שניאור בורקיס

אדם חושב שהוא מנהל את ענייניו, חותם חוזים, או יוצא לדרך לשם מטרה - ופתאום מתברר לו שיד ההשגחה העליונה, מסובבת את הנסיבות למקומות אחרים שבהם מתגלים בהפתעה השגחה פרטית מופלאה • ‘בית משיח’ בעקבות שני סיפורים מרגשים

מספר הרב שניאור בורקיס: “הסיפור הזה התרחש לפני כשנה.

“מדי שבוע אני נוהג לנסוע לקיבוץ ‘להבות הבשן’ בצפון ולמסור בו שיעור בחסידות בפני גרעין מקורבים שצמא לשמוע דברי תורה וחסידות. באותה תקופה, לצד השיעור, הכנתי נער לקראת בר המצווה שלו.

בדרך כלל, בטרם אני יוצא לקיבוץ כדי למסור את השיעור, אני נוהג להתקשר לכמה מהמקורבים בקיבוץ לוודא שכולם נמצאים ואינני מגיע לשווא.

באחד הימים, מפאת הטרדות הרבות לא הצלחתי להתקשר לפני היציאה, ורק לאחר שעליתי על האוטובוס התקשרתי למקורבים. הופתעתי לשמוע שדווקא באותו השבוע כולם שהו מחוץ לקיבוץ, האחד בשל שמחה משפחתית, השני במסגרת העבודה, שלישי נמצא בחופשה. כשראיתי שכך הם פני הדברים, הרגשתי שכנראה הרבי רוצה שהנסיעה תהיה רק בעבור אותו נער בר מצווה. התקשרתי אפוא להוריו, היות וקבענו שבאותו ערב יתקיים שיעור כמתוכנן.

בכניסה לקיבוץ המתין לי אביו של נער בר המצווה, הוא שמח לפגוש אותי ויחד נסענו לכיוון הבית. השעה הייתה שמונה בערב, חודשי חורף, חושך כבר כיסה את כל שטחי הקיבוץ מזה שעות ארוכות. במהלך הנסיעה הבחנתי שמאחת החצרות בוקע אור חזק שמאיר את כל המרחב. שאלתי את איש שיחי לפשר האור, והוא חייך ואמר שזה ביתו של ויצמן, והערב הוא חוגג יום הולדת עם חברים. זכרתי במעומם את ויצמן, היו כמה פעילויות שלנו שבהן הוא נטל חלק, החלטתי אפוא להכנס אליו ולברך אותו לכבוד יום הולדתו. “תעצור לי כאן, אגיע אליך הביתה רגלית בעוד כמה דקות”, ביקשתי מהנהג.

בהשגחה פרטית הבאתי עמי את כלי הנגינה עליו אני מנגן - ‘מולדיקה’. כך נכנסתי אל תוך מסיבת יום ההולדת. אנשים לא הבינו מאיפה ‘נחת’ עליהם ‘לבוש השחורים’ הזה, אך יאמר לשבחם שהם התעשתו מהר. בירכתי את בעל יום ההולדת והוספתי כמה תובנות חסידיות ליום החשוב הזה, ולקינוח ניגנתי במולדיקה. כולם יצאו מרוצים. בסיום הביקור, עשיתי את דרכי רגלית לעבר ביתו של נער בר המצווה.

באחד ממשעולי הקיבוץ הבחנתי בבחור שמביט עלי ממרפסת ביתו, סיגריה בידו והוא מברך אותי ב’ערב טוב’. השבתי לו בברכה, והרגשתי שהוא לא מברך אותי ברכת נימוסין גרידא, אלא ברכה שיש בה משום הזמנה.

“איך קוראים לך?” שאלתי.

“יגאל לוי”.

השם הזה נצנץ בראשי. הוצאתי את הטלפון הנייד שלי מכיסי, הקשתי את שמו, ושאלתי אותו אם מספר הטלפון שלו בבית הוא כך וכך. הוא הביט בי פעור פה. בהלם ממש.

“איך אתה יודע?” נזעק. חלפו כמה רגעים עד שהתאושש.

