בכל פעם שעברה גב’ דינה חדד בחלוקת הדולרים, הרבי הוסיף ברכה “לא מובנת” עבור בעלה,
בכל פעם שעברה גב’ דינה חדד בחלוקת הדולרים, הרבי הוסיף ברכה “לא מובנת” עבור בעלה, והיא לא הבינה את פשרה. לימים התברר כי הרבי בניו יורק חזה כי מצבו הרפואי של בעלה לא כשורה * כאשר נודע שכליותיו של בעלה חדלו מלתפקד החל מירוץ נגד השעון בניסיון להשיג תורם כליה מתאים. ברגע האחרון, כשנראה כי אפסו הסיכויים,
בכל פעם שעברה גב’ דינה חדד בחלוקת הדולרים, הרבי הוסיף ברכה “לא מובנת” עבור בעלה, והיא לא הבינה את פשרה. לימים התברר כי הרבי בניו יורק חזה כי מצבו הרפואי של בעלה לא כשורה * כאשר נודע שכליותיו של בעלה חדלו מלתפקד החל מירוץ נגד השעון בניסיון להשיג תורם כליה מתאים. ברגע האחרון, כשנראה כי אפסו הסיכויים, הגיע הטלפון ממזכירות הרבי, עם ההוראה המפתיעה שהצילה את חיי בעלה.
“את הסיפור הזה סיפרתי כבר מאות פעמים”, אומרת לנו בפתח דבריה הגב’ דינה חדד המתגוררת בשכונת ‘נווה אורנים’ בצפת, ובכל זאת כששמענו ממנה את סיפורה המיוחד בבוקר ברית המילה לנכדה שנולד לה מבנה יחידה, יכולנו לשמוע התרגשות רבה בקולה.
הסיפור הבא התרחש לפני יותר משלושים שנה, באותם ימים הייתה משפחת חדד משפחה מסורתית. “גדלנו, בעלי ואני, בבתים בהם הורינו הקפידו על קלה כבחמורה, אך כפי שקרה לרבים מבני הדור השני, נסחפנו בחופשיות הישראלית והמצווה היחידה ששמרנו עליה בצורה מינימלית הייתה שבת”, אומרת בצער מי שמאז כבר עשתה שינוי מהותי בחייה ויחד עם בעלה חזרו לדרך ישראל סבא.
השינוי המהותי והדרמטי התחולל בין היתר בשל מופת מטלטל שחוו בברכת הרבי והקשר החם והלבבי עם חסידי חב”ד בצפת שבא בעקבותיו, ונמשך עד עצם היום הזה.
ויקרא שמו בישראל: משה!
“הסיפור התרחש לפני שלושים ושש שנים בדיוק”, נזכרת הגב’ חדד, “היינו זוג צעיר, חבקנו כבר שתי בנות נחמדות, הקטנה הייתה כבר בת שנה. הטיפול בבנות גזל ממני זמן רב, הרגשתי שאין לי רגע דל לעצמי. בעוד חברותיי, שרבות מהן עדיין לא היו נשואות באותה תקופה, היו יוצאות לבלות וליהנות כשהן משוחררות מהעול המשפחתי. בשלב מסוים הרגשתי תחושה של ‘מחנק’.
את ההריון השלישי כבר התקשיתי לסחוב, בעיקר מבחינה נפשית.
לילה אחד חלמתי חלום מדהים ומוזר כאחד. אני לא אישה שחולמת חלומות בדרך כלל, בטח לא כאלה מוחשיים… בחלומי אני רואה את עצמי צועדת במעלה הר סיני כשאני נושאת ברחמי את התינוק, וקול בוקע מההר ומודיע לי שיש לי בן ויקרא שמו בישראל משה, על שמו של משה רבינו ע”ה. התעוררתי מבוהלת עד אימה, החלום היה מוחשי מאוד. לקח הרבה זמן עד שנרגעתי מהחיזיון הזה.
חלפו ששה חודשים ובסימן טוב ומזל טוב חבקנו בן. בטקס ברית המילה נתתי לו כמובן את השם שראיתי בחלום — משה. הרב אליעזר צייטלין שפגש אותי בתקופת ההריון איחל לי שהילד עוד ייכנס ללמוד בגני חב”ד — והוא אכן צדק. בני נכנס ללמוד בגני חב”ד אצל הרב צייטלין, ונוצרה ידידות בין משפחתנו לבין משפחת הרב צייטלין וחב”ד.
