מכתב מוצפן אל הרבי

אנקדוטות קצרות מיחס מיוחד לו זכה החזן של בית חיינו ושד”ר במשך עשרות שנים עבור ישיבת תומכי תמימים, ר’ מרדכי דוב טלישבסקי מרבותינו נשיאינו, לרגל יום היארצייט כ”ה שבט.

החסיד ר’ מרדכי דוב טלישבסקי, נולד בשנת תרס”ה בעיירה קלימוביץ’ שבביילורוסיה, עיירה בה התקיימה קהילה חב”דית תוססת. בנערותו למד בישיבות תומכי תמימים ברחבי ברית המועצות. אחד המשפיעים שחרטו בו את רישומם, היה ר’ לייזר צ’רצ’סקער (אליעזר דבוסקין), אצלו למד בחרסון.

כאשר רצה לנסוע אל הרבי לתשרי תר”פ, תשרי האחרון בחיים חיותו בעלמא דין של אדמו”ר הרש”ב, סרב ר’ לייזר לאשר לו באמרו: “גדולים ממך לא נוסעים”. בהשגחה פרטית, בדיוק בימים אלו הגיע אליו מכתב מאימו שסיפרה לו כי אביו נסע לרוסטוב והיא לא שמעה ממנו כלום, ועל כן היא גוזרת עליו בגזירת כיבוד אם שיסע.

כאשר הראה את המכתב לר’ לייזר, אישר לו מיד את הנסיעה ואף הפנה אותו לר’ זלמן בזפלוב שיתן לו את הוצאות הנסיעה. תשרי הצפוף ברוסטוב, חדר עמוק בליבו הצעיר של ר’ מרדכי דוב, שלא יכל לשכוח את המראות שראו עיניו כל ימיו.

 ר’ מרדכי דוב זכה ללמוד את אומנות השחיטה מר’ שמואל זלמנוב, מתלמידי תומכי תמימים שבליובאוויטש שלמד אומנות זאת על פי הוראת הרבי, וזכה שהרבי הריי”צ ביקש ממנו לבדוק עבורו את הסכין.

מכתב מוצפן אל הרבי

בשנים הקשות שלאחר עזיבתו של הרבי את ברית המועצות, כאשר הקומוניסטים סגרו ביד ברזל כל מוסד חינוך יהודי, הצליח הרב טלישבסקי לשלוח מכתב מוצפן אל הרבי וביקש ברכה לשימור ילדיו מרוחות הכפירה המנשבות בחוצות רוסיה. תשובת הרבי, שהגיעה גם היא מוצפנת, כללה ברכה והוראה להגיש בקשה לאשרת יציאה למשפחה.

היה בכך סיכון גדול. בעיני הקומוניסטים, בקשה לעזיבת הארץ מוכיחה על חוסר שביעות רצון מההנהגה השלטונית, ותגובה שגרתית על בקשה כזו הייתה פיטורין מהעבודה ועוד שורה של צעדי דיכוי כלפי המבקש, עד כדי משלוח לארץ גזרה! אולם אצל חסיד, עומדת הוראה מהרבי מעל לכל שיקול וסיכון. הרב טלישבסקי ניגש אפוא אל נציגות השלטון בעירו ושטח בקשת הגירה.

אישור הגירה לאחר הגשת הבקשה השביעית

הפקיד נרעש מעצם הבקשה ודחה את הרב טלישבסקי אל מחוץ למשרד בבושת פנים. לאחר שדיווח על כך לרבי, שב הרבי והדריך את הרב טלישבסקי לבקש פעם נוספת. הרב טלישבסקי אזר אומץ ועשה כהוראת הרבי - ושוב הושלך ממשרדי הרשויות בביזיון. הסיפור חזר על עצמו שוב ושוב, ורק בפעם השביעית (!) התרחש הנס: באורח לא מוסבר, הונפקה לו אשרת יציאה!

