קבוצת תלמידי ישיבה
“בית משיח” התחקה אחר עקבותיהם של קבוצת תלמידי ישיבה מאוסטריה ומגרמניה שנעצרו על ידי השלטונות הבריטיים והוגלו לקנדה הרחוקה, שם הושמו במסגר, ללא ספרי קודש, ללא אוכל כשר וללא תנאים מינימאליים של חיים יהודיים. הללו במצוקתם פנו לאדמו”ר הריי”צ ששיגר אליהם את חסידו הרב שמואל לויטין • האדמו”ר מטאלנא זצ”ל נכ
“בית משיח” התחקה אחר עקבותיהם של קבוצת תלמידי ישיבה מאוסטריה ומגרמניה שנעצרו על ידי השלטונות הבריטיים והוגלו לקנדה הרחוקה, שם הושמו במסגר, ללא ספרי קודש, ללא אוכל כשר וללא תנאים מינימאליים של חיים יהודיים. הללו במצוקתם פנו לאדמו”ר הריי”צ ששיגר אליהם את חסידו הרב שמואל לויטין • האדמו”ר מטאלנא זצ”ל נכנס אף הוא לעובי הקורה וחילץ את התלמידים. אלו הצטרפו ללמוד בישיבה החב”דית, מהם הפכו לחסידים מן המניין • תחקיר מרתק
בגיליון האחרון של “בית משיח” (910) הובא סיפורו–עדות חייו המרתק של ר’ אהרן קליין מקראון הייטס, שם סופר על קבוצה של בחורי ישיבה דוברי גרמנית, ובתוכם בחור בשם אהרן קליין, שהוגלו לקנדה ושהו שם במחנה הסגר. מתוך המחנה שיגרו לאדמו”ר הריי”צ מכתב ובו ביקשו את עזרתו. הרבי - כדרכו של מנהיג כלל עם ישראל - החל להפעיל מיד את השפעתו לטובת תלמידי הישיבה ושלח אליהם את המשפיע הרב שמואל לויטין לסייע להם במידת האפשר. כששוחררו כעבור תקופה, הגיעו חלקם ללמוד בישיבת “תומכי תמימים” במונטריאול.
לא מעט שאלות צפו ועלו נוכח הסיפור. בראש ובראשונה: למה תלמידי ישיבה ‘יקים’ דוברי גרמנית שהגיעו מאוסטריה ומגרמניה שהוגלו לקנדה, יפנו דווקא לאדמו”ר הריי”צ השוכן בניו יורק? תמיהה נוספת: כיצד זה הרב שמואל לויטין שנשלח על ידי הרבי, הצליח להיכנס אל תוך מחנה שבו עצורים אזרחי מדינות אויב? ומי הם התלמידים שנכנסו ללמוד בישיבה הליובאוויטשית?
כדי להשיב על שאלות אלו, ערכתי תחקיר מורכב, שבסופו עלה סיפור מרתק.
מעצר וגירוש
הסיפור המרתק החל בימי מלחמת העולם השניה, כאשר שלטונות בריטניה קיבלו החלטה דרמטית ושנויה במחלוקת: לעצור את אזרחי החוץ דוברי גרמנית, דהיינו אזרחי אוסטריה וגרמניה. על פי קריטריונים שונים שנקבעו, הוחלט לעצור חלק מהנתינים וחלק אחר לגרש הרחק לאוסטרליה או לקנדה. ההחלטה התקבלה מתוך חשש שאזרחי מדינות האויב יעסקו בריגול או ינקטו בפעולות נגד שלטונות בריטניה.
ההחלטה היתה שנויה במחלוקת, בעיקר נגד ההחלטה השרירותית לעצור ולהגלות יהודים דוברי גרמנית, שהרי אין כל חשש שהם ירגלו לטובת הגרמנים… האנגלים מצדם החליטו כי אין איפה ואיפה ודינם של היהודים דוברי הגרמנים כשאר האזרחים.
ההחלטה יושמה הלכה למעשה לא רק בתחומי אנגליה, אלא גם במדינות אחרות בהן שלטה אנגליה, כמו ארץ הקודש.
וכך מדווח העיתון ‘דבר’ ביום כ”א באלול תרצ”ט, ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה:
המאסרים בין גרמנים
למחנה ההסגר בעכו הובאו אתמול 45 גרמנים משרונה ומירושלים.
