חמשה בתי כנסת

“לפני המהפכה הבולשביסטית היו בשצעדרין חמשה בתי כנסת, אך כשאנחנו התיישבנו שם, נותר רק בית כנסת אחד. השלטונות הכריחו את היהודים לכתוב ולהודיע שהם אינם דתיים, שאינם מאמינים ושאינם זקוקים לבתי כנסת. זמנים נוראים כאלה היו אז” •  עליית הקומוניסטים לשלטון בזמן המהפכה, שמה קץ לחיי חסידות הפורחים בעיירה שצעדרין; בתי כנסת נסגרו, חסידים רבים עזבו, ואילו הרבנים לבית קרסיק, שכיהנו בשצעדרין בזה אחר זה, ניהלו מאבק מר על כל צעד • בימים אלו לפני 62 שנה, עלה הכורת הנאצי על הקהילה היהודית, ומאות יהודים הוצאו להורג • פרק רביעי ואחרון על אודות העיירה החב”דית שצעדרין

תמונה: זכרון לנרצחים בשצעדריןהחיים התוססים בעיירה החסידית שצעדרין, אותם תיארנו בפרקים הקודמים, השתנו מן הקצה אל הקצה לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית שהחלה בשנת תרע”ח. כמו בכל רחבי רוסיה, אנשי היבסקציה הגיעו גם לעיירה הקטנה הזאת והחלו לדכא את החסידים ביד ברזל עד אשר רבים מהם העדיפו לנטוש את העיירה הקטנה המתויגת כחסידית, ולנדוד לערים הגדולות שם, סברו, יהיה לאנשי הרשע קשה יותר לעקוב אחר החסידים מפני ריבוי האוכלוסיה. בד בבד, החלו גויים להתיישב בעיירה, והאווירה הליובאוויטשית האוטנטית שהייתה ספוגה בכל פינה, כבר לא היתה כבימים עברו.

בשנים הבאות נסגרו בתי הכנסת בזה אחר זה, כאשר רק בית כנסת אחד נותר פתוח. בד בבד נערכו שינויים במוסדות החינוך בהתאם לרוח המהפכה. הקומוניסטים דאגו גם לפתוח במקום קולחוז, בו החלו לעבוד בחקלאות לפי הרעיונות הכלכליים הקומוניסטיים.

חרף הנטישה, נותרו בשצעדרין עוד חסידים לא מעטים. הרבנים שיכהנו בשנים ההן היו הרב אליעזר קרסיק ואחיו הרב מנחם נאחע קרסיק. בנו, מוט’ל קרסיק, היה באותן שנים ילד צעיר, וכעבור שנים רבות העלה זכרונות מחיי הקהילה היהודית חסידית כפי שהשתקפו תחת הדיכוי הקומוניסטי. הנה כמה ציטוטים מרתקים:

“שצעדרין בימים האלה [שנת תרפ”ט והלאה - ש.ז.ב.] נקודת ישוב יחסי גדול. כשלושת אלפים תושבים. האוכלוסיה היתה לרוב יהודית, גרו שם גם ביילורוסים וגם אוקראינים.

לעיתים היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בין יהודי לבין ביילורוסי, שכן הם שלטו ודיברו אידיש, ידעו את המנהגים היהודיים כמו שהיהודים ידעו את המנהגים שלהם. איש לא הרשה לעבור על המסורת של העמים האחרים. כולם חיו בשלום ובידידות.

“לאורכה של שצעדרין היו שלושה רחובות גדולים עם בתי עץ חד קומתיים. ברחוב המרכזי עברה הדרך העיקרית שקישרה את תחנת הרכבת קרסני ברג (החוף האדום) עם מרכז המחוזי פאריצ’י. תחנת הרכבת קרסני ברג נמצאת במהלך של 18 ק”מ משצעדרין.

