הניגון “שיבנה בית המקדש” הפך לחלק בלתי נפרד מהתוועדות, אותו מורה הרבי לנגן בסיום

הניגון “שיבנה בית המקדש” הפך לחלק בלתי נפרד מהתוועדות, אותו מורה הרבי לנגן בסיום כל התוועדות מאז אמצע שנת תשמ”ב שהוכרזה על ידי הרבי כ”תהא שנת ביאת משיח”. הוא גם הפך להיות ‘תמיד של שחר’, הפותח את התפלה במניין של הרבי בכל יום. בכתבה שלפנינו נסקור, כיצד קיבל הניגון מקום כה חשוב ועיקרי * הרה”ת לב לייבמן, מכון ‘נגינה לאור החסידות

בל“ג בעומר תשמ”ב התקיימה חגיגת סיום כתיבת ספר תורה, במהלכה, שר החזן הרב שניאור זלמן בוימגרטן (שהינו גם חבר ועדת הניגונים בבית חיינו) את הניגון “שיבנה בית המקדש”. לאחר מכן, הכניסו לרבי וידאו מהאירוע שבו נכלל גם הניגון. באותו יום מאוחר יותר נערך ה’ראלי’ המסורתי לילדים, ובסיומו ביקש הרבי שישירו את הניגון “שיבנה בית המקדש”. הקהל לא הכיר את הניגון, ובינתיים הרב יעקב יהודה הכט המנחה הכריז “האם חזן טלישבסקי נמצא כאן? אנא עלה (לבימה) ותוביל את שירת יהי רצון שיבנה בית המקדש!”. בהשגחה פרטית החזן ר’ משה טלישבסקי היה אז קרוב ל–770, ואחד הבחורים רץ להזעיק אותו מיד ל–770. הוא אכן הגיע ל–770 ושר את הניגון “שיבנה בית המקדש” (בליווי אקורדיון ותופים שהיו במקום בשביל הילדים) זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התחזן בפתיחת ניגון זה מול הרבי.

כהקדמה לכך, אמר הרבי באותו ‘ראלי’ אל הילדים: “מאחר שתוכן תפלה זו קשור עם השמחה הכי גדולה - “שמחת עולם על ראשם” שתהיה בגאולה העתידה - לכן תאמר תפלה זו באופן של ניגון - בניגון הידוע ומורגל אצל רבים מבני ישראל, כי נוסף על זה שתיבות הנ”ל שייכים לכל אחד ואחד מישראל, הרי סוף כל סוף שייך גם ניגון זה לכל אחד ואחד מישראל” (התוועדויות תשמ”ב ח”ג ע’ 1471).

במילים אלו הפך הרבי, נשמה הכללית, את הניגון להיות שייך לכל אחד ואחד מישראל, ובכך פעל שהניגון יהיה שייך בסופו של דבר לכל יהודי.

בהתוועדות שהתקיימה בשבת הקרובה, שוב ביקש הרבי מר’ משה טלישבסקי לשיר, ומאז הוא היה שר בקביעות את ה”שיבנה” בהתוועדויות. בימי החול אף עמד לרשותו מיקרופון מיוחד. בהתחלה הרבי היה קורא בשמו לסימן שישיר, וכעבור זמן רק הביט לכיוונו וסימן בראשו לצד שמאל.

“שיבנה” באופן של “אחישנה”

הסדר היה בדרך כלל שאת ה”שיבנה” היו שרים בסיום ההתוועדות של הרבי. בליל כ”ט אלול תשמ”ב, הרבי אמר: “כאשר מנגנים ניגון הקשור עם גאולה, ולדוגמא: ‘שיבנה בית המקדש במהרה בימינו’ - אין זה מדרך הישר וההיגיון להמתין עם ניגון זה עד סוף ההתוועדות (כפי הנהוג לאחרונה), מאחר שכל העניינים הקשורים עם גאולה צריכים להיעשות באופן של ‘אחישנה’! ובפרט כאשר מדובר אודות ענין הקשור עם גאולה, כידוע פתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו שהדיבור הוא קולמוס השכל והניגון - קולמוס הלב והנפש (עד לפנימיות הנפש)”. בהמשך הרבי האריך בביאור תיבות “יהי רצון” על פי חסידות, שרצון - אותיות צינור, שעל ידי זה מעוררים ומגלים רצון חדש וממשיכים אותו עד למטה מטה.

באותה התוועדות שרו את ‘שיבנה’ גם בהתחלה וגם בסוף.

 חודשים ארוכים אחרי מאורע זה, עד תשרי תשמ”ג, היו שרים את הניגון בכל הזדמנות ובכל פעם שהרבי היה עובר, כולל אחרי התפלה בצאתו מבית המדרש.

הסדר היה כך שהיו הרבה פעמים שהרבי עצמו התחיל את הניגון. אלא, שהרבי לא היה מתחיל מהסילסולים של “יהי רצון” כמו החזן, אלא ישירות מהמילים “שיבנה בית המקדש”. ולעיתים היה המתחיל את הניגון - ר’ זושא וילימובסקי, החסיד הפרטיזן, שהרבי הורה לו לנגן “שיבנה” בתשרי האמור.

