להיות צמודים למטרה

כל יהודי עורך בחודש אלול חשבון נפש עם עצמו לגבי עשייתו ואי–עשייתו בשנה האחרונה, והוא מקבל על עצמו לשפר ולתקן את הטעון שיפור. על מה חסיד בדור השביעי  צריך לחשוב ולהתבונן בחודש אלול? מהו חשבון הנפש שצריך להעסיק אותו? • על כך ועוד, בהתוועדות השבועית

בעמדנו בתחילתו של חודש הרחמים והסליחות, חודש חשבון הנפש אודות ההנהגה בעבר, על–מנת לקבל החלטות טובות להבא ולקיימן בפועל, מן הראוי להתבונן בסיפור דלהלן:

אחד המשפיעים המפורסמים בדור שעבר, היה החסיד המופלא ר’ ניסן נעמנוב. ר’ ניסן היה ידוע במיוחד בעבודת הקבלת–עול שלו. סיפרו שכ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע אמר עליו את הביטוי “א זיסער סאלדאט” (חייל מתוק). על כל מדרך כף רגל חיפש ר’ ניסן לעשות “אתכפיא” - לא לעשות את מה שמתחשק לו, ולעשות דווקא מה שלא מתחשק לו. ואת זאת הוא דרש גם מתלמידיו.

גם לימודו ותפילתו היו חדורים וספוגים קבלת–עול מוחלטת. מעולם לא ישב על כסא בשעת התפילה, שלא לפנק את הגוף ולתת לו מה שהוא רוצה. היה עומד כל הזמן בפינה אחת כשפניו לוהטות, ומידי פעם היו פורצות מפיו תיבות התפילה בהירות ומאירות, בכח ובגבורה חרישיים, בעוצמה בלתי מוגבלת. וביחד עם זה תוך תחושה עד כמה יקרה כל מילה כמי שמלטש אבנים טובות. דברי חז”ל שבעת התפילה צריך האדם לעמוד “כעבדא קמיה מריה” לא היה אצלו ביטוי ואימרה בלבד אלא מציאות אותה ראו בשטח, ממש כמו חייל העומד לפני מלכו.

גם בהתוועדויות היה תמיד תובע מעצמו ומאחרים את המשמעת והקבלת–עול המוחלטת, “להיות חייל” בעל משמעת ברזל. להתאמץ, להתייגע, ללא עוררין, ללא קושיות, ללא שים לב לשכל ולרגש האישי. אמרו עליו שכאשר היה לומד בהתמדה ומקבל טעם ותענוג בלימוד הנגלה היה סוגר מיד את הספר ומתחיל ללמוד חסידות, וכאשר היה מגיע לטעם ותענוג בלימוד החסידות היה מיד סוגר את הספר ומתחיל ללמוד נגלה, שלא לתת גם לנשמה להתענג וליהנות יותר מדי.

[כמה פעמים העביר הרבי שליט”א מסר לאברכים ולתמימים דרך המשפיע ר’ ניסן. פעם אחת הרבי אמר לו למסור לאנ”ש והתמימים: תמהני, איך ייתכן הדבר שישנם בחורים ואברכים שלא מייקרים כראוי את העניין של תפילה בציבור, והרי כאשר מתפללים בציבור “אין א מיטן מיטוואך” (בעיצומו של יום (רביעי) רגיל) נחשב הדבר כמו בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, ואיך אפשר שלא לייקר זאת?!].

להיות צמודים למטרה

באחת היחידויות שלו שאל המשפיע ר’ ניסן את הרבי על איזה דברים עליו לשים את עיקר הדגש כאשר הוא עורך חשבון נפש בשעת “קריאת שמע שעל המיטה”. כל אחד מאתנו היה מצפה לקבל תשובה בקשר ל”אתכפיא”, לעבודת התפילה, להעמקה בלימוד וכדומה, אבל התשובה של הרבי הייתה שונה לגמרי. הרבי אמר: ב”קריאת שמע שעל המיטה” צריך אתה לחשוב בעיקר אודות התלמידים, מה נעשה עמהם…

תשובה זו אופיינית מאוד לכל כיוון החשיבה שהחדיר ומחדיר בנו הרבי שליט”א בעבודת השם בכלל: שום דבר באדם אינו נפרד ונוסף על המשימה והשליחות שלו. גם חשבון הנפש וההתבוננות במעמדו ומצבו של האדם, כל כולם אינם רק כדי לתקנו ולהביאו לשלמות, אלא כדי לבחון ולבדוק כיצד עליו למלא טוב יותר את שליחותו ותפקידו, מבלי לחפש לעצמו “מדרגות”, “גדולות ונפלאות” שיגדילו את ה”מציאות” שלו, גם אם מדובר על “מציאות” שכולה קדושה.

