דמותו החסידית של המשגיח והמשפיע החסיד הרה”ח ר’ משה נפרסטק ע”ה, (“ר’ מיישקע”) חקו

דמותו החסידית של המשגיח והמשפיע החסיד הרה”ח ר’ משה נפרסטק ע”ה, (“ר’ מיישקע”) חקוקה בלבם ובנפשם של אלפי-אלפי התלמידים שעברו תחת ידו במשך יותר מארבעים שנות השגחה בישיבה, וראו בו דמות של חסיד פנימי, משפיע נפלא וחסיד פיקח שלבו הרחב היה פתוח בפניהם תמיד * לצד כובעי “המשגיח” ו”המשפיע” חבש גם כובע של “חקלאי”, ומדי יום השקיע שעות רבות בגידול פרדסי האתרוגים בכפר חב”ד, על פי הוראות צמודות שקיבל מהרבי * קווים לדמותו של חסיד שאבד מן הארץ

בתמונה למעלה: יחד עם קבוצת תמימים - במרכז התמונה המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן והמשגיח הרב אליעזר הורביץאבדה גדולה איבדה עדת חסידי חב”ד בעיצומו של חודש, עם פטירתו של הרה”ח הרב משה נפרסטק ע”ה, המשפיע של הישיבה המרכזית ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד במשך עשרות שנים, ומבעלי פרדס האתרוגים המפורסם בכפר חב”ד, והוא בן 81 שנים.

הרב משה נפרסטק היה משפיע לאלפי תלמידים אליהם התייחס בגישה אוהבת ומחבבת במיוחד. בדמותו היווה סמל ודוגמה של חסיד חכם ופיקח אשר רבים היו מתייעצים עמו בעניניהם השונים, והיו מקבלים ממנו עצות נבונות במגוון תחומים בחיים.

 

השנים הראשונות של עיצוב חסידי

ר’ משה - או כפי שנקרא בפי כל “ר’ מיישקע” - נולד ביום י”ד בטבת תרצ”ה לאביו הרב ראובן דובער נפרסטק ע”ה (שהיה מתלמידי “תומכי תמימים” בוורשא) ולאמו מרת חיה גיטל ע”ה.

בהיותו ילד כבן ארבע שנים, הצעיר מבין שלושת אחיו, פרצה מלחמת העולם השניה. משפחתו התגוררה באותה עת בעיר ‘שעדליץ’. “הזיכרון הראשון שלי מאז, הוא שהייתה אזעקה ומצב חירום ואמא באה במרוצה לקחת אותי מהחדר הביתה. זו הפעם האחרונה שאני זוכר שאמא החזיקה אותי על הידיים שלה”, סיפר הרב נפרסטק כעבור יותר משבעים שנה.

בעקבות מצב החירום, נמלטה המשפחה מפולין לסיביר שברוסיה, שם שהו לאורך שנות המלחמה. בן שבע שנים בלבד היה משה הילד, כאשר אמו מתה עליו בשל הרעב הכבד ששרר.

“לאורך שנות המלחמה סבלנו מנדודים. הגענו לסביר, ומשם הוגלינו שוב לטשקנט שבאוזבקיסטאן”, סיפר. “למרות כל מסכת הנדודים והתלאות של הפרנסה, עבודה והחיים עצמם, אבא השקיע מאמצים רבים כדי להחדיר בנו, ילדיו, כמה שיותר אידישקייט, כמובן בהתאם לגיל שלנו. אבא ממש מסר נפשו על זה כדי שחס ושלום שנות הילדות היקרות לא ילכו לאיבוד”.

עם סיום המלחמה, אביו שכאמור היה בעל אזרחות פולנית, הורשה לעבור בצורה חוקית את הגבול מרוסיה לפולין יחד עם משפחתו. הוא אכן ניצל זאת, וחזר בחזרה לפולין, שם ראה את האדמה החרוכה שהותירו אחריהם הגרמנים ימ”ש. הוא החליט שלא להישאר באדמת פולין הארורה, ושם פעמיו לעבר מחנה הפליטים בעיר פאקינג שבגרמניה, שם כבר הייתה קבוצה של חסידי חב”ד שאף הם נמלטו מרוסיה. שם, במחנה הפליטים, היו שנות הילדות הראשונות שעיצבו את מהותו היהודית והחסידית. “בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בדמויות של חסידי חב”ד”, סיפר. “שם גם עשיתי את הבר מצווה שלי”.