“יש לי חבר שנמצא בימים אלו בשליחות בעיר קסול שבהודו”, אמרתי לו, “הוא התקשר לרב יוסי דניאל, ראש הכולל בצפת, היכן שאני לומד, וביקש ממנו למסור לי שהגיע לבית חב”ד בחור בן קיבוץ ‘להבות הבשן’ בשם יורם לוי ושאצור עמו קשר. אותו בחור - כך סיפר השליח - קיבל תשובה מדהימה מהרבי באמצעות ה’אגרות קודש’ וצריך שיכוונו אותו כיצד לנהוג על פיה.

“הרב דניאל, במקום להגיד לי את השם יורם לוי, טעה ואמר לי ‘תחפש אדם בשם יגאל לוי’ וכך עשיתי. מצאתי אפוא את מספר הטלפון שלך באמצעות חברת ‘בזק’. יומיים לאחר מכן שאל אותי הרב דניאל מה קורה עם יורם לוי? ‘הרי אמרת לי יגאל לוי?’, לא הבנתי, אך הוא היה נחוש שהשליח העביר לו את השם יורם ולא יגאל, ואף הראה לי את המייל שקיבל בעניין. חיפשתי שוב את השם ‘יורם לוי’ אך לא מצאתי והטלפון שלך נשאר משום–מה ברשימת הזיכרונות של הסלולארי שלי”.

יגאל לוי שעמד מולי, רץ לקרוא לאשתו וסיפר לה כשהוא נרגש את כל השתלשלות הדברים. “זה ממש נס”, אמר. מאז החלטנו לשמור על קשר.

בחיי השליחות רואים במוחש עד כמה הרבי מנווט את הדברים. יד ההשגחה היא אשר מסובבת את הכול. הרי אם הייתי מתקשר למקורבים בקיבוץ ושומע שאיש לא נמצא בביתו, בוודאי לא הייתי יוצא לדרך באותו שבוע. מה הסבירות אפוא שאבקש לעצור באחד הבתים נוכח אור הזרקורים שבוקע ממנו? ומה הסבירות שלאחר מכן אפגוש בצעיר יהודי נוסף העומד במרפסת ביתו ואגלה שבטעות, סליחה בהשגחה פרטית, הטלפון שלו נמצא בנייד שלי בזכות השגחה פרטית מופלאה?!

בקיצור, יש מי מנהיג לבירה זו.

ומה עם יורם? הבחור שאכן ביקר בבית חב”ד בקסול, הצלחנו לאתר אותו מאוחר יותר ואף יצרנו עמו קשר. גם הוא נמנה על חוג המקורבים שלנו מבני הקיבוץ ועולה מעלה מעלה במעלות התורה והחסידות”.

כשהקדושה באה, הטומאה בורחת

מספר הרב נועם וולפין: “עוד קודם נישואינו, היה ברור לרעייתי ולי, שאנחנו מייעדים את חיינו בשליחות הרבי. אנו שנולדנו וחיינו שנים ארוכות ללא תורה ומצוות, מחובתנו לעזור לאחרים כפי שהיו שמסרו את נפשם בכדי לגלות לנו את אור התורה והחסידות. בשנה הראשונה לנישואינו התגוררנו בשכונת ‘נחלת הר חב”ד’ בקרית מלאכי וכל העת חיפשנו מקום נאות לשליחות. לבסוף הפור נפל על מכללת תל–חי. אני גדלתי בקיבוץ ‘מעין ברוך’ הנמצא בסמוך, רבים מחבריי וידידיי למדו או לומדים במכללה, והחלטנו אפוא שמדובר בכר מצוין לפעילות עם צעירים.

“חוזה השכירות שלנו בנחלת הר חב”ד הסתיים בחודש אלול, ובמשך זמן רב תרנו אחר בית מתאים סמוך למכללה. לאחר מסע חיפושים מצאנו בית מתאים בקרית שמונה, וסגרנו עם בעלת הדירה שבתוך שבועיים ימים נארוז הכול ונעבור דירה. היא הסכימה וחתמנו חוזה בהתאם. בשבוע שלפני המעבר, כשכל החפצים שלנו בקרית מלאכי כבר היו ארוזים, התקשרה בעלת הדירה והודיעה בצער שלא תוכל לעמוד בהתחייבותה מפני שעדיין לא מצאה בית חלופי. עמדנו בפני שוקת שבורה. מצד אחד החוזה שלנו מסתיים, ומצד שני אין לנו משכן חדש לגור בו.

