הרבי כופה על כולנו לקיים את כל הוראותיו ופקודותיו. בלי שוטרים ובלי חיילים, בלי צ
הרבי כופה על כולנו לקיים את כל הוראותיו ופקודותיו. בלי שוטרים ובלי חיילים, בלי צבא ומשטרה וללא שום הכרח חיצוני, אלא מתוך אהבה גדולה. אבל דווקא זו היא הכפיה האמיתית. כפיה שלא מותירה אף נקודה בתוכנו שלא תהי’ משועבדת ומסורה אל מלכנו משיחנו * התוועדות חסידותית על אהבת ישראל
הרבי כופה על כולנו לקיים את כל הוראותיו ופקודותיו. בלי שוטרים ובלי חיילים, בלי צבא ומשטרה וללא שום הכרח חיצוני, אלא מתוך אהבה גדולה. אבל דווקא זו היא הכפיה האמיתית. כפיה שלא מותירה אף נקודה בתוכנו שלא תהי’ משועבדת ומסורה אל מלכנו משיחנו * התוועדות חסידותית על אהבת ישראל
את הסיפור הבא שמעתי מפי המשפיע הרה”ח ר’ אברהם בן ציון ע”ה מייזליש, ששמע זאת בילדותו מפי הגה”ח ר’ אברהם חיים נאה, שסיפר ברבים מה ששמע בצעירותו:
בעיירה קטנה התגורר יהודי בשם געציל. תושבי העיירה השתדלו שלא להיות בקרבתו. הוא היה נחשב “פגע רע”, אשר מי שנפגע ממנו אין תרופה למכתו. עד לפני זמן לא רב היה אותו יהודי עני ואביון, אך לפתע התעשר בין לילה, איש לא ידע כיצד. מאז החל לנהוג בבחינת “עבד כי ימלוך”. הוא רצה לראות את כולם נכנעים וכורעים ברך לפניו. ככל שגדל עושרו כך גדלה חוצפתו ועזות פניו.
הוא היה מסתובב בשוק כאילו היה המושל המקומי, ומביט סביבו בשחצנות ובהרגשה שהכל שייך לו. כשהוא נכנס לחנות ולקח מבלי לשלם על משהו שמצא חן בעיניו, ידע בעל החנות לומר “חבל על דאבדין”; שהרי הכל מגיע לו וכולם חייבים לו. כשמישהו ניסה לפנות אליו ולבקש ממנו לשלם, הגיב בגאווה לא מוסתרת: “דע לך שאני געציל. אין לי שום דבר נגדך, אבל אני געציל”.
אין גם שום סיכוי לקרוא לו לדין ולמשפט, כי כולם פוחדים ורועדים ממנו והקרב אבוד מראש.
אם כל זה לא הספיק, היה געציל מגיע כל שבת לבית הכנסת. יושב לו במזרח, ודורש לעצמו את העליה לתורה החשובה ביותר, “מפטיר”. כמובן שהוא היה מקבל זאת ללא עוררין.
יום אחד מצאו תושבי העיירה היהודים רב לעיירתם. היה זה לאחר חיפושים ממושכים בניסיון למצוא רב מתאים, מצאו סוף סוף “א חסידישער רב”. יהודי חסיד, תלמיד חכם גדול, ירא שמיים ובעל מדות טובות.
ימים אחדים אחרי שהגיע הרב וקבע בעיירה את ביתו, הגיע למקום יהודי נוסף בלתי מוכר, עמד במרכז השוק וניסה למכור את תוצרתו לעוברים ושבים. לפתע עברה השמועה בשוק מפה לאוזן: געציל מגיע!
היו שסגרו את החנויות, היו שהחביאו את הדברים הטובים, היו שנאנחו וניסו להצטנע עם סחורתם. כולם חיכו לעבור את החוויה הלא נעימה ולהיות אחריה. אותו יהודי אורח לרגע, לא ידע דבר על מהותו של געציל. הוא המשיך לעמוד במרכז השוק והכריז על תוצרתו הטובה בקולי קולות.
געציל מגיע, מסתובב בשוק כשידיו מאחורי גבו, מביט בשחצנות על כולם, ועיניו צדות כמובן אותו יהודי חדש. הוא ניגש לדוכנו, ולקח לעצמו כמובן את הסחורה המשובחת ביותר. המוכר היה שמח וטוב לב, שכן בטוח היה שעתה הוא עומד לקבל תמורה נאה לתוצרתו, אך מה התפלא לראות את האדון הנכבד פולט “יפה מאד”, והולך לו לדרכו בלי להראות שום סימן שהוא מתכונן לשלם.
“רגע, רבי יהודי”, ניסה בהיסוס לפנות אל העשיר, “הרי עדיין לא שילמתם”. געציל אפילו לא הגיב. הוא צעד לו בשאננות.