אין לחפש ולהשתדל רק לתקן להשלים ולהגדיל את ה”מציאות” שלי, כולל גם ה”מציאות דקדושה”, לימוד התורה, עבודת התפילה ותיקון המידות, למרות החשיבות העצומה שבדברים אלו. עלינו, על כל אחד ואחת, לראות עצמו כחייל העומד על משמרתו, שכל מציאותו וכל חייו אינם אלא מילוי המשימה שהוטלה עליו, ובלי זה אין לו שום מציאות כלל. ולכן גם עיקר חשבון–הנפש וההתבוננות בתיקון המצב צריכים להיות קודם כל במילוי המשימה שהוטלה על האדם, האם ועד כמה היא מתמלאת כראוי. גם החיפוש והבדיקה בפרטי עבודתו שלו, בלימוד התורה, בעבודת התפילה ובתיקון המידות, אינם כדי להביא לתיקונו ולשלמותו שלו, אלא כדי שהמשימה שהוטלה עליו, גם בנוגע לעצמו, שהרי גם בו עצמו ישנה מטרה ושליחות, תתבצע כראוי.

דברים אלו מוצאים את ביטויים במאמרו המפורסם של הרבי, ד”ה “לא תהיה משכלה”, שנאמר בש”פ משפטים תשי”ב (בלתי מוגה): “דכאשר מתבונן שניתנו לו ימים קצובים, לא פחות ולא יותר, ובכל יום ויום הוא צריך לעבוד עבודתו. שבכל יום, שעה ורגע, צריך לעבוד עבודתו בשליחותו בעלמא דין. כל–כך הוא שקוע בזה, שאין לו כלל פנאי לחשוב אודות המדרגות שלו. וזהו מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי “ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי” (שלכאורה תמוה, איך יתכן שהתנא הקדוש רבן יוחנן בן זכאי אינו יודע אם מוליכין אותו לגן–עדן או לגהינום). ואחד הביאורים שמבואר בזה בחסידות הוא, דרבן יוחנן בן זכאי, הנה מצד גודל טרדתו במילוי שליחותו, לא היה לו פנאי “להקשיב” ולבחון את המדרגות שלו. והיינו, הוא כל כך טרוד ושקוע למלאת שליחותו בכל יום ובכל שעה ורגע, שאינו יודע מה קורה עם השכל שלו, עם המדות שלו, ומי מדבר עם ההעלם שבנפשו. דכאשר מתבונן אשר ימים יוצרו, ובכל רגע ורגע עליו למלא את שליחותו, ואצלו עלול לעבור רגע, שעה, יום שאינו עובד עבודתו, דאז הנה אין זה רק שהוא היה יכול להתקדם ולא התקדם, כי אם שבכל רגע ורגע שאינו ממלא את שליחותו הרי הוא מורד במלך מלכי המלכים הקב”ה בזה שאינו עושה את שליחות המשלח - הנה במילא כאשר שואלים אצלו מה קורה אצלך עם ה”בארצך”, עם הרצונות שלו, הריהו צועק במר נפשו: מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה. דבשעה אשר “ימים יוצרו” והוא צריך לעמוד על המשמר, אז שאצלו לא יעבור אף רגע, שברגע זה הוא לא יעשה את שליחותו, דאז הוא מורד בהשליחות, הנה בשעה זו מה הוא ילך לחשוב אודות מדרגות. דכל כך הוא טרוד, לחוץ ושקוע במילוי שליחותו, אשר אינו חושב כלל אודות מדרגתו”.

כלומר: השליחות, המטרה ומילוי המשימה שהוטלה עליו בכל רגע ורגע, צריכים כל כך למלא את כל כולו של היהודי, עד שאינו חושב כלל אודות עצמו, גם לא אודות מציאותו הרוחנית, אלא אך ורק על מילוי המשימה והשליחות. ואפילו מה שחושב אודות עצמו, כדי לתקן ולהשלים את מה שצריך לתקן ולהשלים, אין זה משום שהוא חושב אודות עצמו, אלא זהו חלק ממילוי המשימה והשליחות המוטלת עליו, כדי שמשימה זו תתבצע בשלימות.

להיות חיילים!

כאשר מסתכלים כך על חשבון הנפש, ובעצם על כל עבודת האדם בעולם הזה, הרי חייל העומד על המשמר והוטלה עליו משימה מסוימת, פרטית וייחודית לאותו מקום ולאותו מצב, ברור שעיקר חשבון נפשו הוא בקשר לאותה משימה מיוחדת שהוטלה עליו כאן ועכשיו.

כמובן שעליו לדאוג שהוא יהיה לבוש כמו חייל; חדרו יהיה מסודר כראוי ועוד כמה וכמה פרטים, שכל אחד מהם חשוב ונחוץ כשלעצמו - אבל ברגע שהוטלה עליו משימה מסוימת, לכבוש יעד פלוני, הרי כל כולו מסור ונתון למילוי משימה זו. וכל השאר, למרות כל החשיבות והנחיצות שבהם, יש להם עדיפות משנית לגבי המשימה המוטלת עליו עכשיו.

כך גם בעבודת ה’. ישנן מצוות והנהגות ועניינים המוטלים על כל אחד, ובוודאי עליו למלאותם כראוי, ולעשות כל מאמץ כדי שכל הפרטים יהיו אכן כראוי בהתאם להוראות שקיבל. אולם, עיקר חשבון נפשו ועיקר העבודה המאמץ והיגיעה - מופנים למילוי משימתו העיקרית בשעה זו.