ר’ משה, שהיה אז נער צעיר התוודע מקרוב לאורחות חייהם של חסידי חב”ד שהותירו בו חותם עמוק, ביניהם דמותו של הרב אברהם אליהו פלוטקין, הרב מנחם מענדל דובראווסקי, ועוד. אולם במיוחד נמשך אחר דמותו של החסיד הנודע ר’ ישראל נעוולער (לוין). “הוא היה טיפוס חסידי במלוא מובן המילה. יהודי חכם, פיקח וחריף, חסיד בכל רמ”ח איבריו. עם כל גדולתו החסידית, הוא התמסר אלינו הילדים, במסירות עילאית.  משה נפרסטק הילד היה יושב שעות ארוכות ומתבונן בתפילתו של ר’ ישראל, בהנהגותיו ובהליכותיו החסידיות. “ממש הוקסמתי ממנו. הוא החסיד שעיצב את דמותי החסידית”, העיד ר’ משה לימים. “למרות שבטבעי הייתי ילד לא שקט במיוחד - הרי שאליו נדבקתי בכל מאודי, והייתי ממש כרוך אחריו. בשבתות, למשל, הייתי רץ לשמוע קידוש, אוכל משהו וחוזר במהירות לבית הכנסת כדי שלא להפסיד את תפילת השבת שלו שהייתה נמשכת עד 4–5 אחר הצהריים”.

לא לאורך ימים נשארה משפחת נפרסטק במחנה הפליטים, ומשם הם המשיכו לארץ ישראל. בחודש סיון תש”ח הגיעה משפחת נפרסטק לארץ הקודש ועם ייסוד כפר חב”ד בשנת תש”ט, הצטרפה המשפחה לדור המייסדים שהקימו את כפר חב”ד, תוך תלאות רבות.

בהגיעו לגיל ישיבה, נכנס ללמוד בישיבת “אחי תמימים” תל אביב אצל המשפיע ר’ שאול ברוק. בהמשך עבר ללמוד בישיבות “תומכי תמימים” בלוד ובכפר חב”ד, שם היה לתלמיד ומושפע מובהק של המשפיע הנודע והנערץ ר’ שלמה–חיים קסלמן, ממנו שמע רבות, קיבל והפנים באופן שליווה אותו כל חייו. “הוא היה האיש שאני יכול לייחס את כל עיצוב דמותי, זה שייך לו”, העיד בעצמו לימים. מסופר כי ר’ שלמה–חיים היה שולח תלמידים צעירים להסתכל אחר תפילתו של ר’ משה בשבתות, כדי שיקבלו דוגמה מהי תפילה.

הפעם הראשונה בה נסע לרבי, הייתה בשנת תשי”ט, לא לפני שעבר קשיים בירוקרטיים שנסחבו במשך כשנתיים. רק אישור בכתב מפורש מטעם בן גוריון עצמו, פתח בפניו את שערי הארץ, והוא הצליח להגיע לרבי. כמעט שנה וחצי שהה בחצרות קדשנו. “עוד לפני שהנהלת הישיבה קיבלה אותי, הרבי כבר קיבל אותי באופן רשמי, וביחידות בה הייתי בירך אותי ב’ברכה והצלחה’ ללימודיי בישיבה”.

אותה שנה וחצי אצל הרבי, הייתה מלאה וגדושה, כשר’ משה מסתופף אצל הרבי ושואב בכל חושיו מלוא חופניים תורה וחסידות והתקשרות לרבי - רגשות שליוו אותו לאורך כל חייו.

המשגיח, בה”א הידיעה

זמן קצר לאחר ששב מארץ הקודש, נשא לאישה את רעייתו מרת לאה, בת הרב אברהם שמואל גרליק ונכדת רבו של כפר חב”ד הגאון רבי שניאור זלמן גרליק זצ”ל. לאחר נישואיו החל לעבוד כר”מ בבית הספר למלאכה. זמן מה לאחר מכן, מונה למנהל החינוכי של בית הספר למלאכה שמנה אז כארבע מאות תלמידים.

כעבור תקופה עברה ישיבת ‘תומכי תמימים’ המרכזית מלוד לכפר חב”ד, והמשפיע האהוב עליו, ר’ שלמה חיים קסלמן הציע לו לעבור לעבוד בישיבה. “כתבתי על כך לרבי, והרבי הורה לי לקבל את הצעת המשפיע, ומאז התחלתי בתפקידי כמשגיח בחסידות”, תפקיד אותו מילא במשך עשרות שנים.

המשפיע ר’ משה נפרסטק היה דמות אהובה ונערצת על תלמידיו–מושפעיו במשך השנים, על אף שחלק מתפקידיו היה לשמור על מסגרות הזמן - תפקיד שבדרך הטבע יוצר חיכוכים בין המשגיח לבין התלמידים. האהבה זו רכש ביושר, כיוון שהוא עצמו רחש אהבה יתרה לתלמידים, והיה משמש להם כמליץ יושר באספות ההנהלה.