הסוחר, לא האמין למראה עיניו, ניסה שוב לקרוא לו: “רגע, אדוני, זה לא ייתכן. אתה חייב לשלם. אינני נותן סחורה בהקפה. אני צריך את הכסף”. אך געציל חייך באדישות והלך לו לדרכו.
אותו יהודי ניסה לעצור אותו ולחסום את דרכו, אך הוא ניער אותו מעל פניו כאילו היה זבוב טרדן: “אם אינך יודע עד עתה מה שיודעים כולם, הגיע הזמן שתדע זאת מעכשיו. אני געציל ואינני מתכונן לשלם מאומה עבור הסחורה העלובה שלך”.
כל צעקותיו של הסוחר היו לריק. הוא לא שעה לסובבים אותו שאמרו לו כי נפל בפח ואין שום סיכוי להוציא מגעציל אף פרוטה שחוקה. הוא רץ אפוא אל הרב המקומי החדש כדי לקרוא את געציל לדין תורה.
הרב, שגם הוא היה חדש בעיירה, ומעלליו של געציל עדיין לא נודעו לו, שלח את שמש בית הדין לקרוא לגעציל לדין תורה. השמש ניסה להסביר לרב כי לשווא כל המאמצים. אין שום סיכוי שגעציל ייענה להזמנה ויבוא לדין, אך הרב סירב לקבל את הטיעונים. ישנו ציווי לדיין “לא תגורו מפני איש”, ואין מי שיכול לומר אינני רוצה לבוא לדין תורה.
השמש, יהודי פשוט, אין לו ברירה, קיים את אשר נצטווה. הוא ניגש בפיק ברכיים לגעציל והודיע לו כי הרב מזמין אותו לדין תורה. התגובה החצופה לא הייתה שונה מן המצופה: “אתה יכול לומר לרב שכנראה הוא חדש בעיר ואינו יודע מי הוא געציל. בכל אופן אני געציל ואינני מתכונן לבוא אליו”.
הרב נרעש ונדהם. הוא ניסה להתייעץ עם פרנסי הקהילה האם שייך לנקוט אמצעים נגד הסורר, אבל כולם אמרו לו שאינם יכולים לעשות דבר נגד געציל. מסוכן להתחיל אתו. הם הציעו לפצות במשהו את הסוחר שנפגע ולגמור את הפרשה לפני שהיא תסתיים בצורה גרועה בהרבה.
הסוחר הבין את המצב, קיבל את הפיצוי החלקי שנתנו לו הפרנסים והלך לו לדרכו. הרב ראה בצער שאינו מסוגל לעשות דבר בנושא, כשאיש מפרנסי הקהל אינו מוכן לשתף עמו פעולה. הוא נותר נרעש ונדהם, כשהוא שוקל בדעתו אם מותר לו להמשיך ולשמש כרב במקום שעה שדברים כאלו מתרחשים בקהילתו.
הגיע יום השבת, וגעציל, כאילו לא ארע דבר, הגיע כמנהגו לבית הכנסת והזכיר לגבאי את העליה “שלו”. אלא שכאן התערב הרב והורה לגבאי שלא לתת שום עליה לתורה לאותו חצוף. הגבאי ניסה להסביר לרב כי הוא משחק באש, אבל הרב נותר איתן בדעתו וציווה עליו במפגיע לנהוג בדיוק כפי שאמר.
געציל ראה שהרב מנסה לעמוד בדרכו, והוא התכונן לרמוס אותו כדרכו. הוא ניגש ממקומו בצעדים מהירים אל בימת הקריאה, וכבר אחז את “עצי החיים” של ספר התורה, כשהוא בטוח שאיש לא יהין לעמוד נגדו. אך הרב לא וויתר. הוא עלה בצעדים תקיפים על הבימה ולעיני כל עם ועדה סטר לגעציל על פניו, באמרו: “חצוף, לא קראו לך, לך מכאן!”
געציל נבהל מעוצמת התגובה. עם כל חוצפתו, לא מצא עוז בנפשו להרים יד על הרב לעיני כולם. הוא ירד אפוא מהבימה, ויצא במהירות מבית הכנסת, כועס ומבויש, כשהוא צועק: “אתם עוד תראו מי הוא געציל. עוד תתחרטו על מעשיכם”.
במוצאי שבת נערכה אסיפה דחופה בין פרנסי הקהילה. היה ברור שגעציל לא יבליג, והוא הרי מסוגל לכל דבר. הוחלט למנות שני שומרים שישמרו יומם ולילה על הרב ועל ביתו.