יצאנו לצפון, נכנסנו שוב לסוכנויות תיווך וחיפשתי בית חלופי. משום מה, בקריית שמונה לא מצאנו משהו מתאים והתחלנו לחפש גם ביישובי הסביבה והקיבוצים. בתוך תוכי לא רציתי לחזור לקיבוץ בו נולדתי, ‘מעין ברוך’. חששתי לתגובתם של אנשים. העדפתי אפוא למקד את החיפושים במקומות אחרים. אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום. יד ההשגחה העליונה כיוונה אותנו דווקא לערש ילדותי - קיבוץ ‘מעין ברוך’. פגשנו שם את בעלת הבית, היא הראתה לנו את הבית, וילה יפיפייה בתוך שכונה חדשה שנבנתה בהרחבה של הקיבוץ, ולאחר שקיבלנו את ברכת הרבי חתמנו חוזה.

“כשחזרנו לנחלת הר חב”ד, התפעלתי מהיחס החם והלבבי בו נתקלנו בקיבוץ. הם ראו מולם אנשים חרדיים, עם זקן וציציות בחוץ, בעבר היה חשש עמוק שאנשים כמונו יסתובבו במשעולי הקיבוץ, אך כנראה שמשהו בכל זאת השתנה לטובה. בחלוף יומיים הזמנו משאית הובלה שארזה את כל חפצינו ועשינו את הדרך לקיבוץ. אל הבית החדש הגענו בשעת לילה מאוחרת, העובדים פרקו את הסחורה ואנחנו, מותשים ועייפים, נשכבנו לשינה עמוקה. תכננו שרק למחרת, לאחר שנתאזר בכוחות רעננים, נתחיל לסדר את חפצי הבית במקומם.

בבוקר הקצנו משנתנו לשמע קולות רמים של פועלים בחוץ. פתחנו את החלונות והבחנו בתכונה של עובדים בבית ממול. אלו העמיסו תכולה מתוך הבית לתוך כמה מכוניות מסחריות שחנו בסמוך למפתן הדלת. בחלוף שעה כל המכוניות עזבו והפועלים הותירו אחריהם מספר רב של רהיטים בחצר הבית ועליהם הכיתוב: “כל הרוצה יבוא וייקח - בחינם”. ניגשנו לשם ואכן ראינו רהיטים מצוינים ואיכותיים שעולים הון רב. לקחנו את כל מה שהיינו צריכים, ואלו משמשים אותנו עד היום הזה.

אך את נפלאות יד ההשגחה העליונה ראינו רק בחלוף כמה ימים. אנשי הקיבוץ ואיתם בעל הדירה ממול סיפרו לנו מי היה האיש שהתגורר בבית. מסתבר שמדובר היה במיסיונר שהגיע לקיבוץ כדי לצוד נפשות. במשך שלוש וחצי שנים הוא לא נח לרגע, חילק ספרים ומתנות, ניסה לשכנע, להתסיס, אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו. לאורך כל זמן פעילותו לא הצליח לגרום אף לא ליהודי אחד להמיר את דתו. אנשי הקיבוץ סיפרו שניסו להילחם בו, אך ללא הועיל, הוא היה עקשן והתמיד במעשיו.   

לפתע, באותו לילה שהגענו, החליט הברנש לארוז את חפציו ולעזוב את הקיבוץ. בעל הדירה סיפר שהחוזה שלו היה לעשר שנים, אך בלילה בו הגענו לקיבוץ, הוא התקשר אליו ובקול מבוהל הודיע לו שהזמין זה עתה כרטיס טיסה צד אחד לאיטליה. המשמעות היא שהוא עוזב את הקיבוץ לתמיד.

אנשים בקיבוץ אמרו לנו: ‘ראו איזה פלא, הקדושה הגיעה לקיבוץ והבריחה את הטומאה’. מי שמכיר את שיגם ושיחם של הקיבוצניקים -  ואני הרי הייתי קיבוצניק - יודע איזו מהפכה הם עברו במשך השנים. הבנו שהקב”ה זימן לנו שליחות. עבורי ועבור אשתי שהגענו זה עתה לחיי השליחות, היה זה שיעור נחוץ ב’השגחה פרטית’. אנחנו הצטערנו על שאיבדנו את הדירה בקרית שמונה, ומסתבר שמסובב הסיבות יודע היטב מה הוא עושה ומתי הוא עושה”…