מקורו החזני של לחן הניגון

הניגון כשלעצמו הגיע ממקור לא חבד”י והוא חובר על ידי החזן והמלחין ר’ ישראל הכהן שור (תרמ”ו - תרצ”ה). ר’ ישראל ז”ל נולד במשפחה חסידית, עוד בילדותו התגלה כילד פלא והיה שר בפני האדמו”ר מסדיגורא ברימנוב. במשך חייו הקצרים, ר’ ישראל שימש כחזן בקהילות רבות באירופה ובארצות הברית.

אומרים כי הניגון “שיבנה בית המקדש” התפרסם בעולם במיוחד על ידי החזן משה קוסביצקי (תרנ”ט - תשכ”ו), שהיה שר בין היתר מפרי יצירותיו של ר’ ישראל שור. קוסביצקי נחשב לחזן אמן, והוסיף בניגון נופך בהטעמה חזנית משלו. גם החזן יוסל’ה רוזנבלט (תרמ”ב - תרצ”ג), שהיה מופיע לעיתים עם ר’ ישראל שור, בעל הניגון, היה שר את “שיבנה בית המקדש” עם הדגשים שלו.

ר’ משה טלישבסקי היה מנגן כפי הגרסה של החזן ר’ יוסל’ה רוזנבלט (שלמרות הפתיחה החגיגית נחשב הוא לגרסה היותר קצרה) - וזאת כנראה מפני שככלל, החסידים אינם מחשיבים את הסגנון המסולסל העשוי ליופי וקישוט הנעימה בלבד, ומה גם לקחת על כך מזמנו של הרבי.

פעם לא היה ר’ משה טלישבסקי בהתוועדות, אך נכח בעל מנגן אחר מארץ הקודש. מכיוון שכך, כיבדו אותו לשיר את ה”יהי רצון”. הוא ניגן את ה”יהי רצון” כגרסה של החזן משה קוסוביצקי. הייתה זו חזנות ארוכה כשכל קטע נכפל פעמיים. תוך כדי החזנות, אמר הרבי בבת צחוק: “עד שהוא יגמור משיח כבר יבוא”…

תנועת “יהי רצון” ותנועת “שיבנה”

מבחינה מוזיקלית, הפתיח החזני והמסולסל של “יהי רצון”, נושא את הפן של התפתלות, תחינה ובקשה לפני הקב”ה, כדברי הרבי שהמילים “יהי רצון” הן תפילה.

על המשך המילים “שיבנה בית המקדש כו’”, ישנן בניגון שתי בבות. בבא ראשונה היא בטונים הנמוכים והולכת מלמטה למעלה, בתור בקשה שלנו. ואילו הבבא השנייה היא בטונים הגבוהים, והולכת מלמעלה למטה. תנועה זו נושאת פן של תביעה ודרישה, של פסיקה שכך צריך להיות. בתנועה זו ניתן לחוש כאילו כעת בית המקדש יורד משוכלל משמים.

כאשר הניגון הפך להיות ניגון של חב”ד, הוא נהיה ניגון מהיר בכוונה תחילה. עדיין אפשר לנגן אותו באיטיות בתנועה של תפילה ותחינה, אך מקובל בדרך כלל לנגן אותו במהירות מוגברת, וכפי שניגנו אותו בהשראת העידוד של הרבי. ויהי רצון, שהניגון המהיר, ב”חיפזון דישראל”, יביא ל”חיפזון דשכינה”, ותוכן הניגון יבוא לידי פועל - מקדש השם כוננו ידיך! 

להצטרף לניגון גם מהטלפון, מגן עדן התחתון ומגן עדן העליון…

בסיום התוועדות ט”ו תמוז תשמ”ה, הרבי אמר: “לאחר כל התפילות וכל הבקשות מסיימים עם התפילה “יהי רצון . . שיבנה בית המקדש”, ולכן נסיים גם עתה בתפילה זו, וכדרך החסידים - מתוך בניגון. וכדי להוסיף בענין ד”ברוב עם הדרת מלך”, ינגנו ניגון זה גם בכל המקומות ששומעים את ההתוועדות ע”י טלפון, אשר על ידי זה מתאחדים הם עם המתוועדים כאן, ובודאי שבאותה שעה מנגנים ניגון זה גם בגן עדן. כך מסתבר בשכל הפשוט, ותקוותי שכך הוא גם בשכל הפשוט של כל הנמצאים בהתוועדות זו, מסתבר בפשטות שביחד אתנו מנגנים גם בגן–עדן התחתון וגן–עדן העליון, בכל הדרגות שנמצא בעל הגאולה (אדמו”ר הריי”צ). - ומובן שכל הדברים האמורים שייכים לכל אחד ואחד בכל מקום ומקום - הן אלו ששומעים את הדברים ע”י טלפון, והן אלו שלא שמעו - שבוודאי ימסרו להם את כל הדברים האמורים”.

מכך ניתן אולי להבין, שזה לא היה עניין שמיימי חד פעמי, ששייך רק לרבי ולבית מדרשו, כי אם “לכל אחד ולכל מקום”… שכאשר מנגנים ניגון זה, גם נשמות מגן עדן מצטרפות לניגון, וביחד עם כל ישראל פועלים ביאת משיח צדקנו ובנין בית המקדש. נאו ממש!

מקורות: היכל הנגינה (ר’ זושא וולף), מעדות החזן ר’ משה טלישבסקי ע”ה. התוועדויות תשמ”ב ותשמ”ג. יומנים. ספר נגינה לאור החסידות