משה שלנו הוא אכן בן חמד, שכל מי שמדבר אתו — מתפעל. הוא בחור שרק מסנגר על עם ישראל, אוהב כל אחד, נרתם לעזור ולסייע, אהוב וחביב על כולם.
אנחנו עורכים את הראיון הזה היום בהשגחה פרטית, מכיוון שבעוד כמה שעות נשתתף בברית של הנכד שלנו, בנו של משה…
ברכה תמוהה
המופת העצום של הרבי מליובאוויטש החל לפני עשרים ושבע שנים, כמה שנים לאחר הולדתו של משה. אבי ע”ה נפטר בפתאומית בגיל צעיר — בגיל חמישים ושבע שנים בלבד. הייתי מאוד קשורה אליו ולקחתי את פטירתו בצורה קשה. במשך תקופה ארוכה מיעטתי לצאת מהבית והייתי שבורה מכך.
באחד הימים פגש בעלי את רב העיר צפת הרב לוי ביסטריצקי ותינה בפניו את מה שאני עוברת, וביקש ממנו עצה וברכה. הרב ביסטרצקי סיפר לבעלי שמתארגנת קבוצה ראשונה מצפת לטיסה לחצרו של הרבי, והוא בטוח שאם אצטרף לנסיעה ואבקר אצל הרבי, מצב רוחי ישתפר והכול ישוב לקדמותו. היה זה כמה שבועות לאחר חודש החגים, והנסיעה תוכננה לחג החנוכה.
בעלי חזר הביתה והציע לי להצטרף לטיסה בטענה שהדבר יתרום למצב רוחי. הוא לא ידע עד כמה אותה נסיעה תסייע לו לא פחות מאשר לי. אני כמובן הסכמתי בחפץ לב, שמו של הרבי וסיפורים אודותיו עברו מפה לאוזן, ושמחתי להזדמנות לפגוש את הרבי באופן אישי.
לאחר התארגנות קצרה הייתי על הטיסה יחד עם קבוצה של תושבי העיר כמו גם כאלה שהגיעו מערים נוספות בדרך אל חצר הרבי. שלושה שבועות שהיינו בשכונת קראון הייטס, ומדי יום היינו חברות הקבוצה מגיעות ל–770. היו אלה שלושה שבועות של חלום מתוק. ככל שאכביר במילים, לא יהיה בזה די כדי לתאר את האווירה הקסומה, את הכנסת האורחים המופלאה שהתקבלנו אצל תושבי השכונה — ועיקר העיקרים את היחס שקיבלנו מהרבי בעצמו. בכל פעם שהייתי עוברת ליד הרבי, הוא היה מאיר אלי פנים ועיניו החודרות כפני מלאך אלוקים ליוו אותי, וכך כל חיי.
בכל שלושת השבועות הללו מצאתי את עצמי בוכה פעמים רבות מהתרגשות. זו הייתה חוויה אלוקית ממשית שמי שלא היה שם, לא יבין. יש רבנים רבים אך הרבי הוא דמות שמיימית שקשה לתאר.
באותם מפגשים עם הרבי קיבלתי התייחסות מעניינת מהרבי, שבשעת מעשה לא הבנתי אותה. בכל פעם שעברתי, הרבי היה מגיש לי דולר בעבורי ובכמה מהפעמים דולרים גם עבור בני ביתי, ואז היה הרבי מגיש לי דולר נוסף עבור בעלי ומאחל שתהיה לו רפואה שלימה.
אחרי שהדבר חזר ונשנה כמה פעמים, שאלתי את הרב צייטלין מדוע הרבי מברך את בעלי בבריאות, והרי הוא בריא כמו שור? בתחילה חשבתי לתומי שזהו נוסח קבוע בו הרבי מברך אנשים, אך הרב צייטלין אמר לי שזו ברכה מיוחדת, בעוד הברכה הרגילה היא “ברכה והצלחה”, ואם הרבי מברך ברפואה שלימה, יש דברים שהרבי רואה ואנחנו לא רואים.