“בשצעדרין היתה מועצה כפרית, בית ספר תיכון ובו היו כיתות יהודיות וכיתות ביילורוסית, הילדים היהודיים למדו בשפת האידיש, היה גם בית ספר שנקרא ישיבה, ובו למדו הילדים מהמשפחות הדתיות […]

“לפני המהפכה הבולשביסטית היו בשצעדרין חמשה בתי כנסת כשאנחנו התיישבנו שם נשאר רק בית כנסת אחד. השלטונות הכריחו את היהודים לכתוב ולהודיע שהם אינם דתיים, שאינם מאמינים ושאינם זקוקים לבתי כנסת [ובעקבות כך נסגרו בתי הכנסת]. זמנים נוראים כאלה היו אז.

“שצעדרין היתה מפורסמת בשפע של הבוסתנים שלה. האוכלוסיה עסקה בעיקר בחקלאות. היו מגדלים תפוחי אדמה, תירס, פשתן, חיטה, שעורה, שיבולת שועל, וכל מיני ירקות. חלק מן האוכלוסיה היו בעלי מלאכות יד, כגון: נפחים, סנדלרים, נגרים, יוצרי כלי חרס ועוד”.

הרב נרתם לטובתם הגשמית של התושבים

מספר שנים לאחר המהפכה הקומוניסטית, מונה הרב רפאל כהן רבה של שצעדרין, לרב בעיירה החסידית נעוול ובמקומו מונה הרב אליעזר קרסיק. כהכנה לקבלת משרה רבנית, למד בבית המדרש לרבנים בעיירה נעוול, ולאחר מכן מונה לרב בעיירה נובוסקולניקי, וכעבור תקופה קצרה קיבל את המשרה החשובה - רבה של העיירה החסידית שצעדרין.  

הרב קרסיק סיפר כי בהגיעו לשצעדרין, הזמין אותו הרב רפאל כהן לשבת בדין תורה שהתקיים בין שני תושבי העיירה. במהלך הדיונים שהיו סוערים במיוחד, רצה הרב הצעיר להשמיע את דעתו. העיר לו הרב כהן בחכמת נסיון חייו: “מדוע לך להתערב, ולהסתכסך עם התושבים? הנך עדיין רב צעיר, ויש לך עוד זמן…”

הרבנית לאה קרסיק סיפרה, שבבואה לעיירה חבשה פאה נכרית לראשה, אך תושבי העיירה לא ידעו כלל על המושג “פאה נכרית”, שכן מפאת מחירה היקר לא ראו ברוסיה נשים עם פאות. הם באו אפוא בטענה כלפי הרב החדש: “היתכן שהרבנית אינה מכסה את ראשה?!”

הרב קרסיק החל מיד להפיח רוח יהודית חסידית בבני קהילתו. לקראת חג הפסח דאג למגבית נרחבת עבור “קמחא דפסחא”. באותן שנים שבהן הקומוניסטים שינו את שיטת הכלכלה, היו רבים מהתושבים שהגיעו לפת לחם, והסיוע לקראת חג הפסח היה כאוויר לנשימה עבור רבים מהם.

בכל שנה לקראת חג הפסח, הוכנו בבית משפחת קרסיק עבור בני הקהילה, מצות מהודרות וכן שומן (“שמאלץ”). ההכנות לחג הפסח החלו מדי שנה בשנה מיד לאחר חג הפורים. תהליך הכנת  ה”שמאלץ” לצורך פסח נמשך כשבועיים  ימים, כשבסיומו החלו באפיית מצות שמורה. האפייה נמשכה עד ערב החג.

הרב קרסיק עסק בעניני הכלל והפרט במסירות רבה. לאורך כל ימות השנה אסף הרב קרסיק דמי ‘מעמד’ עבור הרבי הריי”צ. הוא השקיע מאמצים רבים כדי להעביר את דמי ה’מעמד’ אל הרבי, שכן אם אנשי המשטרה החשאית היו תופסים את רב העיירה נוסע עם סכום כסף כה גדול, מיד היו דואגים “לטפל” בו. בכל פעם היה צריך למצוא דרכים יצירתיות כדי להעביר את הכסף ליעדו.

