לא שמים לב לחידוש שבדבר — שעל ידי זה שמביאים את ה”מעיין” למקום ה”חוצה”, אזי נעשה

לא שמים לב לחידוש שבדבר — שעל ידי זה שמביאים את ה”מעיין” למקום ה”חוצה”, אזי נעשה ענין של “הפצה” ב”מעיין” • משיחת שבת קודש פרשת ויקרא, החודש, ראש חודש ניסן ה’תשמ”ה - כקביעות שנה זו

א. דובר כמה פעמים ש”כל יומא ויומא עביד עבידתי’”, היינו, שכל יום יש לו עבודה מיוחדת ועילוי מיוחד, ולא עוד, אלא שביחס לעילוי מיוחד זה, נעשה יום זה ה”שער” שעל ידו עולים כל עניני העבודה, כולל — עניני העבודה בימים שלפני זה.

ובנוגע לעניננו:

כאשר ראש חודש ניסן חל ביום השבת (כקביעות שנה זו) — הרי אף על פי שחסר לכאורה (או שאינו מודגש על כל פנים) העילוי ד”ראשון למעשה בראשית”, שהוא אחד מהעשר עטרות, מכל מקום, על פי המדובר כמה פעמים שבכל נברא יש מעלה מיוחדת שאין בזולתו (שהרי “כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה”), הרי בודאי שכן הוא גם בנוגע לקביעות דראש חודש ניסן בימי השבוע, שבכל קביעות, הן הקביעות ביום ראשון והן הקביעות ביום השבת, יש מעלה מיוחדת — “כל יומא ויומא עביד עבידתי’”, ולא עוד, אלא שביחס למעלה פרטית זו, יש עילוי בקביעות זו לגבי שאר אופני הקביעות דראש חודש ניסן.

ונקודת הענין בזה — שכאשר ראש חודש ניסן חל ביום השבת, אזי מודגש ביותר כללות הענין דחודש ניסן וחג הפסח, שתוכנם — הנהגה נסית שלמעלה מהגבלות הטבע, מכיון שזוהי גם מעלת יום השבת לגבי ימי החול, כולל — “ראשון למעשה בראשית”, כדלקמן.

 

ב. ביאור ההוראה שיש ללמוד מקביעות זו — בנוגע לעבודת האדם. ובהקדים:

נתבאר לעיל שכללות העבודה דראש חודש ניסן, המודגשת גם בקריאת פרשת החודש בראש חודש ניסן שחל בשבת, היא — בענין הגאולה, ובב’ הקצוות — שהעבודה ברגעי הגלות האחרונים נעשית באופן של גאולה, דרך חירות כו’, ועוד ועיקר — שיהודי עושה את כל התלוי בו כדי לזרז ולמהר את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

והנה, כללות העבודה בזה היא — הפצת התורה והיהדות בכל מקום ומקום, שעל ידי זה פועלים גאולה פרטית אצל אותם יהודים שמתקרבים לתורה ויהדות, ומזה באים לגאולה הכללית דכלל ישראל.

ובפרטיות יותר — הפצת המעיינות (דפנימיות התורה) חוצה, שהרי פנימיות התורה היא בחינת השבת (יציאה מהגבלות הטבע, ענין הגאולה) בתורה גופא, להיותה “מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא כו’ ולא מחלוקת כו’”, ולכן, על ידי הפצת המעיינות (דפנימיות התורה) חוצה פועלים את קיום ההבטחה ד”קא אתי מר דא מלכא משיחא”, שאז יהי’ ענין הגאולה בכללות העולם.

ובאותיות פשוטות:

על הגאולה העתידה נאמר “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, היינו, שתהי’ בדוגמת הגאולה ד”ימי צאתך מארץ מצרים”. ולכן, כשם שבגאולה ממצרים לא נשאר אפילו יהודי אחד בגלות, כמו כן בגאולה מגלותנו זה, גלות האחרון — שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.

ומזה מובן, שצריכים לפעול שכל אחד ואחד מבני ישראל יהי’ מוכן לגאולה — על ידי זה שמקרבים אותו לתורה ויהדות שאז פועלים אצלו ענין של גאולה רוחנית, שהרי כל זמן שישנו עדיין יהודי אחד בגלות, לא יכולה להיות הגאולה דכל שאר בני ישראל; עד לגאולה דמשה רבינו!