הוא עצמו סיפר לימים על מקרה שאירע בעניין: “מדי פעם בפעם היו זמנים שהענינים עם התלמידים לא הלכו כל כך באופן זורם. במסגרת ישיבות ההנהלה, היו ויכוחים על תלמידים, כפי שרגיל ומקובל במוסדות חינוך רבים. בצוות היו שכינו אותי בשם ‘הרב מברדיטשוב’, כיוון שהייתי משתדל להקל עם התלמידים.

“פעם הייתה קבוצת תלמידים - שכיום כולם הם מחשובי חב”ד, כל אחד בשטח שלו - שהיו קשים כולם מבחינת קבלת עול ומשמעת. בקרב אנשי הצוות היו שטענו כי יש להחמיר איתם, אך אני עמדתי ממש בשיא התוקף וביקשתי להתנהג איתם בשיטת בית הלל. הייתי צריך להתמודד מול כל אנשי הצוות, אבל כיוון שהמצב החינוכי אכן היה לא פשוט, לא הייתי בטוח בעצמי אם אני נוהג נכון. החלטתי אפוא לשאול את הרבי.

“באותן השנים הייתי נוסע פעמיים בשנה לרבי, בשמחת תורה ובחג השבועות. בכל הפעמים שנכנסתי ליחידות, באופן עקרוני לא הייתי שואל את הרבי בנוגע לעניני הישיבה. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שהרבי היה מקבל דו”חות מפורטים ממנהל הישיבה הרה”ח ר’ אפרים וולף שהיה אף הוא משתתף בישיבות ההנהלה הרוחנית שהתקיימו פעמיים בחודש. ידעתי שהרבי מודע למצב.

“כיוון שהמצב העיק לי, החלטתי הפעם לשאול את הרבי ולנהוג בהתאם. בטרם הכניסה ליחידות, כתבתי על כך לרבי, אולם בסופו של דבר השמטתי את הדברים. חשבתי לעצמי שאשתדל להעלות את הנושא על פה. בסופו של דבר, לא העליתי את הנושא במהלך היחידות בכלל. אך פה קרה משהו מיוחד:

“זו הייתה יחידות ארוכה מאוד, כאשר השיחה נסבה גם בקשר לפרדס האתרוגים שהיה בבעלותי. בשלב מסוים הרבי עשה תנועה ממנה הבנתי שהיחידות הסתיימה. התחלתי לצאת כפי הנהוג, עם הפנים אל הרבי. פתאום זקף הרבי את ראשו (בדרך כלל היה יושב קצת כפוף), וראיתי שהוא מבקש להוסיף משהו. ואז הרבי אמר לי: “בנוגע לחינוך; בכלל, מאז ומקדם, דרך הקירוב ודרכי החסד תמיד היו הדרך להצלחה. ובפרט היום, בזמננו, אך ורק דרך החסד ודרכי הקירוב, הם הדרך להצלחה. ברכה והצלחה”. זו הייתה התייחסות ממש ברורה על הנושא שהעיק לי, והרבי העלה זאת מבלי ששאלתי על כך. דבריו של הרבי היו ב’אתערותא דלעילא’.

“עד היום אני פוגש תלמידים שלמדו בישיבה, וגם אם הם לא הצליחו לשרוד במסלול הרגיל, הם אומרים לי בכנות שהם מעריכים ומודים על מה שהם קיבלו מהישיבה. ברור לי שכאשר הגישה היא בדרכי הקירוב ודרך החסד - זה נדבק”.

ההדרכה שלו את התלמידים הייתה יסודית במהותה. אחד מתלמידיו של המשפיע, ר’ יגאל עובדיה, מספר על עצה “פשוטה” אך פקחית שקיבל ממנו בתור תלמיד: “בשנת תשד”מ נסעתי לשנת ה’קבוצה’. לפני שנסעתי, ביקשתי ממנו שיתן לי ‘טיפ’ כיצד לנהוג בעת שהותי אצל הרבי. הוא רק אמר לי ‘תאכל טוב, תישן טוב. זכור שיום זה יום, ולילה הוא לילה’. אמרתי לו ‘כבוד הרב, הרי אני נוסע ל’קבוצה’ להיות עם הרבי, זו כל ההכנה שאתה מייעץ לי? אולי תתן לי סדר לימוד בחסידות, או הנהגה חסידית אחרת’, אך הוא אמר לי: ‘יגאל, הלוואי ותשמור על כך’…

“ביום הראשון שהגעתי ל–770, ישבתי על הספסל ולמדתי. בסמוך לי ישבו שני בחורים, ושמעתי אחד מהם שואל את השני, ‘מתי הלכת לישון אתמול’? הלה השיב ‘בארבע בבוקר’. ‘למה כל כך מוקדם?’ שאל שוב הראשון. ‘כי הייתי עייף ולא החזקתי מעמד’… בו במקום הבנתי שהמשפיע ידע בדיוק על מה הוא מדבר, והחלטתי שאני שומר על סדרי הזמנים, ויהי מה, למרות שלא תמיד זה קל בשנת ה’קבוצה’.