במשפחה מספרים, כי פעם נסעו הרב קרסיק וזוגתו הרבנית, ואתם בתם דבורה (הרבנית דבורה אשכנזי) ע”ה, שהיתה אז ילדה. בשלב מסוים כנראה הגיעו לאזור מושבם אנשי החוק, או אז פנתה הרבנית לבתה ואמרה: “נכון שכואבת לך הבטן? בואי, נעשה לך קומפרס”. הבת השיבה שלא כואב לה דבר, אך האימא בשלה: “כואבת לך הבטן ואת זקוקה לקומפרס”. לאחר מכן התברר לילדה, כי בתוך התחבושת היה שטרות כסף של דמי ‘מעמד’ שהיו צריכים להעביר אל הרבי.

כרב העיירה עמד הרב קרסיק בקשר מתמיד עם רבנים חשובים וידועי–שם, איתם ליבן נושאים הלכתיים סבוכים.

הרב עצמו התפרנס כדי דוחק. פעם בשבוע היתה עוברת עגלה בעיירה, וכל מי שנדבה לבו העמיס עליה פירות וירקות עבור משפחתו של הרב. מובן אפוא כי אי אפשר היה לחיות מכך. הרבנית קרסיק מצאה לעצמה עבודות מהצד בכדי להכניס מעט כסף הביתה. היא היתה כותבת מכתבים בתשלום עבור תושבי העיירה, וכן הייתה מוכרת שמרים בכל ליל שישי עבור אפיית חלות. מעבודות אלו הגדילה במעט את ההכנסה הכספית של המשפחה.

הרב קרסיק מצדו סבל רבות מהשלטונות הקומוניסטיים. פעם, כאשר המצב בשצעדרין היה קשה מנשוא, שיגר איגרת מוסווית לאדמו”ר הריי”צ בה כתב שהחיים בעיירה הם ממש גן עדן עלי אדמות; כל דבר מצוי בשפע, והכל טוב ונחמד. כשהגיע למקום החתימה, חתם את שמו: “אליעזר שקרנוב”…

“הוכרחתי לברוח”

במשך שנים ספורות שימש הרב קרסיק בתפקיד זה, ולמרות הרדיפות שהיו מנת חלקו, המשיך להנהיג את קהילתו ביד רמה. אולם כאשר הרדיפות הלכו וגברו והסבל היה קשה מנשוא, נאלץ לעזוב את המקום. על עזיבת שצעדרין כתב בשנת תרצ”ז בתוך אגרת ששיגר להרה”ח ר’ ישראל ג’ייקובסון, יו”ר אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית: “הייתי לרב בעיר שצעדרין, ממלא מקומו של רפאל כהן, בערך שש שנים, והוכרחתי לברוח משם, מחמת המצוקות של הממשלה, ימח שמם”.

סיבה נוספת הביאה אותו להחלטה לעקור משצעדרין. בתו הגדולה, דבורה, נאלצה להסתתר בבית על מנת שלא תאלץ ללכת לבית הספר הקומוניסטי (כאשר בינתיים למדה בבית עם מלמד פרטי), אך הגיע זמן שאי אפשר היה עוד להמשיך בצורה כזאת. “הייתי צנומה ונמוכה” - סיפרה הרבנית דבורה - “ובכל פעם שנציגי השלטונות באו לשאול מדוע אינני הולכת לבית ספר, אמר אבא שאני עוד קטנה. כשהגעתי לגיל שמונה התירוצים כבר נגמרו, ואבא החליט לעזוב את העיירה”.

בשנת תרצ”ב עזבו הרב קרסיק ומשפחתו את שצעדרין והתיישבו בלנינגרד הגדולה, כאשר את מקומו ברבנות מילא אחיו הרב מנחם נחמן בן–ציון קרסיק, שהתגורר עוד קודם לכן בעיירה מספר שנים.

שני האחים היו דומים זה לזה, ואפילו תנועות הגוף וצורת הדיבור שלהם היו דומים להפליא. השניים נהגו להתכתב בתדירות גבוהה, וביחד עם זאת, הרב אליעזר קרסיק הגיע בתדירות יחסית לשצעדרין כדי לבקר את אחיו ואת קהילתו מלפנים. 

