השבוע האחרון עבר על משפחת אנ”ש, בצל הידיעה המרה והמזעזעת על פטירתה בדמי ימיה של

השבוע האחרון עבר על משפחת אנ”ש, בצל הידיעה המרה והמזעזעת על פטירתה בדמי ימיה של שליחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, הרבנית חנה סגל ע”ה. אלפי המשתתפים בלוויה, אלפי המנחמים שזרמו במשך ה’שבעה’, המחישו את היותנו כולנו משפחה אחת, כאשר כמעט כל אחד מאתנו, מכיר באופן אישי לפחות אחד, ובדרך כלל, יותר מאחד או אחת,  מבני המשפחה הנכבדה,  כל זאת בנוסף לעצם הזעזוע שבפטירה של אמא לתשעה ילדים, שליחה מסורה שהקדישה את חייה, מלידתה ועד הסתלקותה, לשליחות הרבי מה”מ.

אלפי המנחמים, מכל הקהילות והדעות מתוך אנ”ש וכל הקשור אליהם, תושבי השכונה והאזור בו פועלים השלוחים, בתוך העיר ראשון לציון, כולל רבנים ואנשי ציבור,  ששמעו על המקרה המזעזע, ובאו להביע זעזוע, להשתתף בצער ובאבל, לנחם ולהתנחם בהמשך השליחות בהוספה, כפי שנוכחנו בהתנהגות האצילית של בעלה והילדים שיחי’ וכל בני המשפחה, ממחישים את העובדה, כי ישנו חיבור אחד ומיוחד בין כל מי שבשם חסיד, אוהד או ידיד יכונה, כולם מאוחדים לא רק סביב תחושה אנושית של צער וכאב על טרגדיה אישית ומשפחתית, אלא סביב התפקיד המיוחד, בו מזכה הרבי אותנו - להיות שלוחים.

שהרי מדובר כאן אודות שלוחי המלך, אשר פועלים בשליחותו  על העיר והשכונה שבה בחרו ונבחרו להקים את ביתם, בית חב”ד שלהם, שם הם משיבים רבים מעוון ומקרבים אותם לתורה ומצוות, למאור שבתורה הלא היא תורת החסידות, ולמאור, למשלח - אל הרבי.

לכן, ולאור ההוראה “והחי יתן את לבו”, מוקדשת תשומת הלב לקריאה, שמיעה וידיעה, אודות תולדות חייה, האופן בו מילאו את שליחותם, סיפורים מפי ידידים, קרובים ובעיקר מקורבים ומושפעים. כל אלו מלמדים אותנו ומורים לנו את הדרך להתמסרות לשליחות, ועל כן הם חשובים ביותר, אך לא די בכך.

הרמב”ם כותב, כי “מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה .. ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא:  שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם .. אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית הרי זו דרך אכזריות”.

בראש ובראשונה עלינו לזעוק, לזעוק “עד מתי”, לא לקבל שום הסבר ושום ביאור, ובוודאי שלא לנסות למצוא כאלו. איננו יכולים להעלות על הדעת שום הסבר או ביאור, כיצד מופסקת בצורה כזו שליחות בעולם הזה, כיצד נותרים יתומים, הן מבני המשפחות, והן מהמקורבים הרבים, אנו זועקים ותובעים רק פתרון אחד - בלע המוות לנצח, בגאולה האמיתית והשלימה.

וכאשר עלינו להתעורר בתשובה - אין הכוונה שכל אחד או כל קבוצה  ימצא מה שעל השני לעשות אחרת, את מה שהאחר יכול לתקן. מצוות עשה זו מכוונת לכל אחד, יחיד או קבוצה מאתנו, למצוא את מה שהוא עצמו יכול להוסיף, על מנת לפעול את הישועה, את הגאולה.

כאשר מדברים על שלוחי כ”ק אדמו”ר מה”מ, הרי על כל אחד מאתנו להוסיף בשליחות, שליחות אותה הגדיר הרבי, בשיחת כינוס השלוחים תשנ”ב: “לכל לראש - צריך לצאת בהכרזה ובהודעה לכל השלוחים, שעבודת השליחות עכשיו ושל כל יהודי מתבטאת בזה - שיקבלו את פני משיח צדקנו. כלומר: כל הפרטים בעבודת השליחות של הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, צריכים להיות חדורים בנקודה זו - כיצד זה מוליך לקבלת משיח צדקנו”.

מהמעט שניתן היה להתרשם מהשלוחים שאותם פקד האסון, נוכחנו לראות כיצד דווקא בלי פרסום בראש חוצות, בלי פעולות של יחסי ציבור, ניתן להשפיע ולהגיע להישגים מדהימים, בהם כל תושבי השכונה הגדולה, מכירים ומוקירים את השלוחים, הם אוחזים בשלבי סיום של בניין בדוגמה של מעלה - 770, מקווה מפואר, ועוד היד נטויה.

כאשר יש חיסרון רח”ל במשפחת החסידים, כל עוד לא זכינו לראות את התגשמות נבואת הגאולה לעיני בשר, הרי שכל אחד מאתנו, וכולנו ביחד, חייבים למצוא במה להתחזק, איך להוסיף ואיך לפעול, על מנת שזו תהיה התזכורת האחרונה לסוף ימי הגלות, והפעולה הראשונה בתוך הימים של התגלות מלך המשיח, שאת מלכותו נקבל אנו מקבלים כבר כעת:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!