כלומר: אפילו אם נמצא ב”מצרים” ואינו יכול לפעול בעצמו לצאת ממציאותו ולעסוק בהפצת תורה ויהדות והפצת המעיינות חוצה, עד שיסבירו לו שזהו ענין שנוגע אליו, ובלשון המגילה: “אשר קרהו” — יש לו גם הסברה זו, שפעולתו בהפצת התורה ויהדות והפצת המעיינות נוגעת גם לגאולה שלו, מכיון שכל זמן שישנו אפילו יהודי אחד בגלות, הרי גם הוא אינו יכול לצאת מהגלות, שהרי אפילו גאולתו של משה רבינו לא היתה יכולה להיות אלא כאשר נגאל גם נושא פסל מיכה!!

והנה, כללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה היא באופן שלמעלה מהגבלת הטבע, חודש ניסן, ובזה גופא ישנו אופן עבודה נעלה יותר — כאשר ראש חודש ניסן חל ביום השבת, כדלקמן.

 

ג. ביאור תוכן העבודה דהפצת המעיינות חוצה — שהיא באופן שלמעלה מהגבלת הטבע, חודש ניסן:

דובר כמה פעמים אודות דיוק הלשון “יפוצו מעינותיך חוצה” — שלא מספיק להביא את מי־המעיין למקום ה”חוצה”, אלא יש להביא את ה”מעיין” עצמו למקום ה”חוצה”, ובאופן של “הפצה”.

ולהעיר, שלא שמים לב לחידוש שבדבר — שעל ידי זה שמביאים את ה”מעיין” למקום ה”חוצה”, אזי נעשה ענין של “הפצה” ב”מעיין”: כאשר ה”מעיין” נמצא במקומו — לא שייך בו ענין של “הפצה”, שהרי כל המושג של “הפצה” אינו שייך אלא מחוץ ל”מעיין”. אמנם, כאשר מביאים את ה”מעיין” למקום ה”חוצה” — אזי נוסף ב”מעיין” ענין של “הפצה”.

ונקודת הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” — שיש להפוך את המציאות ד”חוצה”, עד כדי כך שממנו יהי’ נביעת ה”מעיין”.

וענין זה — להפוך “חוצה” ל”מעיין” — הוא למעלה מהגבלת הטבע, שהרי “חוצה” ו”מעיין” הם שני הפכים.

ועד כדי כך, שענין זה הוא למעלה אפילו מטבע דקדושה, על פי תורה — שהרי לא מצינו בתורה שיש מצוה לעשות מ”רשות הרבים” (“חוצה”) “רשות היחיד”, ליחידו של עולם (“מעיין”): יש ענין על פי תורה להרחיב את גבול הקדושה, ובסגנון האמור — ש”מי־המעיין” (גבול הקדושה) יתפשטו עד למקום ה”חוצה”, אבל לא מצינו שיש להפוך את ה”חוצה” (רשות הרבים) ל”מעיין” (רשות היחיד).

ולדוגמא: בנוגע למצות השבת אבידה — לא מצינו מצוה בתורה שבערב שבת יש לעשות עירוב ברשות הרבים להפכו לרשות היחיד, כדי שיוכל להשיב אבידה בשבת. וטעם הדבר — מכיון שרשות הרבים ורשות היחיד הם שני הפכים (מה שאין כן “כרמלית” — ש”אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים”).

וענינו בנמשל — בנוגע לקירוב רחוקים:

כאשר ישנו יהודי שנמצא במקום ובמצב ד”רחוק”, היינו, שניצוץ הקדושה שבו הוא בבחינת אבידה — יש ללכת אליו (ובודאי שאין להמתין עד שיהודי הנ”ל יתעורר מעצמו ויבוא אליו, שהרי מדובר בענין של פקוח נפש…), למצוא את האבידה ולהחזירה לבעלי’ — להשיב יהודי זה לאביו שבשמים. אבל — אין חיוב להפוך את רשות הרבים (“חוצה”) לרשות היחיד, ליחידו של עולם (“מעיין”).

[ועל דרך כללות החילוק שבין יהודי לגוי: יהודי שרחוק מיהדות — יש חיוב לקרבו לתורה ומצוותי’, מכיון שבעצם הוא יהודי, אלא שנתרחק מיהדות, ולכן, צריכים להחזירו לחיק היהדות, ובלשון חז”ל: “רחוק דאתעביד קרוב”; מה שאין כן גוי — הרי אפילו כשמביע את רצונו להתגייר, צריכים לדחותו, מכיון ש”קשים גרים כו’” (כמבואר פרטי הדברים במסכת יבמות, עד לפסק דין להלכה), וטעם הדבר — מכיון שאינו בגדר ד”רחוק וקרוב” כלל, כי אם מציאות אחרת לגמרי, “המבדיל .. בין ישראל לעמים”].