לדמותו של הרב נאחע קרסיק

הרב מנחם נחמן בן–ציון קרסיק, נולד בשנת תרנ”ד בעיירה לאפיטש. ר’ מנחם נחמן, שכונה בפי כל “נאחע”, היה בעל כישרונות נעלים, וניחן בראש חריף. הוא זכה להימנות עם ‘החוזרים’ של הרבי הרש”ב ולהתמנות כאחד מהתמימים השלוחים לייסד את ישיבת “תורת אמת” בחברון. הוא נשא לאישה את גב’ הניה בת ר’ מענדל דיסקין, שכונה בפי כל “מענדל ליאדיער”. ר’ מענדל היה מלא וגדוש בתורה ובחסידות, ולו היתה אכסניה בליובאוויטש.

לאחר שחרור אדמו”ר הריי”צ ממאסרו בשנת תרפ”ז, חיפשו אנשי המשטרה החשאית את החסידים שפעלו בשטח בהוראת הרבי הריי”צ. ר’ נאחע הבין כי עוד מעט והצרה תגיע לפתח ביתו. הוא לא המתין רבות, ונמלט מרוסטוב (בה התגורר באותה תקופה) לעיירה שצעדרין, שם שהה ליד אחיו הרב אליעזר קרסיק. במשך כשנה התגורר שם לבדו עד שרעייתו הניה הצטרפה אליו עם ילדיהם.

כששמע חמיו הרה”ח ר’ מענדל דיסקין שבתו וחתנו עם בני ביתם הגיעו לשצעדרין, החליט להצטרף אליהם ובכך לסיים את חיי הבדידות שהחלו לאחר שהתאלמן בגיל צעיר. 

באותה תקופה בה הגיע ר’ נאחע לשצעדרין, הוקם במקום קולחוז חקלאי שנקרא בשם האידישאי “סוצווייג”, כלומר: הדרך הסוציאליסטית. ר’ נאחע הציע את שירותיו כמנהל חשבונות של הקולחוז, כיון שהיה מומחה לכלכלה. הוא התקבל לעבודה כמנהל חשבונות, ומלבד זאת יזם חטיבה בקולחוז שבה עסקו בקליעת סלים ונעליים מיוחדות משיחי ערבה. הסלים שימשו לצרכי הקולחוז, ואת היתר מכרו.

“גם זו לטובה”

ר’ נאחע היה צריך להתמודד עם נושא חינוך הילדים, משימה לא קלה כלל ועיקר.

כשמלאו לבנו מוט’ל שמונה שנים, לא היה מנוס ואמו הביאה אותו לבית ספר היסודי כדי לעבור מבחן קבלה. אלא שבמבחן הקבלה התברר כי ידיעותיו של הילד הן כשל ילד הלומד בכיתה ד’ ולא היה טעם לקבלו לכיתה א’ עם ידיעות שכאלה. הנהלת בית הספר הציעה אפוא שימתין שנה ואז יבוא שוב להיבחן. במשך השנה השתלם הילד בלימודים, ונחל הצלחה הרבה מעבר לצפוי. בשנה הבאה כבר קיבלו אותו היישר לכיתה ג’, אלא שידיעותיו הרבות הביאו אותו לידי בטלה בעת השיעורים, והבטלה גרמה לו להפריע לחבריו בעת השיעורים.

כעבור חודש ימים בלבד גורש מבית הספר. לא היה מאושר מסבו ר’ מענדל דיסקין שאמר באותה שעה בחיוך רחב: “גם זו לטובה”. הסבא הדגול לא נתן לילד להתבטל, ולמד איתו תורה בביתו, במקביל לסיוע הרב שהגיש מוט’ל לאמו במשק הבית.

בשצעדרין נולדו לר’ נאחע תאומים - בן ובת, שנקראו בשמות: שלום בער ורייזל. לדאבון לב הבת נפטרה בשנת תרצ”א בהיותה בגיל שנתיים בלבד. לא היה גבול לצערם ויגונם של ההורים.

ר’ נאחע התקשה בפרנסת משפחתו לאור המצב הכלכלי הקשה שפקד את כלל ברית המועצות. גם לאחר שמילא את תפקיד הרבנות בשצעדרין, לא ראה הצלחה בפרנסתו.