רק שנים לאחר פטירתו התגלה כי הרבי היה מעורב בכל שלבי היציאה, ואף הורה לר’ חיים יוסף רוזנבלום לדאוג בד’ אלול תרצ”א כי בית כנסת בריגא יכתוב בקשה ‘למהר דבר ביאתו אליהם בתור חזן’.

עם האשרה בידו, רץ הרב טלישבסקי הישר לתחנת הרכבת. הוא פשוט חשש שאי מי מהפקידים יתחרט וישלול ממנו את האשרה. הוא מצא ילד שניאות לגשת לביתו ולבשר לרעייתו שהשחרור המיוחל הגיע, ובתוך זמן קצר הגיעה אשתו אל התחנה יחד עם בתם ותינוקם הפעוט, מצוידת במטלטלים ארוזים ששמרה תמיד לאפשרות של יציאה חפוזה. משפחת טלישבסקי עלתה על הרכבת הראשונה לכיוון הבירה הלטבית, ריגה, שם שהה הרבי.

שליחות לפינלנד

לאחר שלוש שנים בריגה, קיבלה משפחת טלישבסקי הוראה מהרבי לצאת לשליחות בפינלנד הקרה. הקהילה היהודית המקומית בקשה מהרבי לדאוג עבורם לדמות רבנית שתוכל גם לשמש בתפקיד חזן, מוהל ושוחט - והרב טלישבסקי ענה על כל הדרישות.

פינלנד הייתה רחוקה ממצודתם של הקומוניסטים, אך מכל מקום, בתי ספר יהודיים לא היו גם שם. נתון עגום זה התגלה לר’ מרדכי טלישבסקי רק לאחר שכבר נמצאו בפינלנד. חרד לגורל חינוך ילדיו שאל את הרבי מה עליו לעשות. תשובת הרבי הייתה להשיב את הילדים לריגה, שם התנהלו מוסדות חינוך כהלכה.

בריגה, התגוררו סבם וסבתם של הילדים. הם היו מאושרים לשכן במעונם את נכדיהם ולדאוג לכל מחסורם. הילדים, היו אז קטנים מאוד. למרות הקושי הגדול, רכשו ההורים עבורם כרטיסים להפלגה באונייה, ונפרדו בדמעות משני הילדים הרכים היוצאים להפלגה בגפם.

במשך מספר שנים נותרו הילדים בריגה כשהקשר עם ההורים נשמר באמצעות חליפת מכתבים בלבד.

הרבי בחלום: סעו לפינלנד!

לילה אחד, התעוררה הילדה חנה שטופת זעה. הרבי, שכבר עזב מזמן את ריגה, הופיע בחלומה ואמר כי פג התוקף של אשרת שהייתם במקום ועליהם לחזור לפינלנד.

חנה, שהייתה אז בת 11, נבהלה מאוד, אך עדיין לא שתפה אף אחד בחלומה. למחרת, שב הרבי בחלומה ואמר את אותן מילים בדיוק: “חנה’לה, תוקפם של הניירות כבר הסתיים. חזרו לפינלנד!”.

לאחר שהחלום חזר על עצמו לילה נוסף שאלה את סבתה: “למה לא אמרתם שעלינו לחזור?”

למעשה, לא הייתה שום בעיה חוקית בהמשך שהייתם של הילדים בריגה. אבל העובדה שחלום כזה חזר ונשנה אצל הילדה, הדליק נורה אדומה אצל הסבתא. בו במקום ארזו את מטלטלי הילדים שעלו על רכבת שהובילה אותם לחופי אסטוניה, שם איתרו בכוחות עצמם אונייה שמפליגה לפינלנד. גם בחופי פינלנד לא המתין להם איש. הוריהם לא ידעו על בואם, והם פשוט הפתיעו אותם כאשר נקשו על דלת הבית.