בשני אוטובוסים העבירו אתמול דרך חיפה נשים גרמניות למחנה הזמני שבמושבה הגרמנית ואלדהיים, ליד נהלל.
“על יסוד ידיעות שנתקבלו ממקור מוסמך מודיעים, כי רק במקרים מעטים הוצאו לפועל פקודות מאסר נגד יהודים בעלי נתינות גרמנית. אין הממשלה מתכוונת לאחוז באמצעים כלליים ממין זה או בדומה לזה.
באנגליה עצמה נאכפה ההחלטה ברצינות רבה. תוך מספר שבועות נעצרו כ–30,000 נפש במחנות הסגר, רובם פליטים יהודים שתמכו בכל ליבם בניצחון בעלות הברית. בשלב הבא נקטה הממשלה הבריטית בצעד חריף במיוחד: קרוב לשמונת אלפים זרים נשלחו לגלות בקנדה ובאוסטרליה.
מבקשים עזרה מתוך מחנה הסגר
הגזירה הקשה פגעה קשות ביהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה כבר בתחילת המלחמה לאחר שחששו מפני הגרמנים ימ”ש. בין הגולים היתה ישיבת “שניידער” על שם ראש הישיבה הרב משה שניידער. הישיבה במקורה שכנה בעיר פרנקפורט שבגרמניה, והיא התנהלה כל השנים על פי שיטת הלימוד הליטאית.
הרב שניידער שראה את הנולד וחש את ענני האנטישמיות האופפים את יהודי גרמניה, הזדרז להעתיק את ישיבתו מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, והוא עבר עם תלמידיו מפרנקפורט ללונדון שבאנגליה, שם הקים מחדש את הישיבה וקרא בשמה: “תורת אמת”.
הרב שניידער עצמו שהיה אזרח פולין, לא נפגע מגזרת הגירוש, אך תלמידיו שהיו אזרחי אוסטריה וגרמניה, הוגלו לקנדה. הם שוכנו במחנה הסגר ליד העיר מונטריאול וסבלו שם מתנאים מורכבים בגשמיות וקשים עוד יותר ברוחניות. אוכל כשר לא ניתן להם, נמנעו מלתת להם תפילין וספרי קודש. כך הם סבלו במחנה מבלי שאיש יידע את מועד שחרורם הצפוי. כל תקווה לא נראתה באופק.
בצר להם פנו במכתבים נרגשים אל אדמו”ר הריי”צ ושטחו בפניו את צרותיהם. הם ביקשו את סיועו. נראה היה כי בקשתם הופנתה לרבי בעקבות היכרות מוקדמת של הרבי עם ראש ישיבתם הרב שניידער.
אדמו”ר הריי”צ השיב למכתבם וביקש מהם פרטים כדי שיוכל לסייע להם. הוא ביקש רשימה מפורטת של תלמידי הישיבה הנמצאים בקנדה, עם פירוט גילאיהם, מקום המצאם, עיר מגוריהם לפני הגיעם לקנדה, אצל מי למדו, והיכן נמצאים הוריהם או קרוביהם. יש לציין כי הפניה אל הרבי באה ממחנה ליד מונטריאול, אך בהמשך התברר כי גם בעיר טורונטו שבקנדה קיים מחנה הסגר ואף בו שוהים תלמידי ישיבה.
באגרת הנזכרת, הרבי מתעניין בשלומו של “ידידי הרב הגאון ר’ משה” ומוסיף: “וכשאתם כותבים אליו פרשו בשמו גיני ושלחו לי האדרעס [כתובת] שלו ואכתוב אליו […] ואתם תלמידים היקרים התחזקו ללמוד בשקידה והתנהגו בזהירות דיראת שמים כאשר הורה להם והדריך אתכם ידידי הרב הגאון בעל מדות תרומיות מוה”ר משה” [אג”ק הריי”צ חי”ג אגרת ד’תתב].
בתקופה הבאה דאג אדמו”ר הריי”צ לשלוח להם כעזרה ראשונה ספרי קודש ותשמישי קדושה. בהמשך קרא הרבי לרב שמואל לויטין וביקשו לנסוע למונטריאול כדי לעמוד מקרוב אחר צרכיהם של תלמידי “תומכי תמימים” באוטווצק, שהצליחו למלט נפשם מפולין אל שנחאי ומשם הגיעו למונטריאול, בה הקימו סניף “תומכי תמימים”. בימים בהם שהה הרב לויטין במונטריאול, קיבל מספר אגרות מהרבי ובהן הוראות בנוגע להסתדרות התמימים בעיר, והן הוראות נוספות הקשורות להפצת יהדות וחסידות.