“יום אחד קרא לי ראש הישיבה הרב מרדכי מענטליק ואמר לי ‘אני רואה שאתה מקפיד על הסדרים, ואתה לומד ברצינות’, וביקש לתגמל אותי על כך. אמרתי לו שהתגמול שלי זה הזמן היקר שאני זוכה לחוות אצל הרבי, אך הוא לא קיבל זאת והתעקש בכל זאת לתגמל אותי מבחינה גשמית’.

“כל זאת, בזכות העצה ה’פשוטה’ שהעניק לי המשפיע. ראיתי ממש ברכה בקיום עצתו”.

•    •    •

תפקידו המרכזי של הרב נפרסטק בישיבה - היה משגיח, אך בפועל עשה תפקידים גם של משפיע. כך מסר שיעור תניא לכלל התמימים בסוף סדר חסידות בערב, ולעתים היה מתוועד עם התמימים לצד המשפיעים הוותיקים והידועים.

“לאורך כל השנים הקפדתי שלא לומר שיעור בחסידות, כי תפקידי היה בהשגחה, ולא רציתי להוריד את העין אפילו רגע אחד מההשגחה על הבחורים”, סיפר הרב נפרסטק בחיוך, כשהוא מעיד בעקיפין על נאמנותו לתפקיד ההשגחה. “לאורך השנים הייתי בפנימייה יותר מאשר ב’זאל’. תמיד ידעתי שאם רוצים שה’זאל’ יהיה כדבעי, עלי להיות בפנימייה, ולוודא שכולם יישבו וילמדו, ולא בפנימייה. כאשר הרגשתי שכבר קשה לי להתרוצץ בין עשרות חדרי הפנימיה ולבדוק אחר הבחורים, עזבתי את ההשגחה והתחלתי למסור שיעורים בחסידות”.

למרות התפקיד הלא–פשוט, העיד ר’ משה בעדות נדירה ובגילוי לב “מכל אלפי התלמידים שעברו תחת ידי במשך עשרות השנים, אני חושב שאין לי אויב או שונא אחד בגלל התפקיד שנשאתי”.

 

חסיד חכם ופיקח

ר’ משה נפרסטק ניחן במידת החכמה. “הוא פשוט היה איש חכם” מציינים כל האנשים ששוחחנו עמם לצורך הכתבה. “הפתגם החסידי אומר שחסידים צריכים להיות חכמים, והוא היה דוגמה חיה לחסיד חכם.

לא ייפלא אפוא, שהמשפיע ר’ משה היה למשפיעם לא רק של בחורי הישיבה, אלא גם של עשרות רבות של אברכים מתושבי כפר חב”ד, חלקם בוגרי הישיבה וחלקם כאלו ש”גילו” אותו עם הזמן. הם גילו דמות של אדם ששילב בתוכו פקחות וחכמה יתרה, לצד רגש חסידי עמוק שהיה מכוון לתדר של ‘למלא את הרצון של הרבי’. שני אלה הפכו למגדלור עבור אישים רבים שביקשו הכוונה, עצה ודרך בצמתים שונים בחייהם, אם בפן החסידי, אם המשפחתי או בעניינים שונים שעלו על הפרק.

“תמיד היה לו זמן”, מעידים מושפעיו. “בכל פעם שאי–מי הגיע להתייעץ עמו, למרות כל עיסוקיו הרבים, תמיד היה מתפנה ומתיישב לשוחח עם הפונה בכובד ראש ובהקשבה מלאה, במתינות ובהתיישבות”.

מורגל היה בפיו - חסידות מלמדת שני עקרונות: מתינות וסבלנות. חסיד צריך לקבל החלטות במתינות, ועליו גם לדעת ששום דבר לא רץ מהר. לעשות דברים בסבלנות ולא מתוך בהלה.