זהו הלקח הנלמד מהוראת הרבי להרה”ח ר’ ניסן: מי שהוטלה עליו המשימה להיות משפיע, ללמד תלמידים ולדאוג ליראת–השמים שלהם, למידת ה”התקשרות” שלהם, להתמדתם ושקידתם בתורה, למידותיהם הטובות וכו’ - הרי עיקר תשומת לבו צריך להיות שיקבלו התלמידים את שהם צריכים לקבל ממנו ושינהגו בהתאם למה שצריך להיות.

אם תמורת זאת הוא יתעסק בעיקר בתיקון נפשו שלו, בחשבון של כמה תורה הוא למד, כיצד התפלל, כמה צדקה הוא נתן וכמה הוא דקדק בכמה עניינים פרטיים אחרים - למרות גודל החשיבות שבכל זה,

חשבון הנפש של אלול: גאולה

כאשר עומדים אנו בזמן כה מיוחד, כאשר בדבר–מלכות השבועי אנו לומדים ללא הרף על השליחות והתפקיד העיקריים - ובעצם, היחידים - שלנו, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”; על–כך שבזמננו זה “מדברים ללא הרף אודות הגאולה, חושבים ללא הרף אודות הגאולה, ומחפשים לקשר את כל העניינים עם הגאולה, ועבודתו של יהודי היא למהר את הגאולה” (שיחת ש”פ עקב תנש”א).

לכן אומר הרבי שם, שחשבון הנפש של חודש אלול צריך להיות במיוחד בנוגע למצבנו זה של עקבתא דמשיחא - בכוחו של יהודי לעורר את עצמו ולעורר יהודים נוספים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב”ה - “בואו ונחשוב חשבונו של עולם” - לפי כל החשבונות (שה’ הראה בתורתו ובניסים שהוא עושה בעולם) היה הקב”ה צריך כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו! ולכן מקבל יהודי (במקום וזמן זה) את הכוחות הגדולים ביותר, ויש לו את הזכות ואת האחריות הגדולים ביותר, לבקש ולזעוק להקב”ה “עד מתי?!”… [והרי מבואר בשיחה המפורסמת מב’ ניסן תשמ”ח, שכל מה שמרעישים אודות “עד מתי” הוא משום שנדרשת הכרזת “יחי המלך”, שזה מה שצריך במיוחד כדי לפעול את מלכותו של המלך המשיח].

ובדבר–מלכות ש”פ ראה: “עומדים כבר בראש חודש אלול, חודש החשבון של כל השנה, אשר, הסך–הכל דהחשבון הוא: עד מתי?! היתכן שבסיומם של י”א חדשים דשנת “נפלאות אראנו”, משיח צדקנו עדיין לא בא… שלא מספיק ששומעים (ומבינים) ש”הנה זה (המלך המשיח) בא”, אלא צריכים לראותו בעיני בשר, ולא רק “אראנו” בלשון עתיד, אלא “ראה” בלשון הווה, ובלשון ציווי!…

“ובנוגע לפועל: יש לפרסם ולעורר בכל מקום ומקום על דבר העבודה דחודש אלול, המרומזת בחמשת הראשי תיבות דתורה תפלה גמילות חסדים תשובה וגאולה, ובהדגשה מיוחדת בנוגע לראשי תיבות החמישי, ענין הגאולה, כפי שחודרת בכל עניני העבודה, עי”ז שחדורים ונעשים ברוחה של הגאולה (כולל ובמיוחד ע”י לימוד התורה בעניני הגאולה ובית המקדש) מתוך צפיה וודאות גמורה שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש”הנה זה (המלך המשיח) בא”.

“ובפשטות: להכריז ולפרסם בכל מקום - בדברים היוצאים מן הלב - שהקב”ה אומר (ע”י עבדיו הנביאים) לכל אחד ואחת מישראל “ראה אנכי נותן לפניהם היום ברכה”, ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה.

כשלומדים כל זאת, ולפחות מנסים “לחיות עם זה”, אזי מובן ופשוט שלמרות החשיבות של כל הפרטים, ולמרות שהם חלק עיקרי בשליחות זו של “קבלת פני משיח צדקנו”. שהרי שליחות זו צריכה לחדור ולמלא את כל הפרטים ופרטי הפרטים, שיהיו כולם כראוי לרגעים של “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. ולמרות שברור ופשוט שהחשבון (והעיקר - התיקון בפועל) צריך להיות בכל הפרטים, הרי עיקר ההדגשה צריך להיות: מה עשיתי ומה עליי לעשות עוד בעניין העבודה היחידה שנותרה - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

והעיקר, כפי שהובא לעיל, ש”בכוחו של יהודי לעורר את עצמו ולעורר יהודים נוספים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב”ה - “בואו ונחשוב חשבונו של עולם” - לפי כל החשבונות (שה’ הראה בתורתו ובניסים שהוא עושה בעולם) היה הקב”ה צריך כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו!”

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!