לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

מהי השייכות בתוכן הדברים ד״שקליהן ל״שקליו״ של המן: ובמה מתבטא כח השקלים של בני–ישראל לבטל גזירת המן? משיחות ש”פ משפטים, מברכים החודש וערב ראש חודש אדר, פרשת שקלים, ה’תשמ”ז. מוגה. תרגום חופשי.

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

 א. ייחודיותה של שבת מברכים החודש אדר משאר שבתות השנה — הוא בשתיים:

א) בשבת זו מברכים את החודש אשר החג שלו הוא — חג הפורים. ויתירה מזו: לחג הפורים ישנה השפעה על כל החודש, וכמו שכתוב ״החודש אשר נהפך להם״.

ב) ברוב השנים (וגם בשנה זו) קוראים בשבת זו פרשת שקלים, כיון שבזמן שבית–המקדש הי׳ קיים הי׳ על כל אחד להביא מחצית–השקל עבור קרבנות הציבור, ו״באחד באדר משמיעין על השקלים״, ולכן קראו אז פרשת שקלים. ובתור זכר למקדש קוראים פרשה זו גם בזמן הזה, בשבת מברכים אדר.

ולהוסיף: גם בזמן הזה ישנו מעין נתינת מחצית–השקל (אף על פי שהציווי הוא כאשר בית–המקדש הי׳ קיים), כמנהג ישראל ״ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר״.

ובשנה זו ש״מחר חודש״ — מהשבת נכנסים מיד אל ראש–חודש אדר (מוצאי שבת), ויתירה מזו: כבר בתפילת המנחה דשבת אין אומרים ״צדקתך צדק״ כיון ש״מחר חודש״. ועוד לפני זה, בהפטרת שבת אומרים שני פסוקים מהפטרת ״מחר חודש״, שכל–זה מוכיח שעוד בשבת שקלים מתחילים עניני חודש אדר — מודגשים ב׳ ענינים אלו (דפורים ופרשת שקלים) במיוחד.

ב. פורים ופרשת שקלים יש ביניהם שייכות, וכמאמר חז״ל ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והי׳ העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, דתנן בא׳ באדר משמיעין על השקלים כו״׳.

דלכאורה, מהי השייכות בתוכן הדברים ד״שקליהן ל״שקליו״ של המן: ובמה מתבטא כח השקלים של בני–ישראל לבטל גזירת המן?

ויש לומר אחד הביאורים בזה, שמחצית השקל ופורים מבטאים את הקשר הפנימי בין הקב״ה ובני–ישראל, ובמיוחד — עם גשמיות וגוף בני–ישראל.

ג. ויובן בהקדמת ביאור תוכן גזירת המן ונס פורים:

ידוע החילוק שבין פורים לחנוכה, שגזירת היוונים היתה על נשמות בני–ישראל ולא על גופם — ״להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״, מה שאין כן גזירת המן הרשע היתה בעיקר על גופי בני–ישראל, ״להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים״.

ומכיון שגזירת יוון היתה על עניני דת וכו׳, לכן הי׳ חילוק בתוקף הגזירה על בני–ישראל בהתאם להתמסרותם ל״תורתך״ ול״חוקי רצונך״: מה שאין כן גזירת המן היתה על ״כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים״, כל בני–ישראל בשוה, גזירה על הגופים ועצם קיום בני–ישראל (מבלי הבט על דרגתם בגילוי הנשמה), ובזה היו כל בני–ישראל שוים.

ולכן, העצה לביטול גזירת המן היתה ״לך כנוס את כל היהודים״, אחדות ישראל, כינוס גשמי בגופם (ולא רק אחדות רוחנית), וכן — ״וצומו״ (מיעוט חלבו ודמו), וחיזוק קבלת התורה והמצוות בתור נשמות בגופים דוקא — מחדש.

ואם–כן מובן, שתוכן חג הפורים הוא הצלת ונצחון הגוף היהודי.