שבוע לאחר שהגיעו הילדים לפינלנד פרצה מלחמת העולם השנייה. הנאצים, שהגיעו גם לריגה, השמידו את כל היהודים שנותרו בה. מתוך 400 תלמידות בית–הספר היהודי לבנות בריגה, חנה היא הניצולה היחידה. הרבי הציל אותה ואת אחיה משה!

שד”ר ישיבת תומכי תמימים

לאחר המלחמה הצליח ר’ מרדכי דוב להגיע עם משפחתו לניו יורק, והתגורר סמוך אל הרבי. במשך למעלה מארבעים שנה, שימש כשד”ר ישיבת תומכי תמימים, עבורה נסע עד לקצה השני של העולם - לאוסטרליה, ומקסיקו.

בנסיעותיו, הוא ניצל את כישורי החזנות שלו. הרבי כתב לו על כך בכ”ב טבת תש”ט: “במענה על כתבו, נכון אשר יתמיד בנסיעותיו בתור חזן מפורסם לטובת תומכי תמימים ליובאוויטש והשי”ת יצליחו”.

כמה פעמים כתב הרבי ליהודים במדינות שאליהם הגיע בבקשה לסייע בידו ולתמוך בישיבה ביד נדיבה.

שליחויות שונות עבור הרבי

מלבד המטרה הרשמית של גיוס המשאבים עבור הישיבה, היה הרבי מורה לו לעסוק בשליחויות שונות.

לאחר השואה האיומה, הוקמה חברה בשם ‘תקומה לתרבות ישראל’, שאספה את הספרים היהודיים שניצלו מהנאצים ימח שמם, וחילקה אותם בין ספריות ציבוריות יהודיות ברחבי העולם. הרבי מלך המשיח, שידע כי בין הספרים ישנם ספרים נדירים, הורה לכמה מחסידיו הנוסעים למקומות רחוקים, להשתדל להחליף את הספרים האלו בספרי קה”ת, מכיון שאת הספרים הישנים איש לא יפתח, ולעומת זאת הם יוכלו להביא תועלת אם יהיו בספריית 770.

מכיון ור’ מרדכי דוב נסע למדינות כגון אוסטרליה וברזיל, שאליהם הגיעו הספרים, הורה לו הרבי לעסוק במרץ רב בהשגת והבאת ספרים לספרייה ב–770.

אך לא רק להשיג ספרים טרח ר’ מרדכי דוב, כי אם גם להפיץ ספרים. הוא דאג למצוא סוכני מכירות מקומיים בכל המדינות הקטנות שאליהם הגיע, שימכרו את ספרי קה”ת. כאשר שאל את הרבי האם נכון עשה כשהבטיח להם תשלום על עבודתם, השיב הרבי: “טוב עשה שהבטיח להאברך טרחתו בענין הספרים שיהי’ על מנת לקבל פרס, ובטח גם במדינות הקטנות שיבקר ינהג כזה”.

הוראות מיוחדות לחזן

במשך השנים, היה הרב טלישבסקי החזן ב’בית חיינו’, ומי שהיה מכריז את בזמן ההתוועדויות. ככזה זכה פעמים רבות להתייחסויות מיוחדות מאד מאת הרבי מלך המשיח.

לפני י”ב תמוז שחל בשבת תשי”ב, נכנס הרב טלישבסקי ליחידות שגרתית, ובמהלכה הורה לו הרבי כי כאשר הוא ניגש לפני התיבה, עליו לשיר בסוף ‘לכה דודי’ עם המילים ‘בשמחה ובצהלה’.

בעת ההתוועדות סיפר כ”ק אדמו”ר שליט”א לרב מרדכי טעלעשעווסקי: “אין פטרבורג האָבן בחורים אַמאָל אָפגעדאַווענט ראש השנה אין 20 אָדער 50 מינוט כדי הערן תקיעות ביים רבי’ן. איר זיצט דאָ, איר מיט ב”צ גייט דאַווענט אָפ, ווי לאַנג וועט עס אייך דויערן?”