ביום ראשון בבוקר הגיעה כרכרה לביתו של הרב, ממנה ירדו שני אנשים שנכנסו אליו ובקשתם בפיהם: בכפר סמוך נולד תינוק למזל טוב, והם באו לבקש את הרב, שהיה גם מוהל מומחה, לבוא ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הם אף הביאו עימם כרכרה מוכנה לנסיעה מיידית לכפר.
הרב הסכים מיד, כמובן. אסף את חפציו ויצא לדרך כשעמו שני מלוויו. מיד יצאה הכרכרה לדרך. זמן קצר לאחר שיצאו אל מחוץ לעיירה, ראו לחרדתם כי העגלון הסיט לפתע את הכרכרה מדרך המלך לכיוון היער והחל לדהור במהירות הרחק מדרך המלך. הכול הבינו כי כלתה אליהם הרעה, ואין זה אלא מזימה של געציל חורש הרעות. ואכן, לא חלף זמן רב, ומרחוק נראתה כרכרתו של געציל מתקרבת. השומרים פנו אל הרב, כשהם מלאים פחד וחרדה: “רבינו, מה יהיה? נפלנו בידיו של געציל. מה עושים עכשיו?”
הרב לא הראה אף סימן של דאגה. הוא ישב במקומו, רגוע ושליו, מכונס בעצמו ופניו זוהרות. שלוותו של הרב הרגיעה קצת גם את השומרים, למרות שלא הבינו מאין וכיצד תבוא הישועה. הם ראו שאין טעם להילחם, שכן מספר רב מאנשיו של געציל כבר נראו עומדים במקום ומצפים לבואם. המלווים חיכו לבאות בלב כבד.
געציל הגיע עד הכרכרה שעצרה לפניו ביראת כבוד, ועלה אליה. הוא הגיע אל הרב, ובניגוד לכל הציפיות, פנה אליו ברכות: “רבינו, לך אינני מתכונן לעשות כל רע, אולם אלו המלווים שלך באו להתגרות בי. להם אני רוצה להראות מי הוא געציל”.
“לאט לך”, אמר לו הרב, “אל לך לפגוע באף אחד”.
“נו, אם כבוד הרב אומר, לא אעשה גם להם מאומה”, אומר געציל. “סליחה, רבי, על שעיכבנו אותך ועל העגמת נפש שגרמנו לך. רציתי להביע את שמחתי בהזדמנות זו על שבאת לכהן כרב בעיירתנו”.
געציל נפרד מהרב בלחיצת יד לבבית, חוזר למרכבתו, והורה לעגלון להחזיר את הרב לביתו בכבוד.
השומרים השתאו והתפלאו, לא הצליחו בשום אופן להבין איזה נס ארע כאן לנגד עיניהם. הם שאלו את הרב מה קרה כאן לפתע, ומה השפיע כל כך על געציל לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות?
“פשוט מאד”, השיב הרב בחיוך, “כשראיתי את שחצנותו של געציל, הבנתי כי מאחורי העור העבה מסתתרת דמות מסכנה מלאה בחוסר בטחון עצמי וחוסר אהבה וחמימות. המעטה הקשוח אינו אלא ניסיון להקרין סמכות ועוצמה חיצונית שחסרים לו כל כך מבפנים. הבנתי כי הפתרון היחיד לבעיית געציל אינו אלא לתת לו הרבה אהבה והרבה חמימות שימסו את הקרח ואת הנוקשות.
“כך אמנם עשיתי, וזה בהחלט לא היה קל. ישבתי כל הזמן מכונס בתוך עצמי, ועמלתי קשה עם עצמי לעורר בתוך תוכי רגשות אהבה וחמימות לאותו מסכן. עוררתי בלבי רחמים על מצבו, חשבתי על כל מה שגרם לו להיות כזה, והתחלתי לרחם עליו וגם לאהוב אותו באמת.
“תהילה לא–ל, האהבה המסה את הקרח ואת הנוקשות אצלו. וכפי שאומר רבינו הזקן בתניא על הכתוב ‘כמים הפנים אל הפנים, כן לב האדם אל האדם’. שטבע הדברים הוא, כשם שכאשר אדם מביט במים, הרי אותם פנים שבהם הוא מביט אל המים, משתקפים לו חזרה מן המים, ‘ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חברו אליו גם כן, להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חברו אליו’.
“ואת התוצאות ראיתם ברוך ה’ בעצמכם. כשהצלחתי לפעול בעצמי אהבה אמיתית לאותו יהודי, הרי אפילו געציל הפך להיות האוהב הגדול ביותר שלי. ועתה מצפה לנו העבודה לתרגם זאת למעשים לא רק בבחינת “סור מרע”, אלא גם ב”ועשה טוב”, להביא לכך שהוא גם יעשה מעשים טובים לטובת כולם.