שנתיים בלבד מילא את מקום אחיו ברבנות, ואז חלה במחלה קשה, ומאז הסבל בבית הרב הוכפל. הוא נאלץ היה לעבור ניתוח במרכז רפואי במינסק. מיד עם אשפוזו הודיע שלא יסכים בשום אופן להסיר את זקנו, עליו שמר מכל משמר גם בשנים אלו שבהן מי שהלך עם זקן העמיד עצמו בסכנה של ממש. פרופסור שפירא שהיה אמור לבצע את הניתוח, שמע את הבקשה והסכים.

למחרת בבוקר נערך ליד מיטתו ביקור של הרופא הראשי של בית הרפואה. כשזה ראה את ר’ נאחע עם זקן, צעק להסיר מיד את זקנו. בתגובה הראה לו ר’ נאחע ירחון ובו היתה כתבה על הצוות של אנשי ספינת המחקר הרוסית “צ’ליוסקין”, שבעת עבודת מחקר האוניה שלהם נסחפה וטבעה, וכוחות אמריקאיים הצילו אותם. בכתבה מופיעה תמונה של אוטו שמידט, ראש צוות הספינה, בעת אשפוזו בארצות הברית, שם היה נראה מגודל זקן. ר’ נאחע פנה אל הרופא בנימת ניצחון: “אם שמידט מאושפז באמריקה ולא הסיר את זקנו, למה אני לא אוכל לשמור על זקני? במה אני גרוע ממנו? הרופא הראשי חייך והניח לו.

לאחר שהחלים מהניתוח, חזר ר’ נאחע לסדר יומו הרגיל. לא רבים היו ימי המנוחה שלו, וכעבור שנה שוב נפל למשכב והרופאים ציוו עליו להרבות במנוחה. אולם הוא התקשה להשלים עם מצבו שבו נאלץ היה לשכב בטל במיטתו, לכן ליד מיטתו הוצב שולחן כתיבה נמוך, ושם כתב לעצמו חידושי תורה בנושאים רבים.

משאלת לבו היתה לעלות לארץ הקודש, ובכך לסיים את רדיפות הקומוניסטים נגדו, אולם במשך מספר שנים סורבה בקשתו לעלות לארץ הקודש. רק בשנת תרצ”ו, כאשר מצב בריאותו החמיר, קיבל אשרת יציאה  לארץ הקודש. היה זה צעד מכוון מצד השלטונות לתת אשרה לאדם שכבר איננו מסוגל לממש אותה.

ר’ נאחע נפטר ביום כ”ה באדר שני תרצ”ו והוא בן 42 שנים בלבד. בהלוייתו השתתפו המוני יהודי שצעדרין שכיבדו והעריכוהו מאוד.

סיפור מרתית סופר לאחר מכן בקשר לפטירתו:

בעת מחלתו האחרונה היה ר’ נאחע זקוק לסכום כסף גדול עבור הטיפולים הרפואיים. לשם כך נסע אחיינו הת’ לייב ללנינגרד כדי לגייס כספים בקרב החסידים.

באחד הבקרים בהם שהה הת’ לייב בלנינגרד, הגיע הנגיד החסידי הרב שמואל אבא דוליצקי (שהכיר את ר’ נאחע בתקופה בה שניהם התגוררו באודסה) לבית הכנסת וסיפר כי חלם בלילה חלום מפעים בו ראה כיצד מובילים למעלה את ר’ נאחע, כאשר אדמו”ר הרש”ב יצא לקראתו ואמר: “מסרו אותו אלי. הוא מהתלמידים שלי - אני שלחתי אותו לארץ ישראל, והוא מאלה שנסעו לארץ ישראל להתייסדות ‘תורת אמת’. הוא סבל הרבה בעולם ההוא. תנו אותו אלי”.

לאחר מספר ימים נודע הדבר שר’ נאחע אכן נפטר. או אז התברר כי החלום היה באותו יום בו בו נפטר - ויהי לפלא…

פשיטה, גניבה ורצח

זמן קצר לאחר פטירתו, בדק חמיו ר’ מענדל דיסקין את שולחן הכתיבה של חתנו. הוא אסף את כל הניירות שמצא שם, עליהם כתב ר’ נאחע עד לשעותיו האחרונות - והכניס אותם לתוך תיק מיוחד שבו שמר ר’ נאחע את כתביו.