שוב אנו פונים אל תלמידו ומושפעו ר’ יגאל עובדיה שי’, תושב כפר חב”ד. כשאני מבקש ממנו לאפיין את ר’ משה, הוא מרים ידיו בחוסר אונים. “משפיע ענק”, הוא אומר ולא מוצא ביטויים נוספים.

היכרותו עם ר’ משה נפרסטק החלה בשנת תשמ”א. ר’ יגאל היה אז חייל שרק החל להכיר את חסידות חב”ד והחל להתקרב אט אט. הוא שירת אז בחיל האוויר והתמודד עם שורה של בעיות לא פשוטות בקונפליקט שבין קיום מצוות לבין מילוי פקודות הצבא. “הייתי צריך למצוא פתרונות וחיפשתי יהודי שמבין טוב בעניינים האלה כדי להיוועץ עמו”, הוא מספר.

אחת הבעיות המרכזיות הייתה התפילה בבוקר. סדר היום היה מתחיל בשעה שבע וחצי בבוקר, אך החיילים הדתיים שהתפללו שחרית, לא הספיקו להגיע בזמן בגלל התפילה. נוצרו חיכוכים לא פשוטים עם המפקדים, עד שלבסוף מפקד הבסיס החליט שיש להתחיל את התפילה קודם, כאשר הוא מצדו נתן לחיילים עוד רבע שעה ועליהם היה להתייצב ברבע–לשמונה. “למרות התוספת הקטנה, תמיד איחרתי”, מספר ר’ יגאל עובדיה, “וזה מאד הפריע למפקדי הישיר. ניסיתי לדבר אתו; ניסיתי ‘לפצות’ בכך שאשלים את הרבע שעה בסוף היום, אך הוא לא הסכים. כל בוקר היו מאבקים.

“יום אחד הגעתי לישיבה בכפר חב”ד מבלי שהכרתי שם איש. ניגשתי אל התלמיד הראשון שראיתי ב’זאל’ ואמרתי לו שאני מבקש להתייעץ עם רב כלשהו. הלה הצביע לי על ר’ משה שעמד סמוך לדלת הכניסה ורשם את המאחרים.

“מרחוק הוא ‘לא היה נראה לי’. היה נראה לי שהוא לא יבין, אבל כיוון שלא היה לי מה להפסיד, ניגשתי אליו. ראשית הוא התעניין בי. שאל שאלות, הרחיב להתעניין על מעשיי בצבא, על הפקודות והסדרים. לבסוף חשב ואמר לי ‘אם כן, תציית לפקודה, ותגיע ברבע לשמונה’. אמרתי לו שאם כך, כמעט לא יישאר לי זמן להתפלל, אך הוא אמר בכל זאת שאעשה הכול כדי להגיע בזמן. יחד עם זאת, יעץ לי לבקש סיכום ראיון בכתב עם המפקד, בנושא השיחות שלנו על האיחורים שלי.

“לא הייתה לי הרבה ברירה, ועשיתי כפי שאמר. כשהגעתי לבסיס, ניגשתי אל המפקד ואמרתי לו שאני מבקש סיכום ראיון בכתב. הוא הסכים וביחד הלכנו לחדר הדיונים, שם פניתי אליו שוב ואמרתי שאני מבקש אישור מיוחד להתייצב כל בוקר בשמונה. המפקד הסתכל עלי ואמר לי ‘אתה רוצה להגיע בשמונה? טוב, אז תבוא בשמונה ורבע”… נדהמתי וממש לא הבנתי. הרי תמיד הוא התעקש שאגיע בדיוק ברבע לשמונה ולא דקה מאוחרת יותר, מה קרה פתאום?!

“כבר באותו יום חזרתי לישיבה ושאלתי את ר’ משה איך הוא חולל ‘נס’ שכזה? הוא אמר לי בפשטות - ‘כל זמן שלא נתת לו את ההרגשה שהוא המפקד ואתה החייל, שום דבר לא היה עוזר לך. אולם ברגע שנתת לו את ההרגשה שהוא המפקד ואתה מציית לו, זה עזר’. בזכות העצה החכמה שהוא נתן לי, הדברים הסתדרו בצד הטוב ביותר”.

זו למעשה הייתה ההיכרות של ר’ יגאל עם דמותו של המשפיע ר’ מיישקע. “לאורך עשרות שנים, כל פעם שהתייעצתי עמו, תמיד הוא נתן לי את העצה הנכונה והמדויקת ביותר. יש באמתחתי דוגמאות רבות שממחישות, שכל מה שאמר, הוא פשוט צדק”, מספר ר’ יגאל עובדיה.