ולכן פורים הוא ״יום משתה ושמחה״, ומצוה לעשות סעודה גשמית, הקשורה באחדות גשמית, כפי הידוע ששמחה אמיתית היא כאשר משתף בה אחרים. ועל דרך זה בשאר מצוות פורים המבטאות במיוחד אחדות ישראל על–ידי דברים גשמיים — ״משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים״.

 
ד. ויש–לומר הטעם לזה שבפורים הי׳ הנס על הגוף היהודי, על–פי מאמר חז״ל על הפסוק ״קײמו וקבלו היהודים״, שבימי הפורים ״קיימו מה שקבלו כבר״ במתן–תורה:

במתן–תורה נתחדש שנתינת התורה היתה בעולם–הזה למטה דוקא נשמות בגופים,

ואין–זה באופן שהתחתון והגוף הגשמי נתעלו למעלה, אלא דוקא ״וירד ה׳ על הר סיני״, והוריד את התורה למטה. ועד כדי כך שה״תורה לא בשמים היא״. ולכן ״כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב״ה לומר אימתי ראש–השנה ואימתי יום הכפורים הקב״ה אומר להם: לי אתם שואלים? אני ואתם נלך אל בית דין של מטה״, וכמאמר חז״ל ״קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו’ הקב״ה אומר כו׳ וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי כו’, מאן נוכח, (וב׳ המתיבתות — דהקב״ה ודרקיעא — פוסקות) נוכח רבה בר נחמני״, נשמה בגוף דוקא [ובזה הוא החידוש דמתן–תורה לגבי האבות, אף על פי שאברהם זקן ויושב בישיבה, וכן יצחק ויעקב וכו’].

במתן תורה נתגלתה תכלית כוונתו יתברך בבריאת העולם — שיהודי בהיותו נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ילמד תורה ויקיים מצוות ויעשה דירה לו יתברך בתחתונים.

ובעומק יותר:

במתן–תורה נפעלה בחירת הקב״ה בבני–ישראל. והרי הבחירה אינה בנשמות בני–ישראל אלא דוקא בגופם הגשמי דבני–ישראל, ״ובנו בחרת מכל עם ולשון, הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם״.

ובפרט על–פי המבואר בכמה מקומות, שהגוף היהודי דוקא, שבו בחר הקב״ה, קשור עם עצמותו יתברך כביכול, ש״מציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו״.

ולכן מצד בחירה זו בגוף הגשמי נמצאים כל בני–ישראל בדרגה שוה: בנוגע לגילוי הנשמה בגוף מתחלקים בני–ישראל בדרגותיהם, צדיק גמור, צדיק שאינו גמור כו’. מה שאין כן בנוגע לבחירת עצמותו יתברך בגוף הגשמי (״הנדמה בחומריותו לגופי כו’״) — עומדים כל בני–ישראל, מתינוק שנולד ועד לגדול שבגדולים, בשוה ממש. ועל–דרך מאמר חז״ל ״בין כך ובין כך אתם קרויים בנים״.

ומצד הבחירה בגוף הגשמי ניתנה התורה בעת מתן–תורה למטה בארץ. —וכידוע הסיפור אודות אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע, שקיפל את שרוולו, והראה את ידו לבנו, כ״ק מו״ח אדמו״ר, ואמר: ראה עד כמה יקר הגוף היהודי, עד ששפכו עבורו כל–כך הרבה תורה ומצוות.

ובימי הפורים כאשר ״קיימו מה שקיבלו כבר״ במתן–תורה, מתחדשת בחירת עצמותו יתברך בגוף הגשמי דבני–ישראל.

ויש–לומר, שלכן עיקר הנס דפורים הוא בנוגע לנצחון הנשמה בגוף בעולם–הזה הגשמי, וביטול גזירת המן שהיתה על הגוף דבני–ישראל.

 
ה. מעין זה הוא ענין השקלים שהביאו בני–ישראל במדבר עבור אדני המשכן, ואחר–כך עבור קרבנות הציבור:

מחצית–השקל הוא בכדי ״לכפר על נפשותיכם״, ״כל העובר על הפקודים״, עובר על פקודי דאורייתא. כמאמר חז״ל שמחצית השקל הוא כפרה על חטא העגל.