למרבה הצער, כתבי היד וחידושי התורה, לא שרדו. היה זה ביום ג’ בשבט תרח”צ, כאשר הקלגסים ערכו פשיטה וחיפושים בששה בתים של שישה חסידים משצעדרין, ביניהם גם בבית אלמנתו של ר’ נאחע. מלאכי החבלה ערכו חיפוש דקדקני בבית, ולבסוף הודיעו לר’ מענדל כי הוא מרגל גרמני, וזאת על אף שלא ידע מילה גרמנית.

בשעת החיפוש נמצא התיק ובו חידושי תורה של ר’ נאחע. מרת הניה ניסתה בכל דרך לשכנע את הזדים כי אלו כתבי ידי בשפה עתיקה, והם קשורים ללימודי דת שאין בהם דבר וחצי דבר נגד השיטה הקומוניסטית. “זה כל מה שנותר לי מבעלי המנוח שנפטר לפני כשנתיים”, אמרה להם בכאב. אך דיבוריה נפלו על אוזניים ערלות. איש הנ.ק.ו.ד. לא שת לדבריה. הכתבים נלקחו וחידושי התורה של האברך הגאון ירדו לטמיון.

בסיום החיפוש, הודיעו הרשעים לר’ מענדל בן ה–69 כי הוא עצור באשמת ריגול. לפני שיצא את הבית, שם ר’ מענדל את ידו הימנית על ראשו של נכדו מוטל ואת ידו השמאלית על ראשו של נכדו שלום בער, בירכם ואמר למוטל שעליו לשמור על האימא והאח, ושיזכור תמיד של מי הוא, ושלא ישכח את שורשיו ואת אבות אבותיו. לאחר שר’ מענדל יצא מהבית כשהוא מוקף באנשי נ.ק.ו.ד, התפרצה בתו מרת הניה בזעקות וביללות שהדהדו למרחקים. היא התאפקה עד כה כדי שלא לגרום צער לאביה, אבל כעת כבר לא יכלה לעמוד ברגשות שהתפרצו בשטף.

יחד עם ר’ מענדל דיסקין נעצרו חמישה חסידים נוספים. בו ביום הם הועמדו למשפט לפני ‘טרויקה’ (שלישיית אנשי שלטון שחרצו דין מבלי לשמוע טענות או בלי נוכחות סנגורים), והם הועברו לבאברויסק ומשם למינסק. שם, ביום ט’ באדר ראשון תרח”צ הוצאו כולם להורג ביריה.

נצר יחיד שרד בניסים

בתקופה שטרם המלחמה, נסעו מרת הניה ובנה שלום בער לרוסטוב, שם נספו בשנת תש”ב.

ממשפחתו של ר’ נאחע נותר בחיים לאחר כל התלאות, רק בנו מוטל, והוא בין הבודדים שנותרו ממשפחת דיסקין שסבלה מנחת זרועם של הקומוניסטים והנאצים. מוטל שירת בצבא האדום בזמן המלחמה, ונפצע חמש פעמים! הפעם האחרונה הייתה ביום כ”א בשבט תש”ד, ימים ספורים לאחר יום הולדתו ה–22. הוא נפצע קשה ורגלו נקטעה. במשך שנה תמימה שכב בבית רפואה, ולאחר מכן שוחרר ואז הגיע לסמרקנד ופגש כמה מבני משפחתו.

על גבורתו בזמן המלחמה קיבל אות הצטיינות “מלחמת המולדת” דרגה 2. לאחר המלחמה הצליח למרות נכותו הקשה להקים משפחה, וזכה לראות בנים ובני בנים.

בשנת תשנ”ב העלה מוטל את זיכרונותיו ממשפחת קרסיק לענפיה, ומשפחת דיסקין לענפיה. בזיכרונותיו מובאים תיאורים מרתקים מחיי העיירה החסידית שצעדרין. לפני כמה שנים עלה לארץ הקודש והתיישב בבאר שבע, או–אז חודש הקשר עם בני משפחת קרסיק.