“כמה שנים לאחר מכן, התחלף המפקד בבסיס ובמקומו הגיע מפקד קשה שכולם חששו ממנו, יחד עם זאת הוא היה מפקד מצטיין והמערכת הצבאית אהבה והעריכה אותו, בשל יכולתו לקדם את המערכת. למעשה, גם אני חששתי ממנו, בפרט שאני כבר נשאתי בתפקיד ניהולי, והייתי אמור לשמש כסגנו. ניגשתי אפוא לרב נפרסטק וסיפרתי לו שאני חושש. הוא אמר לי בפשטות “אתה תעשה מה שהוא אומר לך”. כך אכן עשיתי ופעלתי, ולאורך התקופה שעבדנו יחד, לא התעוררו בעיות.

“כמה שנים לאחר מכן, כשכבר השתחררתי, יצא לי לשוחח עם המפקד בצורה גלויה ופתוחה, והוא סיפר לי שפעם ביקשו לסלק אותי משורות הצבא, והמפקדים שמעליו הזמינו אותו לשיחה על כך. הוא קם על רגליו ואמר: ‘אם אתם פוגעים בו, אני מבטיח לכם שאני הולך אתו יד ביד’. הוא נתן לי גיבוי לא–רגיל. לא התאפקתי ושאלתי אותו ‘אתה ידוע כמפקד קשוח. בזכות מה שרדתי אצלך?’ הוא אמר בפשטות: ‘כי עשית כל מה שאמרתי לך’… מילה במילה מה שר’ משה נפרסטק יעץ לי בהתחלה.

 

האתרוגים של ר’ מיישקע

שנים ארוכות עסק ר’ משה בגידול אתרוגי כפר חב”ד. הוא עצמו הלך במטעי הגידול והשגיח על תהליך הגידול מתחילתו ועד לשלבי המכירה בתקופת החגים.

למעשה, לאורך עשרות שנים נשא את הכובע “חקלאי” לצד כובעיו כ”משגיח” ו”משפיע”. “למעשה, כפר חב”ד נוסד ככפר חקלאי”, מספרת הגב’ ציפורה מיידנצ’יק מכפר חב”ד שמשפחתה עמדה בקשר צרוף עם המשפיע, “וכך הוא הוצג כלפי חוץ כל השנים. אולם ברבות השנים הכפר שינה את צביונו, ור’ משה היה מהבודדים שנשאר בתפקידו החקלאי לאורך עשרות שנים - וזאת כחלק מהמסירות והנאמנות שלו לרבי”.

העיסוק שלו באתרוגים החל בשנת תש”כ בערך. חמש שנים קודם לכן החל הרבי לעורר את הרב מרדכי פרלוב מאיטליה, מסכנת ההרכבה שיש באתרוגים מקלבריה, ועל כך שיש להיערך מבעוד מועד. הרבי רצה שיקחו זמורות מפרדסי קלבריה ושיטעו אותם בפרדסים בלתי מורכבים בכפר חב”ד.

לאחר פטירת חמיו, הרב גורליק, ירש ר’ משה את הפרדס יחד עם גיסו ר’ אלעזר גורליק. זן האתרוגים של פרדס זה, נשתל משתילי אתרוגי קלבריה שיובאו במיוחד, וכך כל האתרוגים בפרדס היו “צאצאיו” של אתרוגי קלבריה.

“לאורך כל השנים, הרבי דחף אותנו שנרחיב ונגדיל את שטחי הפרדס”, סיפר הרב נפרסטק לימים. “בכל פעם שנכנסתי ליחידות, הרבי התעניין לגבי הפרדס וירד עד לפרטי פרטים. הרבי ידע את כל התהליך של הגידול, עם כל הקשיים, וליווה אותנו מההתחלה לאורך כל הדרך. בכל פעם שהיינו עוקרים חלקה או מחליפים חלקה, הרבי קיבל דיווח. כשהתעוררו בעיות אגרונומיות שונות, או מחלות שלא הכרנו, הרבי יעץ לנו לקחת מומחים שיטפלו בעצים, או במחלות עצים שהתפתחו פתאום. הרבי תמיד גרס שאנחנו צריכים להביא עוד מומחים ולשתף אותם כדי לפתור את הבעיות.