״עובר על הפקודים — פקודי דאורייתא״ שייך רק בנשמה בגוף גשמי וחומרי (ולא בנשמה למעלה), ועד שזה נוגע ופוגם בגוף הגשמי.

ועל אחת כמה וכמה חטא העגל — חטא כללי שפגם בענין דמתן–תורה ובמקבלי התורה (נשמות בגופים), וכדברי חז״ל שבמתן–תורה ״פסקה זוהמתן״, ועל–ידי חטא העגל חזרה זוהמתן, זוהמת גופי בני אדם הבאה על–ידי חטא עץ הדעת. והיינו שחטא העגל פגם בגילוי בחירת עצמותו יתברך בגוף הגשמי דבני–ישראל.

ועד כדי כך שהדבר נגע לכלל ישראל, מגדול שבגדולים ועד לקטן שבקטנים, בין ״עשיר״ ובין ״דל״, כולל — אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת, ובכל הדורות ועד סוף כל הדורות, כמו שכתוב ״וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם״ — ״ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל״. דבר זה מעורר זעקה (״אַ געװאַלד–געשריי״): בגלל חטא שאירע לפני אלפי שנים סובלים יהודים בכל הדורות!…

במילא מובן, שענינה של מחצית השקל הוא לכפר ולתקן הפגם והזוהמא בגוף הגשמי (שנעשה על–ידי חטא העגל).

וכיון שהפגם דחטא העגל הוא בגופם של כל בני–ישראל, ללא חילוק בדרגתם, לכן מצות מחצית–השקל היא באופן ד״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״.

ויתירה מזו: במחצית–השקל מודגש אחדות ישראל, אחדות גשמית (על–ידי מטבע גשמי), כיון שכל יהודי מביא רק ״מחצית״ של שקל, ובכדי שהשקל יהי׳ שלם צריך הוא להצטרף אל עוד יהודי.

זאת ועוד: ממחצית השקל עשו את אדני המשכן, יסוד המשכן, דהיינו שאחדות בני–ישראל התבטאה בהעמדת משכן בעולם–הזה הגשמי, ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (מהקריאה בתפלת המנחה), השראת השכינה למטה בעולם–הזה הגשמי [ועל–ידי אחדותם של בני–ישראל במחצית השקל קנו אחר–כך קרבנות ציבור, העבודה העיקרית במשכן ומקדש ״בית מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות״].

ו. ובזה יובן מדוע על–ידי מחצית השקל נתבטלה גזירת (השקלים ד)המן — מכיון שתוכן מחצית השקל הוא כפרה ותיקון על הפגם ח״ו, כביכול, בגילוי בחירת עצמותו יתברך בגוף הגשמי דבני–ישראל (שנפעלה במתן–תורה). וזו היתה נתינת–כח להתגבר על גזירת המן שבאה על הגופים (ועל דרך זה — זרעו של המן, ״שבכל דור כו׳ והקב״ה מצילנו מידם״), ועד ל״קיימו מה שקבלו כבר״, חיזוק מחודש בבחירת עצמותו יתברך בגוף הגשמי של יהודי.

ועל דרך זה אחדותם הגשמית דבני–ישראל במחצית השקל, ״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״, היתה נתינת–כח לביטול גזירת המן על–ידי ״לך כנוס את כל היהודים״, אחדות גשמית המודגשת בימי הפורים.

 
ז. ועל–פי ביאור הנ״ל, יש לבאר השייכות דפרשת משפטים עם הענינים דשבת זו (פ׳ שקלים ופורים):

בריש פרשתנו, על הפסוק ״ואלה המשפטים״ מפרש רש״י ״מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני״. דהיינו שה״משפטים״ ניתנו במתן–תורה לנשמות בגופים דוקא. וגם בפשטות — ה״משפטים״ שבפרשתנו הם אודות הנהגה בגשמיות העולם.

ועל פי זה יש–לומר הטעם שה״משפט״ הראשון בפרשתנו הוא ״כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם״.