שמעתי את ההסבר הזה ונחה דעתי.
בסיום הביקור זכינו לקבל תשובות לשאלות שהכנסנו לרבי. אני זכיתי לקבל מכתב מהרבי על בקשות שהעליתי על הכתב, ובסיום המכתב שוב בירך הרבי את בעלי בבריאות שלימה — והדבר היה לפלא בעיני. התדהמה הכי גדולה הייתה שכלל לא הזכרתי במכתב את בעלי; כל מה שכתבתי הוא שרצוני לחזור בתשובה שלימה ולהתקרב לבורא עולם. כבר הייתי אז עם כיסוי ראש, וכל יום שעבר אצל הרבי, התחזקתי עוד ועוד בתורה ומצוות. מבלי שאבקש, הרבי מעצמו בירך את בעלי בתוספת איחול של ‘רפואה שלימה’.
בשורת האיוב
שנה חלפה מאותו ביקור מרטיט אצל הרבי, ומאישה שנמנית על הזרם המסורתי הפכתי להיות שומרת תורה ומצוות לכל דבר ועניין. השתתפתי בקביעות בשיעורי תורה, ומי שהשפיעה עלי רבות באותם ימים, הייתה הגב’ רחל הנדל עמה היה לי קשר מיוחד. בעלי לצערי עדיין לא נסחף בלהט ההתלהבות שלי, והוא המשיך לחיות חיים נטולי תורה ומצוות.
בוקר אחד בעלי הרגיש מעט לא טוב והתעלף. בהלה אחזה בנו. לאחר רגעים ספורים של היסטריה ואיבוד עשתונות, מיהרתי להזמין אמבולנס שפינה אותו לבית הרפואה ‘זיו’ בצפת, שם ייצבו את מצבו וערכו לו סדרת בדיקות מדוקדקת. בחלוף כמה שעות במיון קרא לי הרופא לצד ובישר לי את בשורת האיוב — שתי הכליות של בעלך לא מתפקדות, או ליתר דיוק: הן מתפקדות ברמה של אחוזים בודדים.
הרופאים כיוונו אותנו מיד לטיפולי דיאליזה עד שיימצא תורם כליה מתאים. בעלי החל טיפול של דיאליזה, אך למרבה הצער, גופו לא הגיב לזה בצורה מיטבית. כל יום שעבר, ראיתי את בעלי הולך וקמל. לא היה גבול לצערי. חלפו עוד ימים ארוכים עד שהצלחתי לחזור לעצמי ולסדר את מחשבותיי מחדש, כאשר נזכרתי שבעצם הדבר לא נחת עלינו כרעם ביום בהיר, אלא כבר היה מי שידע את אשר יקרה — הרבי מליובאוויטש שבביקור אצלו איחל לבעלי כמה פעמים “רפואה שלימה”.
פתאום דבריו של הרבי מלפני שנה וחצי קיבלו אצלי מימד אחר. הרבי פשוט ניבא את אשר יקרה. כ’שנפל לי האסימון’, רעד עבר בי, זו נבואה ממש! אין לזה כל הסבר אחר.
פניתי מיד אל הרב צייטלין, סיפרתי לו על מצבו של בעלי והוא זכר מיד את דברי הרבי, וביקש להרגיע שאם אלו דברי הרבי, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שתהיה באמת רפואה שלימה. דבריו אלו אכן נסכו בי תקווה ואמונה בתוך ים העצב והייאוש שהייתי שרויה בימים הקשים ההם.
הימים חלפו. שלושה חודשים חלפו מאז שהתעלף לראשונה, והמצב הרפואי רק הלך והחמיר. היה ברור שאם לא תמצא לו תרומת כליה, מצבו הרפואי יגיע למצב של סכנת חיים. באותם ימים, לפני עשרים ושתיים שנה, המודעות לתרומת איברים לא הייתה כפי שהיא כיום. מטבע הדברים, מי שיכולים היו לתרום לבעלי כליה, היו בני משפחתו הקרובה — אך מסיבות כאלה ואחרות, הם לא יכלו לתרום. היו ימים שכבר לא ידעתי אם יהיה לסיפור הזה סוף טוב.