בליל שמחת תורה תשט”ו, הורה הרבי להביא למחרת להתוועדות את הילדים מגיל חמש ומעלה. למחרת, הגיעו כמה עשרות ילדים. הרבי הורה לתת להם מזונות, לברך יחדיו, ולנגן ‘ממצרים גאלתנו’. לאחר מכן הורה הרבי לרב טלישבסקי לנגן ‘המלאך הגואל’ בניגון תפילת גשם…

בליל ב’ דחג הפסח תשט”ו, לאחר שסיים את ה’סדר’ בדירת הרבי הריי”צ, ירד הרבי להתוועדות, כפי הסדר שהיה נהוג אז, בו התוועד הרבי אחרי כל סדר שני. במהלך ההתוועדות הורה הרבי לנגן ‘והיא שעמדה’. החסידים החלו לנגן ניגון אחר, שלא אליו התכוון הרבי. הרבי עצר אותם והחל לנגן בעצמו את הניגון המפורסם של ר’ אהרן הגדול מקרלין, כשהוא פונה בתמיהה לר’ מרדכי דוב: “אינך מכיר את הניגון?!”. ר’ מרדכי דוב לא הכיר והרבי הגיב: “ס’איז א פיינער ניגון (זהו ניגון נחמד)”.

בשמחת תורה תשל”ג, הורה לו הרבי להכריז בשעת ההתוועדות שקודם הקפות, ומכיון שהוא לא הכריז מדוייק, הכריז הרבי: “בשם הרב טלישבסקי: שא שטילער! מכריזים ומודיעים שכל אלו שלא עשו קידוש יעשו קידוש עכשיו וכפי השיחה הידועה של הרבי הריי”צ על קידוש לפני שבת. הכרזה נוספת: אלו שלא יכולים לעשות קידוש מצד הבריאות או מצד ענין אחר, שמישהו אחר יעשה קידוש ויוציא אותם”.

בשמחת תורה תשד”מ, כאשר חזר למקומו לאחר שכובד בהקפה השביעית, פנה הרבי אל הרב טלישבסקי ואמר לו שמכיון שיש לו קביעות להיות חזן ב–770 בראש השנה, והשנה לא ניגש מכיון שלא חש בטוב, שישיר משהו. הרב טלישבסקי שהבין שלא מצפים ממנו לחזנות של ימים נוראים, החל לנגן בשמחה ‘עלינו לשבח’ בניגון הידוע.

מקורות: אגרות קודש, תשורות, בית משיח

הסיפור שתפס את הרבי

באחת מנסיעותיו לבאלטימור הגיע ר’ מרדכי דב טעלשעווסקי, לישיבה הליטאית ‘נר ישראל’, כמידי שנה, אך התקבל בצעקות על ידי אחד מראשי הישיבה, כשהאחרון נוקט במילים בוטות כלפי שיחות הקודש של כ”ק אדמו”ר שליט”א (ראה בתשובת הרבי שלהלן). התפתח ביניהם ויכוח חריף ומר.

כשחזר מבולטימור, ערך מכתב בן ששה עמודים המסכם את כל קורות שד”רותו לעת הזאת. למרות שהסיפור של ראש הישיבה תפס רק פרט קטן מכללות המכתב, הרי תוך דקות ספורות (!) הוציא הרבי את תשובתו בזה”ל:

“בכל הנ”ל חסר העיקר, איזה שיחה, ובמה מערער?

“שבאם הי’ מראה לו, שמיוסד בדברי תורה ובמילא אומר על דברי תורה אפיקורסים - ל”ע - הרי הי’ תובע עלבונה של תורת ה’ ולא שצעק יותר גדול [- כנראה הכוונה, שבמקום לגבור עליו בצעקות, יכול היה לגבור בראיות שהדבר מיוסד בתורה].

“מובן שאין כוונתי לצעוק על העבר, כי אם להשתדל לברר עכ”פ עתה את זה”. עכלה”ק.