ולכאורה אינו מובן, שהרי אין זה דבר הרגיל כלל: המדובר הוא בזמן הבית דוקא אודות גנב (מיעוט דמיעוטא) בין בני ישראל שכולם ״בחזקת כשרות״, וגנב שנמכר בגניבתו על–ידי בית–דין, ואחר–כך ״אין לו״.. אם–כן, נשאלת השאלה: מדוע מתחילה התורה את הפרשה במצוה בלתי רגילה כלל וכלל הקשורה בחטא וכו’, ולא במצוה אחרת הרגילה יותר ואמורה בהמשך הפרשה?

והביאור בזה, יש–לומר, שדוקא במצוה זו מתבטאת התכלית של כל ה״משפטים״, אופן הנהגת הגוף הגשמי של היהודי, יוקרו של הגוף הגשמי, שדוקא להם נמסרו ה״משפטים״, כדלקמן:

עבד עברי מורה על דרגה נמוכה ביותר: גנב שנמכר בגניבתו, והיינו שאצלו העיקר הוא גופו הגשמי והחומרי, ונשמתו עומדת בהעלם. ובפנימיות הענינים: בני–ישראל מצד גופם נקראים ״עבד״, ומצד נשמתם — ״בן״.

והי׳ אפשר לומר: א) לשם מה על התורה להתעסק עם ״עבד עברי״ נחות, עדיף להתחיל בדברים נעלים, ובכלל בענינים רוחניים. ב) המדובר אודות יהודי גנב שנמכר בגניבתו (עבד עברי), ואם–כן אין צורך להזהר בכבודו וכו׳.

אומרת על כך התורה “כי תקנה עבד עברי״ — אין התורה עוסקת כאן אודות דיני גנב, אלא אודות ההנהגה ״אם״ (וכאשר) כבר קנית ״עבד עברי״: א) מבלי הבט שהוא עבד עברי הנמכר בגניבתו, מורה התורה הוראות כיצד להתנהג עמו, ו–ב) ההנהגה עמו צריכה להיות בחסד וברחמים, ״שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם״, ״אם בגפו יבוא בגפו יצא וגו׳״, ״ויצאה אשתו עמו״, ״חייב במזונות אשתו ובניו״ וכו׳

המדובר אודות הגוף הגשמי של יהודי, שדוקא בו היתה בחירת העצמות (ולכן ניתנה לו כל התורה ומצוותי׳), ובבחירה זו לא שייכים שינויים — היא בשוה בכל בני–ישראל, מבלי הבט על אופן גילוי נשמתו בקרבו.

ואת היוקר של הגוף היהודי רואים בפרט אצל עבד עברי, שאצלו הנשמה היא בהעלם, ואף על פי כן אומרת התורה באופן ברור שצריך להתנהג עמו בחסד וברחמים.

וזה מבטא את התוכן והתכלית של כל המשפטים — בירור וזיכוך הגוף הגשמי שעבורו ניתנה התורה ומצוותי׳.

ח. ובזה ישנו לימוד נפלא ביקרותו של כל גוף יהודי, ללא יוצא–מן הכלל, שעבורו שפכו כל כך הרבה תורה ומצוות (כלשון כ״ק אדמו״ר נ״ע, כנ״ל).

וההוראה היא לכל אחד ואחד, שמבלי הבט על חיצוניותו, או חיצוניותו של הזולת, אם הוא צדיק גמור (שנשמתו מאירה בגלוי) אם לאו — יש לכל יהודי מבלי יוצא–מן–הכלל, מתינוק שנולד ועד לצדיק גמור, גוף שבו בחר הקב״ה בבחירתו החפשית.

ויתירה מזו: הבחירה בגוף פועלת על היהודי שיגלה זאת על–ידי גילוי הנשמה, בקיום התורה והמצוות.