ואם כן, כשתובעים את הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, היינו, לא רק להביא את “מי־המעיין” למקום ה”חוצה”, ועל ידי זה לפעול על היהודי שנמצא במקום ה”חוצה” לשוב ולהתקרב לתורה ויהדות, אלא עוד זאת, להביא את ה”מעיין” עצמו למקום ה”חוצה”, ועל ידי זה להפוך את ה”חוצה” ל”מעיין” (להפוך את רשות הרבים לרשות היחיד) — הרי זה ענין שלמעלה אפילו מטבע דקדושה, כלומר, הנהגה נסית, שזוהי כללות העבודה דחודש ניסן.

 

ד. ובזה גופא ישנו חילוק בין ראש חודש ניסן שחל בחול לראש חודש ניסן שחל בשבת:

כאשר ראש חודש ניסן חל בימי החול, ב”ראשון למעשה בראשית” — הרי זה מורה שיש עדיין קשר עם הגבלת הטבע (מעשה בראשית), אלא שבזה גופא פועל הוא באופן שלמעלה מהגבלת הטבע — ראש חודש ניסן.

מה שאין כן כאשר ראש חודש ניסן חל ביום השבת — אינו קשור כלל וכלל עם הגבלת הטבע, כך שעבודתו היא באופן שלמעלה מהגבלת הטבע לגמרי, על דרך ובדוגמת “נס בתוך נס”.

כלומר: מכיון שהעבודה דהפצת המעיינות חוצה היא למעלה אפילו מטבע דקדושה, אלא שישנה נתינת־כח (מראש חודש ניסן) לפעול ענין זה — הרי מובן, שכדי לפעול עבודה זו צריך יהודי להעמיד את עצמו בתנועה שלמעלה מהגבלת הטבע לגמרי, הן בנוגע לעצמו — להפוך את ה”חוצה” שבו, והן בנוגע למציאות העולם — להפוך את ה”חוצה” כפשוטו, על ידי זה שמביא את ה”מעיין” עצמו למקום ה”חוצה”.

[ועל דרך הענין ד”צדיק גוזר והקב”ה מקיים”, שאף שהדבר בכחו, הרי זקוק הוא לענין של גזירה על כל פנים],

אמנם, כאשר ראש חודש ניסן חל ביום השבת — אינו זקוק לעבודה ויגיעה מיוחדת (ועל אחת כמה וכמה שאינו זקוק לענין של “גזירה”), מכיון שמצד ענין השבת נמצאים מלכתחילה במצב שלמעלה מהגבלת הטבע, כך ש”כל מלאכתך עשוי’”, ולא דורשים ממנו אלא פעולה קלה בלבד, “אצבע קטנה”, כדי שיהי’ בזה גם העילוי ד”קב שלו”.

ועל פי זה יומתק יותר האמור לעיל בענין “עמדו הכן כולכם” — שיש לעמוד מוכנים (“מתניכם חגורים גו’ ומקלכם בידכם”) לצאת מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה:

גם כאשר נמצאים בתנועה של עמידה בתוקף (“עמדו”), ובמעמד ומצב ד”כולכם”, שזוהי המעלה והתוקף דכח הציבור — אין זה מספיק עדיין, אלא צריך להיות הענין ד”הכן”, לעמוד כולם יחדיו מוכנים לגמרי.

וענין זה — “הכן” — מודגש בעיקר ביום השבת, דמכיון שביום השבת “כל מלאכתך עשוי’”, היינו, שכל עניני העבודה מצדו של האדם נעשו כבר, הרי בדרך ממילא עומד הוא “הכן”, “עמדו הכן כולכם”, לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.

וענינו בעבודה — כאמור — שאין צורך בעבודה ופעולה מיוחדת כדי לפעול את העבודה שלמעלה מהגבלת הטבע, מכיון שענין זה נעשה מאליו על ידי השבת, ובמילא, נמצאים במעמד ומצב ד”עמדו הכן כולכם” — לגאולה האמיתית והשלימה.