בין ההוראות שקיבל: לדאוג לתלמידי הישיבה השוהים במחנה ההסגר:
“כמה פעמים קיבלתי מכתבים מבחורים יחיו תלמידי ידידי הרב ר’ משה שי’ שניידער שהחזיק ישיבה בפראנקפורט ועבר ללונדון ולהיותם ילידי אשכנז [גרמניה] שלחום למשמרת לקאנאדא, ולפי מכתביהם יש ביניהם הרוצים ללמוד ומתנהגים ביראת שמים. הרב שניידער שי’ הוא ירא שמים גדול ובעל השפעה ובטח פעל גם בתלמידיו יחיו. נכון להתוודע ממצבם ואם יש הרשות לקבלם לישיבה - ושמעתי אשר לפי החוק יכולים לקבלם - ואם יש ביניהם הראויים להתקבל להישיבה בודאי יקבלום, והנני מבקשו להודיעני מזה” [אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ ח”ו אגרת א’תרטז].
המשימה שעמדה בפני הרב שמואל לויטין היתה מורכבת ביותר - היה עליו לקבל אישור מיוחד להיכנס למחנה הסגר בו נמצאים נתיני מדינות אויב. זה לא היה פשוט, שכן לא בכדי הם הוחזקו מנותקים משאר האזרחים, כדי להימנע מאפשרויות ריגול.
מחנה ההסגר שכן באי מבודד, הרחוק כמה שעות נסיעה ממונטריאול. כשמונה מאות יהודים נכלאו בו, ביניהם עשרות תלמידי חכמים ויראי שמים ששמרו מצוות חרף התנאים הקשים של המחנה. הם שמרו במסירות נפש על עצמם כדי שלא להתגעל במאכלות אסורות, ובמשך תקופה ארוכה ניזונו בעיקר מפירות וירקות.
האדמו”ר מטאלנא נחלץ חושים
לשם כך פנה הרב לויטין לאדמו”ר רבי מרדכי טברסקי מטאלנא זצ”ל וביקש את עזרתו. האדמו”ר היה נתין קנדה ומוכר היטב לשלטונות המדינה, ואף עמד בקשר עם הרבי. האדמו”ר הגיש בקשה לשלטונות ועד מהרה קיבל אישור להכנס למחנה. ללא שהות יצא לדרכו כדי לפגוש את היהודים הנתונים בצרה ובשביה.
האדמו”ר נכנס אחר כבוד אל המחנה שהיה מוקף בשומרים ובכלבים לרוב. האסירים היהודים נדהמו לראות את דמות דיוקנו ההדורה, אך האדמו”ר לא התמהמה וקרא לעברם: “יהודים, באתי להוציא אתכם לחופשי”. הוא הביע את התפעלותו מאותם יהודים שעמדו בעוז מול הקשיים, ובמסירות נפש שמרו על חיי תורה ומצוות גם במחנה. הזמן היה קצר, ולבקשת האדמו”ר, כתבו האסירים את שמותיהם ופרטיהם, ובחשאי הגישו זאת לאדמו”ר שהכניס את הפתקים מתחת לבגדיו.
לאחר הביקור הראשון החלו לגבש תכניות כיצד לשחרר את האסירים. בשלב ראשון היה צורך לספק להם בדחיפות אוכל כשר, דא עקא - שלפי החוקים הנוקשים במחנה, נאסר להכניס אוכל מבחוץ. האדמו”ר לא נרתע. הוא הגיע שוב למחנה, התיידד עם השומרים ואף העניק בשר טרי לכלבים. מדי פעם בפעם הגיע לביקור במחנה ובכל פעם הביא עמו מוצרי מזון כשרים עבור האסירים.
באותם ימים החלו הבריטים לשחרר חלק ראשון מהפליטים–אסירים. בתחילה היה זה בזרם דקיק. האדמו”ר פתח אפוא במסכת שתדלנויות כדי לשחרר את הפליטים היהודים בקנדה בצורה רחבה יותר.