“לקראת שנת תשל”ט (או תש”מ), בחנו הצעה לרכוש ממנהל מקרקעי ישראל חלקה גדולה מול הדפוס בכפר חב”ד, כמעט 40 דונם. באותה עת גדל שם פרי הטמפל (סוג של מנדרינה - מ.ז.). למען האמת, חששנו לצאת עם עסקה כה גדולה; 40 דונם היה לנו נראה עסק גדול מידי (עד אז היו לנו בכפר חב”ד כעשרה דונם בערך). הרבי הורה כמובן לקחת את כל הדונמים שהוצעו לנו. לאחר מכן שאלתי את הרבי האם לנטוע את כל הדונמים; כלומר: האם לעקור את כל עצי הטמפל ולנטוע במקומם אתרוגים, או להשאיר על כנם חלק מעצי הטמפל, ובחלק אחר לנטוע אתרוגים. הרבי הקיף בעיגול את המילים “לנטוע הכול” וסימן חץ. כלומר - לנטוע הכול. כמובן שכך עשינו. הרבי תמיד גרס (וכך אף כתב במכתביו) כי יבוא יום וכמעט אי אפשר יהיה להשיג אתרוגי קלבריה בלתי מורכבים, והרבי רצה שיהיה היצע אחר, אתרוגים בלתי מורכבים באופן אמין, במקום אלה”.

פרדסי האתרוגים של משפחת נפרסטק וגורליק קיבלו תפנית חדשה בשנת תנש”א, בעקבות פתק שהכניס ר’ משה לרבי: “באותו תשרי הייתי אצל הרבי, ונסחפתי מאד באווירת ‘אראנו נפלאות’. לאחר סוכות רציתי מאד לקבל את האתרוג שהרבי בירך עליו כדי לנטוע אותו בפרדס”, סיפר ר’ משה כעבור שנים. “הכנסתי פתק לרבי בשמי ובשם גיסי, ובו כתבתי ‘אולי כ”ק אדמו”ר שליט”א ייתן לנו את האתרוג שכ”ק אדמו”ר שליט”א בירך עליו בשנת ‘אראנו נפלאות’ כדי שניטע אותו בפרדסנו בכפר חב”ד בשביל לזכות את אנ”ש’.

“כעבור עשרה ימים קיבלתי טלפון מהמזכיר הרב גרונר שאמר לי כי הרבי הורה להוציא את שני האתרוגים שהוא בירך עליהם בחג, ולהביא אותם אלינו לכפר חב”ד כדי לזכות בהן את אנ”ש.

“כאן התחלנו בתהליך ארוך. הצלחתי להפיק משני האתרוגים חמישים וארבעה גרעינים טובים (שלוש פעמים ח”י), מהם נטענו זרעים שהתפתחו לכדי שתילים, ומהשתילים נטענו נטיעות חדשות, וכן הלאה.

“בהתחלה חשבנו לעשות רק חלקה מסוימת של ‘אתרוגי אראנו נפלאות’, שכן חשבנו שרק אנ”ש יוקירו את האתרוגים הללו, בעוד שאר החלקות יהיו ‘סתם אתרוגים’. פרסמנו אפוא בקרב אנ”ש על אתרוגים מזן שהרבי בירך עליהם בשנת ‘אראנו נפלאות’, ואנשים בהחלט קנו. אולם לא כפי שחשבנו היה - האתרוגים של ‘אראנו נפלאות’ הפכו לפופולאריים, והכל ביקשו דווקא מהם - גם מחוגים חסידיים, ליטאיים, ירושלמים ואפילו מחסידי סטאמר נוצר ביקוש רב לאתרוגים אלו… לקח כמה שנים טובות עד שעקרנו עוד חלקים מהפרדס ובמקומם שתלנו מצאצאי האתרוגים של הרבי. בסופו של דבר, כל האתרוגים אצלנו הם צאצאים של שני האתרוגים הללו”.

הרבי עקב מקרוב לא רק אחר דרכי הגידול והתמודדויות עם התפתחות הפרדסים, אלא גם אחר מלאכת השיווק והמכירה. “פעם קיבלתי הצעה מפתה מהמרכז של אתרוגי ישראל שריכז תחת אגודה אחת כל מגדלי האתרוגים בארץ ישראל - להיכנס לשותפות איתם בארגון”, סיפר הרב נפרסטק. “זו הייתה הצעה קוסמת למדי. כשנסעתי לרבי לחג השבועות, שאלתי על כך את הרבי, והוא אמר: ‘בנוגע לשיווק - צריכים לשווק לבד’. אמרתי: ‘אבל אנחנו בארץ ישראל וכמעט לא יוצאים ממנה’, אך הרבי אמר לי: ‘אף על פי כן, תבואו לכאן, פעם אתה ופעם גיסך, כדי לשווק את האתרוגים’. הרבי לא רצה שנשווק דרך סוחרים.