כשראיתי שהמצב מוסיף להתדרדר, החלטתי בעצת הרב צייטלין לכתוב לרבי, ולבקש את ברכתו.
לא אשכח לעולם את הרגעים בהם כתבתי את המכתב. הוא נכתב מדם ליבי. המכתב כולו היה ספוג בדמעותיי. כתבתי בתחילה את מה שקרה עם בעלי והזכרתי שכבר היה מי שניבא את אשר אמור לקרות — הרבי בעצמו בביקורי אצלו בחנוכה. התחננתי וביקשתי מהרבי ברכה שתימצא הכליה המתאימה וחיי משפחתנו יחזרו למסלולם התקין. את המכתב שלחתי באמצעות הרב צייטלין וקיוויתי לטוב.
לאחר כמה ימים, בשעה שתיים בלילה, צלצול טורדני של טלפון הקפיץ אותי מהשינה. מעבר לקו היה לא אחר מאשר מזכירו של הרבי הרב יהודה לייב גרונר. הוא אמר לי שהרבי קיבל את המכתב והרבי ביקש למסור: את בעצמך יכולה להיות שליחה טובה לסייע לבעלך…
שמעתי את הדברים ובתחילה לא הבנתי את הכוונה. הייתי מבולבלת ונבוכה במשך דקות ארוכות. למה מתכוון הרבי? ניסיתי לנחש. כיצד אוכל להיות שליחה טובה לסייע לבעלי? הרי בכל החודשים הללו אני שליחה טובה שמתרוצצת עבורו ועושה הכל כדי לסייע לו במצבו הבריאותי.
לבסוף נפלה במוחי תובנה כלשהי, והבטחתי לעצמי שמיד בבוקר אבדוק אותה. ייתכן שהרבי רוצה שאבדוק האם אני עצמי מתאימה לתרום כליה עבור בעלי. מה הסיכוי שאני יכולה להיות מתאימה? לא ידעתי. אנחנו לא קרובי משפחה אפילו מדרגה חמישית ושישית, ובאותם ימים לא ידעתי בכלל מה הסוג דם שלי. אמרתי לעצמי שאם הרבי אמר, זה מה שאני עושה למיטב הבנתי. בבוקר התקשרתי אל פרופסור שפירא מנהל מחלקת ההשתלות בבלינסון ושאלתי האם תתכן אפשרות כזאת.
הוא הקשיב בנימוס ואמר שהוא עדיין לא נתקל בכזה מקרה, אך אולי באופן נדיר תתכן אפשרות כזאת, למרות שהוא ספקן לחלוטין. נכנסתי לתהליך בדיקת התאמה — וראה זה פלא, נמצאתי מתאימה בתשעים ותשע אחוז לתרומת כליה לבעלי. הצוות הרפואי שהבין שאני רעייתו ולא אחותו, היה בהלם מוחלט.
המציאות הזו היא כל–כך נדירה, עד שבאותם ימים הייתי האישה הראשונה בארץ ישראל שתרמה כליה לבעלה. כשהניתוח התבצע, כל כותרות העיתונים בישרו על–כך בעמוד הראשון. לא איבדנו זמן יקר, וכעבור כמה ימים הוכנסנו שנינו לחדר ניתוח, וכברכת הרבי הייתי שליחה טובה לסייע לבעלי”.
“שאנשים יבינו את גדולתו העצומה של הרבי מליובאוויטש”
הגב’ חדד חותמת את סיפורה בנימה עזה של התרגשות: “חלפו מאז עשרים ושתיים שנה, ובעלי ברוך השם מתפקד היטב עם הכליה שלי. הסיפור הזה עשה לו כנפיים, ומאז במשך שנים אנחנו מספרים את הסיפור הזה בכל הזדמנות, כדי שאנשים יבינו את גדולתו העצומה של הרבי מליובאוויטש שיושב בניו–יורק ומצודתו פרוסה בכל רחבי תבל.
“התמונה של הרבי לא משה מקיר ביתנו. זה הצדיק שלנו ואנחנו מלאי תקווה ואמונה שנזכה כבר לביאת משיח ונוכל לפגוש שוב את הרבי”.