ר’ הירשל סיגל, אחד מאותם אסירים, סיפר לימים: “הראשון שהצליח להיכנס אלינו היה הרבי מטאלנא, ואחריו כבר באו עוד ועוד רבנים […] אי אפשר להבין באיזו חכמה ובאלו כוחות לקח על עצמו לשחרורם של הבחורים. לאחר שהצליח לחדור פנימה, הוא רשם את שמות המשפחה של כולם, ובחזרתו למונטריאול חיפש אחר שמות משפחה זהים. לאחר מסכת חיפושים רחבה, דאג להביא לשלטונות רשימות של “קרובי” האסירים. בדרך זו זכה להוציא עשרות פליטים ממקום מסגרם”.
אך מלאכת איתור “הקרובים” לא פתרה את הבעיה, שכן ממשלת קנדה דרשה לדעת מי יקח חסות כלכלית על הפליטים. ישיבת “תומכי תמימים” במונטריאול לקחה אפוא על עצמה חסות על הפליטים במטרה שיקבלו שחרור. מי שעסק בפועל בכל מלאכת השחרור, היה האדמו”ר מטאלנא שנסע למחנה פעם אחר פעם כדי לספק אוכל כשר וגם לעסוק בשחרורם של הפליטים.
האדמו”ר והמשפיע יוצאים למסע
למרבה הצער, הנסיעות הארוכות עד המחנה במזג אויר החורפי ששרר באותם ימים בקנדה, החלישו את האדמו”ר והוא סבל מחום גבוה.
באותם ימים התקיימה אסיפה בישיבת “תומכי תמימים” בהשתתפות הרב שמואל לויטין. במהלך האסיפה עלה נושא שחרור הפליטים, והתברר כי כעת הענין נעצר בגין מחלתו של האדמו”ר. הרב שמואל לויטין נרעש: “יש להתחיל ולפעול לצאת לדרך. יהיה אשר יהיה, נצא לדרך. הרבי [הריי”צ] ביקש שנעשה ככל יכולתנו כדי לסייע להם”.
הרב לויטין ומספר תמימים התארגנו ליציאה מיידית לעבר המחנה, אך כשהדבר הגיע לאוזניו של האדמו”ר, קם מיד ממיטתו, התלבש והצטרף לנסיעתם של הרב לויטין והתמימים אל המחנה.
“אין לתאר את מסירות נפשו של האדמו”ר באותו לילה” - סיפר לימים הרב יצחק הענדל מתלמידי הישיבה במונטריאול שהצטרף למסע - “האדמו”ר היה חולה וחלש, ועם זאת השקיע כוחות רבים במשא ומתן, בכובד ראש ובמלוא הרצינות. איך התגבר על עצמו בעת הנסיעה הקשה? זאת לא אשכח זאת לעולמים”.
בעקבות נסיעה זו, שוחררה עוד קבוצת פליטים יהודים לחיים ולשלום.
“ברכת מזל טוב כפולה”
בשלהי חורף תש”ב שחוררה קבוצת תלמידים מהמחנה, וחלקם נכנסו ללמוד בישיבת “תומכי תמימים” מונטריאול. בין התלמידים היו: צבי פישער, דוד כץ, אברהם מנחם נעלקען, שמואל חיים בלומענבערג, נתן קלמן פעלליג ואהרן משה קליין. על השחרור וקבלתם לישיבה, כתבו התלמידים לאדמו”ר הריי”צ, והם זכו לקבל בחזרה מכתב מלא בברכות מיוחדות:
“במענה על מכתבם, הנני בזה לברכם בברכת מזל טוב כפולה, על אשר נגאלו ועל אשר נכנסו לישיבת תומכי תמימים. יחזק השי”ת את בריאותם ויצליחו בלימודם ויהיו יראי אלוקים חסידים ולומדים.
“על אודות סדר לימודם בכלל ולימוד דא”ח בפרט, הנה הנהלת הישיבה תסדר בעזה”י הכל לטובתם ולא יכבידו עליהם בזה [כנראה בגלל שבתקופת ההסגר לא למדו במסגרת ישיבתית. ש.ז.ב.], כי העיקר הוא לא רק הסדר החיצוני בלבד אלא יראת שמים פנימית והשי”ת יהא בעזרם בגשמיות וברוחניות” [אגרות אדמו”ר הריי”צ ח”ו אגרת א’תשסב].