 

ה.     והנה, נוסף על ההוראה מהקביעות דראש חודש ניסן ביום השבת בקשר לעבודה דהפצת המעיינות חוצה באופן שלמעלה מהגבלת הטבע לגמרי, ביחד עם הנתינת־כח לעבודה זו באופן ד”כל מלאכתך עשוי’” — ישנה הוראה ונתינת־כח נוספת מפרשת השבוע, פרשת ויקרא.

“ויקרא” — “ויקרא” סתם, ולא נזכר מי הוא הקורא, היינו, שהקריאה היא מבחינה שלמעלה מכל תוארים ושמות, למעלה גם משם הוי’, ובלשון חז”ל: “אני הוא הקורא” (כמבואר בלקו”ת ריש פרשתנו). ולמרות גודל העילוי דבחי’ זו (“אני”) — ישנו ענין הקריאה, “אני הוא הקורא”, עד לקריאה שהיא “לשון חבה”.

והנה, אף שקריאה זו (“אני הוא הקורא”, וב”לשון חבה”) היתה למשה, “ויקרא אל משה”, מכל מקום, מכיון שיכולים ללמוד תיבת “ויקרא” כפי שהיא בפני עצמו - מובן, שענין זה שייך גם לכל אחד ואחד מישראל. ונוסף לזה: גם הקריאה למשה שייכת לכל אחד ואחד מישראל מצד בחינת משה שבו. ועוד ועיקר: הקריאה (והדיבור) למשה עצמו אינה אלא מפני מעלתן וחיבתן של ישראל — “בשבילכם הוא נדבר עמי”, ובלשון חז”ל (המובא בפרש”י לפני זה): “כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל”.

ונמצא, שבפרשת ויקרא מודגשת גודל מעלתן וחיבתן של כל אחד ואחד מבני ישראל אצל הקב”ה — עד כדי כך, שבגלל זה היתה הקריאה למשה באופן ד”אני הוא הקורא”, מבחינת “אני” ממש, ובלשון חבה.

ומזה למדים הוראה נפלאה בנוגע לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה:

כאשר יהודי יוצא לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, בשליחותו של נשיא הדור, משה רבינו שבדורנו — צריך לזכור שהחיבה אליו (“ויקרא — לשון חבה”) בתור שלוחו של נשיא הדור, “אנשי משה” (“ויקרא אל משה”), אינה מצד המעלה שלו, כי אם מצד מעלתו של אותו יהודי שנשלח כדי לקרבו לתורה ויהדות, על דרך שמצינו בנוגע למשה ש”נתתי לך גדולה .. בשביל ישראל”, בשביל כל אחד ואחד מישראל, כולל — יהודי שנמצא במעמד ומצב ד”שה פזורה”, שברח מן העדר למדבר, וצריכים לרוץ אחריו למדבר, לשאתו על כתפו ולהשיבו אל העדר (כמסופר במדרש אודות הנהגתו של משה רבינו).

ומובן, שידיעה זו מוסיפה חיות ומרץ בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות עד להפצת המעיינות חוצה.

 

ו. והמעשה הוא העיקר:

יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות דהפצת תורה ויהדות והפצת המעיינות חוצה — לרוץ אחרי יהודי שנמצא ב”חוצה” כדי להשיבו למקומו ומצבו האמיתי, להיות קרוב לאביו שבשמים.

ויש לעשות כל זה באופן של חפזון וזריזות — כלשון הידוע: “חטוף ואכול חטוף ושתי”.

וכאשר יהודי מתנהג באופן האמור — מתנהג גם הקב”ה עמו באופן ד”מדה כנגד מדה”, היינו, שגם הקב”ה ממהר ורץ לגאול את בני ישראל מהגלות, “לא עיכבן המקום כהרף עין”.

ובפשטות — שתיכף ומיד רצים כל בני ישראל לקבל פני משיח צדקנו, ויחד עמו — רצים אל הגאולה העתידה,

ואין זה בסתירה לכך שבגאולה העתידה נאמר “כי לא בחפזון תצאו”, כי אם “בשובה ונחת תוושעון”, מכיון שענין זה קאי על המשך הגאולה —

וכולם יחדיו עולים ומתיישבים על “ענני שמיא”, ובאופן כזה באים תיכף ומיד לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי,

וכל זה — תיכף ומיד, באופן ד”אחישנה”. וכאמור, כפסק דין הרמב”ם: “מיד הן נגאלין”, בעגלא דידן ממש.