“כאן הרבי הוסיף ואמר, שצורת ואופן השיווק צריכים להיות באופן של ‘לשם ולתפארת איך שזה מתאים לנו, חב”ד’. הבנתי שיש לנו שליחות גם בעצם השיווק. וב”ה אנחנו עצמנו משווקים את האתרוגים ובאמת יצא לנו שם טוב ב”ה, הן מבחינת המחירים והן מבחינת הטיב. אנחנו המקום היחיד שאברכי כולל יכולים להשיג את האתרוג היקר ביותר במחיר מקובל. שלא כמקובל במקומות שונים, איננו שומרים את האתרוגים המהודרים למי שמרבה במחיר”.

זכו בעלי הפרדס, ר’ משה וגיסו, לשלוח מדי שנה לרבי שני אתרוגים מהודרים מפרדסי כפר חב”ד. הרבי אמנם לא היה מברך על האתרוגים אלו, אבל היה תמיד מוציא אותם איתו לסוכה וייתכן שאף היה מנענע אותם.

“אבא הרגיש בכך זכות גדולה בכל הנושא של האתרוגים”, מספרת בתו הגב’ לוין. “הוא ראה בזה שליחות לקדש שם ליובאוויטש”.

לאורך השנים, כבר בשעות הבוקר המוקדמות היה שוהה בפרדסי האתרוגים ומטפח את הגידולים בזהירות רבה, ולאחר מכן המשיך לישיבה.

“הרב נפרסטק היה יהודי של תורה וחסידות. התורה אצלו הייתה תורת חיים; הוא ידע לתרגם יפה את התורה לחיי המעשה. לא הייתה אצלו הפרדה בין השעות שהיה בישיבה לבין השעות שבהן היה בפרדס, לבין התנהלות בשאר חלקי היום יום. כך גם הקשר שלו עם הרבי - הכל היה אותה מהות ובאותה רצינות”, אומר אחד ממושפעיו.

 

מרביץ תורה וחסידות

בנוסף לתפקידיו בישיבה, נהג הרב נפרסטק למסור פעמיים בשבוע שיעורי חסידות בבית הכנסת ‘המרכזי’ בכפר חב”ד. שיעוריו שהתקיימו מדי שנה ורביעי, שם לימד את ה’המשכים’ המורכבים והקשים של תרס”ו ותער”ב. תקופה מסוימת לימד גם מאמרי אדמו”ר הריי”צ.

ר’ יגאל עובדיה היה אחד התלמידים שהגיע לשיעוריו, והוא מתפעל מיכולת שלו ללמד בצורה שתהא מובנת לכל: “בדרך כלל בשיעוריו הוא היה נותן הקדמה לקראת הנושא שהולכים ללמוד אותו. הוא היה משקיע רבות כדי להסביר מושגים בחסידות, והיה אוהב להביא משלים בעיקר מיחסי גוף ונפש, זאת על מנת שנבין את הדברים ויהיו יותר קרובים אלינו. רק לקראת סוף השיעור היה קורא קטע מתוך הכתוב ומסביר. בשיעור הבא היה פותח עם סיכום מהשיעור הקודם, ורק לאחר מכן היה ממשיך הלאה.

“לעתים היה מסביר קטעים קשים ועמוקים, אולם תמיד התעכב בסבלנות להסביר כל מושג מכל הכיוונים באמצעות משלים ודוגמאות.

“לא פעם, לאחר שסיימנו שיעור שבו נוכחנו בידענותו המופלגת, הוא הוכיח כי אהבת ישראל המפעמת בלבו - גדולה לא פחות. אם ירד גשם ולא היה לי רכב, הוא היה מבקש לקחתני הביתה, למרות מחאותיי”…

השיעורים היו יקרים וחשובים בעיניו. באחד מסעודות השבע ברכות שנערכה לאחד מנכדיו, הוא הוזמן, אולם לאחר שבירר את היום והשעה, הודיע כי לא יוכל להגיע. “בשעה הזאת יש לי שיעור קבוע, וזה חשוב יותר מכל דבר אחר. אפילו משמחה משפחתית”, פסק.

•

בתקופה האחרונה לחייו חלה, וביום י’ בניסן השיב את נשמתו לבוראה, כשהוא מותיר אחריו את בניו הרה”ח הרב יוסף יצחק נפרסטק, שליח הרבי בדרום קרוליינה, ובנו ר’ שניאור זלמן נפרסטק מדרום אפריקה. כן הותיר אחריו בנות וחתנים, נכדים ונינים חסידים ויראי שמים.

דמותו החסידית חקוקה בלבם ובנפשם של אלפי–אלפי התלמידים שעברו תחת ידו במשך יותר מארבעים שנות השגחה בישיבה, וראו בו דמות של חסיד פנימי, משפיע נפלא וחסיד פיקח שלבו הרחב היה פתוח בפניהם תמיד.