ויש לקשר זאת עם השיעור דמוצאי שבת (ר״ח אדר) ברמב״ם: ״לעולם יעסוק אדם בתורה (ומצוות) אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה״:

בהלכה זו מודגשים שני ענינים:

א) ״לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה״, והיינו, גם כאשר הוא מחזיק בדרגה ד״שלא לשמה״ (ויקח לו זמן להגיע לדרגת ״לשמה״), כפי שזה אצל קטנים — גם אז צריך לעסוק בתורה ומצוות, כיון שהמדובר אודות יהודי, שיש לו גוף גשמי, גוף קדוש, שבו בחר הקב״ה, גם אם (אין נשמתו מאירה בגופו בגלוי ו)הנשמה והכוונה לשמה של המצוה אינה מאירה בגלוי עדיין.

ויתירה מזו — ב) ״שמתוך שלא לשמה בא לשמה״: כיון שהעצם נמצא תמיד בשלימות, וכפסק–דין הרמב״ם שכל יהודי ״רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות כו״׳ — הנה סוף סוף ודאי יביא הדבר לעבודה באופן ד״לשמה״. ובפרט על–פי הפירוש ב״מתוך שלא לשמה בא לשמה״ — שה״תוך״ והפנימיות ד״שלא לשמה״ הוא ״לשמה״.

ולכן, כאשר נפגשים עם יהודי שרואים עליו שאיננו שייך לקיום המצוות בתכלית ההידור, או שהוא ״תינוק שנשבה בין העכו״ם״, שאינו יודע בכלל אודות אל״ף–בי״ת של יהדות — אסור להתייאש ממנו ח״ו,

אלא צריך להתעסק עמו בכל הכחות והשטורעם בכדי לגלות את היוקר של גופו הגשמי, על–ידי גילוי נשמתו בלימוד התורה וקיום המצוות.

 

ט. ובנוגע לפועל:

בעמדנו בשבת מברכים חודש אדר, שהיום–טוב הכללי שלו הוא חג הפורים, ובפרשת שקלים, ובפרשת משפטים — ישנה הוראה ונתינת–כח להתעמק וכדבעי, ביקרותו של כל יהודי, ״מנער ועד זקן טף ונשים״, על מנת שהדבר יביא להשפעה עליו שיתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות.

כולל ובמיוחד — ההצעה והבקשה הכפולה הכתובה במכתב, הן המכתב הכללי, והן המכתב לילדי ישראל — שהשנה הבאה תוקבע בתור זמן מיועד ומיוחד לעשות מכל בית יהודי ״מקדש מעט״, בית תורה, תפלה וגמילות חסדים.

ובמיוחד — על ידי זה שיהי׳ לילדים, וגם למבוגרים, סידור פרטי, חומש (או ספר אחר של תורה), ו(להבדיל) קופת–צדקה, ושיכתבו על זה ״להשם הארץ ומלואה״ בצירוף שמם.

כפי שפורטו הדברים במכתב.

 

י. וכפשוט: בעמדנו על סף חודש אדר — צריך לעשות ובהוספה ובזריזות וכדבעי, בכל ההכנות ל״מבצע פורים״: לראות שכל יהודי, ״מנער ועד זקן טף ונשים״, ידע ויקיים את מצוות הפורים — מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים, שמחת פורים, סעודת פורים וכו’.

כולל כפשוט — התוכן הפנימי דפורים — ״קיימו מה שקבלו כבר״ בעת מתן–תורה, חיזוק מחודש בכל עניני תורה ומצוות, המתחלקים בכללות ל״אורה ושמחה וששון ויקר״, ״אורה זו תורה כו׳ ויקר אלו תפילין״.

 יא. ויהי רצון, שכל הדברים האלו יזרזו עוד יותר את ה״מיסמך גאולה לגאולה״, גאולת פורים לגאולת פסח, הדברים המדוברים עתה אודות גאולת פורים שיהיו בסמיכות ממש לגאולה העתידה, שתהי׳ כימי צאתך מארץ מצרים, על–ידי משיח צדקנו.

ותיכף ומיד ממש — עוד בשבת מברכים אדר, ובמילא יחגגו את חג הפורים ופסח בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, בבית–המקדש השלישי, ומתוך שמחה וטוב לבב.