דווקא הידיעה שהרבי נמצא איתנו, ומפעיל את התהליכים בעולם כולו לקראת הגאולה - גורמ
דווקא הידיעה שהרבי נמצא איתנו, ומפעיל את התהליכים בעולם כולו לקראת הגאולה - גורמת לנו לגעגועים אמיתיים לראותו. געגועים כאלה, מניעים אותנו לפעולה ועשייה, להחשת ההתגלות!
דווקא הידיעה שהרבי נמצא איתנו, ומפעיל את התהליכים בעולם כולו לקראת הגאולה - גורמת לנו לגעגועים אמיתיים לראותו. געגועים כאלה, מניעים אותנו לפעולה ועשייה, להחשת ההתגלות!
לאחר שיצאתי מרוסיה, שוחחתי פעם עם הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, וסחתי לפניו את כאבי, על שבהיותי ברוסיה לא ניצלתי מספיק את הזמן ללמוד עוד ועוד. ר’ מענדל נעץ בי מבט פיקח ופסק: אתה שקרן!
וכי אינך מאמין לי? שאלתי, ור’ מענדל השיב בחדות: אם באמת היה כואב לך על חוסר הלימוד, לא היית יושב כעת ומדבר איתי על כך. היית פשוט יושב ולומד!
סיפור זה עולה בזכרוני כל אימת שמתחילים לדבר עד כמה כואב שחלפו כך וכך שנים שלא רואים את הרבי. שוחחתי השבוע עם שליח, שהביע לפניי את כאבו על שחלפו כמעט עשרים שנה מאז כ”ז אדר א’ תשנ”ב, ועדיין לא נושענו. ‘כמה עוד אפשר לסבול?’ שאל שאלה רטורית.
נזכרתי בדבריו החדים כתער של ר’ מענדל, ואמרתי לו: אולי במקום לחשוב על עצמנו נחשוב על הרבי? כמה עוד הרבי יכול לסבול? הרי עשרים שנה חלפו מאז שהרבי ביקש מאיתנו שכל ענייני השליחות יהיו חדורים בנקודת הגאולה – ומדוע בבית חב”ד שלך אין אפילו שיעור אחד בענייני גאולה ומשיח? עשרים שנה הרבי מחכה לנו, לי ולך!
ואנחנו, במקום לעשות – מעדיפים לגלגל עיניים ולצקצק בלשוננו על “כמה כואב לנו”…
• • •
עשרים שנה חלפו מאז כ”ז אדר א’ תשנ”ב, ואפשר להסתכל על השנים הללו בשתי זוויות ראייה שונות ומנוגדות:
אפשרות ראשונה – לחשוב על עצמנו, ולהתמקד בחשיבה שלילית: עשרים שנה שאנו לא רואים את הרבי, לא שומעים שיחות ומאמרים, לא מקבלים דולרים.
אפשרות שניה – לחשוב על הרבי, ולהתמקד בחשיבה החיובית: להתבונן במתרחש בעולם מסביב, ולראות את התמורות הכבירות שהרבי מחולל בעולם. בפרט בשנה האחרונה. יום יום, הרבי הופך את העולם למקום טוב יותר, ומקדם את האנושות כולה לעידן הגאולה.
חשיבה זו מקבלת מימד שונה לחלוטין כאשר לומדים את שיחותיו של הרבי מהשנים תנש”א תשנ”ב, ונחשפים לביטויים הנפלאים שממחישים עד כמה הרבי מנהל את כל התהליכים העולמיים.
אולי זה יישמע מוזר, אבל דווקא מי שמאמין שהרבי נמצא כאן, ולמרות ההעלם וההסתר, הוא ממשיך את פעולותיו על העמים והעולם כולו,
– דווקא הוא מתגעגע לרבי, יותר מכל אחד אחר. יותר מאותו חסיד שמרגיש שהרבי עזב אותו לפני עשרים שנה.
וכפי שאדמו”ר הזקן מתאר את ההתקרבות העצומה של עשרת ימי תשובה, ש”הוא כמו למשל בן שהוא אצל אביו בביתו, אלא שהאב מסתיר פניו ממנו בכדי שבנו יתן אל לבו האהבה ויתגלה אהבתו ביתר שאת וכאשר יכיר הבן שהאב הוא בכאן ומסתיר פניו ממנו אזי בודאי תגדל אהבתו בבחי’ גילוי יותר”.
דווקא כאשר יודעים שהרבי באמת נמצא כאן בעולם, ופועל את פעולותיו – זה עצמו גורם להשתוקקות, ציפיה וגעגועים להתגלות השלימה!
וגעגועים כאלה, הם געגועים בריאים ואמיתיים, שדוחפים את האדם – לא להתרפקות על העבר, אלא – לעשייה להחשת העתיד.
וזהו אבן הבוחן לגעגועים אמיתיים: כאשר הגעגועים מובילים אותנו לעשייה, בהתאם להוראותיו של הרבי, כולל ובמיוחד בענייני גאולה ומשיח – מדובר בגעגועים טהורים ואמיתיים.
וגעגועים אלו מתמקדים בעתיד, כפי שהרבי התבטא כמה פעמים שליהודי צריך להיות געגועים לגאולה העתידה. או כביטוי המיוחד בשיחת י”א אדר תשנ”ב, שיש “תשוקה וגעגועים להגיע כבר לחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל”.
• • •
אם ח”ו תתעכב ההתגלות עד כ”ז אדר, עלינו לדאוג שצמד המילים “עשרים שנה” לא ירדים אותנו, אלא יעורר אותנו!
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!