שנה לאחר מכן, בשלהי חורף תש”ג, התקבלו בישיבה קבוצה נוספת של תלמידי ישיבה ששהו במחנה ההסגר בטורונטו. התמימים שניהלו את הישיבה במונטריאול התלבטו האם אכן לקבלם, והרבי הריי”צ השיבם כי אסור להתחשב עם שום דבר עולם בשביל להכניס עוד תלמידים ולהרחיב את הישיבות ולהגדיל תורה ביראת שמים אמיתית [אגרות אדמו”ר הריי”צ ח”ו אגרת א’תתקעט].
כאשר אלו התקבלו לישיבה, שיגר הרבי מספר אגרות בנושא, ובהן אגרת אל אחד התלמידים החדשים - ראובן צבי יהודה פייגלשטאק: “… נהניתי מזה שנתעורר בו החפץ להתקרב לדרכי העבודה על פי תורת חסידות חב”ד ואשר ידידי תלמידי היקר הרב הנכבד מוה”ר מנחם זאב שי’ [גרינגלאס ע”ה] מקרב אותו בקירוב אמיתי” [אגרות אדמו”ר הריי”צ ח”ז אגרת א’תתקצב].
קבלת פנים מיוחדת נערכה לכבודם של הפליטים המשוחררים שנכנסו ללמוד ב”תומכי תמימים”. במהלך הסעודה החגיגית הגיע במפתיע האדמו”ר מטאלנא, שהודיע לתמימים כי יעזור בכל דרך לקיומה של הישיבה החב”דית. ואכן, ביתם הפרטי של האדמו”ר והרבנית הפך לישיבה, והרבי העניק לבחורים הרגשה כאילו הוא אחד מהם, תלמיד בישיבה.
על עזרתו של הרבי למען התמימים ובחורי הישיבה הניצלים, סיפר הרב מנחם זאב גרינגלאס, אחד התלמידים דאז ולימים המפשיע בישיבה: “כאשר הגענו למונטריאול, היינו תשעה תלמידים של ישיבת תומכי תמימים באוטווצק, חסרי כל. האדמו”ר מטאלנא עשה למעננו רבות, הלך איתנו אל כל משרדי הממשלה ביודעו שאיננו יודעים את שפת המדינה. הוא דאג לנו כאב לבניו על מנת שלא נרגיש אי נעימות כפליטי מלחמה”.
ואילו ר’ צבי פייגלשטאק, שכאמור שוחרר ממחנה הסגר בטורונטו, סיפר: “רובנו היינו במונטריאול ללא אב ואם, והאדמו”ר והרבנית היו אלו שחיתנו אותנו והעמידו אותנו תחת החופה”.
נוכח עבודתו הרבה לטובת התמימים שיגר אליו אדמו”ר הריי”צ אגרת מלאת תשבחות, בה הודה לו על הקירוב הגדול שהוא מקרב את תלמידי התמימים: “תודה וברכה עבור העבר ובקשה על להבא לקרבם בכל מיני חיזוק ולעמוד לימינם בכל עת, כי בעזרת ה’ יתברך ראוים המה לקירוב וחיזוק בעד כביר פעולותיהם הגדולות בעניני הרבצת תורה ויראת שמים, נוסף על מהותם העצמי בידיעת התורה ויראת שמים על פי דרכי החסידות”.
הרבי מברכו כי ימלא ה’ את משאלות לבו, והוסיף וברך גם את חסידיו: “ויקיים השי”ת את ברכותיו ומקושריו יתברכו ברוב טוב בגשם וברוח” [אגרות אדמו”ר הריי”צ ח”ו אגרת א’ תשיא].
יצוין כי בכל פעם שהאדמו”ר מטאלנא הגיע לניו יורק, נהג להיכנס אל אדמו”ר הריי”צ ולשוחח עמו. שיחות מיוחדות היו לו באותה תקופה גם עם חתנא דבי נשיאה - “הרמ”ש”.
מקורות: אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ, תולדות חב”ד בארצות הברית, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, כי חיים הם למוצאיהם, דבר, בית משיח ומוסף התמים, יד ושם. הכותב נעזר גם בעדויות שלוקטו על ידי מכון ‘נצח דוד’ ופורסמו בעיתון המודיע.