יכוף מתוך אהבה
את מאמר רז”ל “כפה עליהם הר כגיגית” כדי שיקבלו את התורה, מפרש רבינו הזקן בתורה אור, שהכפיה הייתה על ידי אהבה רבה שנקראת “הר”. הקב”ה הרעיף עליהם אהבה רבה כל–כך עד שלא יכלו להתנגד לה כלל, והיו מוכרחים לקבל את התורה.
כך גם מפרש כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א את דברי הרמב”ם אודות תפקידו של המלך המשיח “יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה”. שהמדובר כאן הוא בעיקר לא על כפיה בכח הזרוע, אלא על כפיה בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך אהבה וחיבה. המלך המשיח משפיע ליהודי כל כך הרבה אהבה, עד שאין לו שום אפשרות להתנגד לכך, והוא מוכרח לחזור כל כולו לדרך התורה והמצוות, “לילך בה ולחזק בדקה”.
ולא זו בלבד שכפיה בדרכי נועם גם היא נחשבת לכפיה. אלא אדרבה, דווקא זו היא הכפיה האמיתית.
שכן כאשר כופים על מישהו לקיים מצווה בפועל בניגוד לרצונו, אזי הכפיה היא רק בנוגע לכוחותיו החיצוניים והגשמיים, הטכניים, ואילו מהותו הפנימית נשארה מחוץ לענין. אבל כאשר כופים אותו על–ידי שמרעיפים עליו אהבה וחיבה, הרי בכך כופים אותו בכל מהותו, שיהיה כל כולו משועבד וכפוף לגמרי “לילך בה ולחזק בדקה”.
כך דרכו של המלך המשיח, שהוא כופה את מלכותו ומרותו על כולם לא בשוטים ובאמצעי כפיה חיצוניים, אלא באמצעי כפיה נעלים ביותר, פנימיים ועצמיים. הם חודרים אל תוך תוכה של המהות כולה, וכופים את האדם לגמרי. שלא תישאר בו אף נקודה שלו, אלא כל כולו יהיה מסור ונתון לגמרי אל המלך המשיח, שהוא בטל לגמרי אל הקב”ה, ואל הוראותיו ופקודותיו.
כך כופה הרבי על כולנו לקיים את כל הוראותיו ופקודותיו. בלי שוטרים ובלי חיילים, בלי צבא ומשטרה וללא שום הכרח חיצוני. אבל דווקא זו היא הכפיה האמיתית. כפיה שלא מותירה אף נקודה בתוכנו שלא תהי’ משועבדת ומסורה אל מלכנו משיחנו. כפיה שמכריחה אותנו לתת את כל כולנו אל הרבי. לוותר על נוחיות ועל משרה, על כסף ועל כבוד, ועל עוד ועוד דברים נוחים ומשתלמים. להיות מוכנים להישלח בשליחותו של הרבי גם אל מעבר להרי החושך, כדי לפעול את מה שהוא רוצה לפעול.
וכך מחנך אותנו הרבי ללכת ולפעול גם עם יהודים אחרים.
וכפי שמתבטא הרבי לא אחת שהפעולות במסגרת השליחות ב’מבצעי המצוות’ וכדומה, זוהי העבודה של “יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה” — להרעיף אהבה וחיבה על יהודים, ללא שום הבחנה ודירוג אם הם גדולים וחכמים או קטנים ופשוטים. ולפעול דווקא מתוך אהבה ואחדות אמיתיים וגלויים וניכרים, שיכריחו את השומעים להיות בכל מהותם כפי שצריך להיות.
אהבה ואחדות זו, אותה לא פוסק לנטוע בליבנו הרבי מלך המשיח, היא הנשק היעיל ביותר שלנו. היא בוקעת את כל חומות השנאה והניכור. היא ממיסה את כל ים הקרח שקיים לפעמים אצל מישהו, ופועלת את פעולתה לשעבד ולכוף את כולם אל הנקודה, למילוי כל הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח.
ואותו נשק, ששימש ומשמש אותנו בצורה כל–כך יעילה בכפיית העם למילוי הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח — כוחו יפה לא פחות, ואולי אף הרבה יותר, במשימה העכשווית, לשעבד ולכוף את כולם לקבל את מלכותו של המלך המשיח עצמו. לדעת שהוא הוא המלך המשיח העומד ומכריז כעת מעל בית המקדש מעט אשר ב–“770” כי “הגיע זמן גאולתכם”, ו”הנה זה משיח בא”.
ולקרוא אליו ולבקשו ולתבוע ממנו בבקשה ודרישה ותביעה בלתי פוסקת כי יקבל עליו את המלוכה ביתר שאת ויתר עוז, ויתגלה לעיני כל בשר לגאול את עמו ישראל ואת העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!