סופה של הקהילה

שבת פרשת שמות כ”א טבת תש”ב.

כ”ק אדמו”ר הריי”צ יושב בהתוועדות בדירתו שבקומה השניה של 770, מדבר באריכות על אודות העיירה החסידית שצעדרין - פותח בסיפור הקמת המקום על ידי אדמו”ר ה”צמח צדק”, וממשיך בתיאור דברי ימי החסידים והמשפיעים שהתגוררו בשצעדרין. במבט לאחור, שיחה זו הייתה כעין שיחת פרידה לקהילה אשר חודשיים לאחר מכן הושמדה.

שצעדרין נכבשה על ידי הגרמנים ימ”ש כמעט בתחילה המלחמה, ורק יהודים בודדים הספיקו להימלט מהעיירה החסידית. לאחר מספר חודשים, רוכזו כל היהודים בגטו שנקבע ברחוב אחד של העיירה הקטנה, מקצתם נשלחו לעבוד בבית מלאכה.

יהודי העיירה סבלו רבות תחת הדיכוי הנאצי. ביום י”ט באדר תש”ב, קובצו כל יהודי שצעדרין בקרבת בית העלמין היהודי, ומלאכי החבלה הנאצים רצחו אותם בזה אחר זה. בכך באה לקיצה העיירה החסידית ברוסיה הלבנה שהוקמה על ידי אדמו”ר ה”צמח צדק” ופרחה במשך כמאה שנים.  

•     •     •

שנתיים בלבד עברו מאז הושמדה העיירה החסידית שצעדרין, ורב העיירה מלפנים, הרב אליעזר קרסיק, יזם הקמת מושבה חב”דית חדשה בארץ הקודש. הרב קרסיק שעלה לארץ הקודש בשנת תרצ”ה, כיהן כרבה של קהילת חב”ד בתל אביב, ומנהל ישיבת ‘אחי תמימים’ בתל אביב.

אין ידוע אם רעיון הקמת המושבה החב”דית בארץ ישראל היה המשך לרעיון הקמת המושבה החב”דית ברוסיה, אך כבר בשנת תש”ד התרקמה אצלו היוזמה להקים את הכפר החב”די. כבר בחודש אדר תש”ה שיגר מכתב אל אדמו”ר הריי”צ ובו הוא מציע לרכוש שטח חקלאי וליישב בו מאות משפחות חב”דיות, וכן להקים בו את הישיבה החב”דית המרכזית.

התכנית יצאה בסופו של דבר לפועל רק שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תש”ט, כאשר לארץ ישראל הגיעה קבוצת חסידים גדולה, פליטי רוסיה. למרות היות כפר חב”ד ‘תאום–רעיוני’ לשצעדרין, זו האחרונה אינה מוזכרת כלל במכתבים ובמסמכים הקשורים לכפר חב”ד.

רבים הם החסידים החיים עמנו כיום, אשר אבות אבותיהם התגוררו או למדו בשצעדרין, ואין זה דבר של מה בכך, כפי שעולה מהאפיזודה הבאה:

אישה חשובה שסייעה לישיבת ‘תומכי תמימים’ במונטריאול בשנות הקמתה, זכתה לקבל מכתב עידוד מאדמו”ר הריי”צ שכתב לה את גודל הזכות הסיוע לישיבה. הרבי במכתבו מברך אותה ואת צאצאיה ומוסיף (מתורגם מאידיש): “שכולם יזכרו כי המוצא שלהם משצעדרין, העיר שסבי הגדול הרבי הצמח צדק זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע בנה ובירך את יהודי שצעדרין לדורותיהם” [אג”ק ח”ח אגרת ב’תרה].

 

מקורות: אגרות קודש, תולדות אדמו”ר הצמח צדק, זכרון מנחם (זובער), תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית, עבד אברהם אנכי, זכרון לבני ישראל, באברויסק, יד ושם, זכרונות מוט’ל קרסיק,