אין עניין להתבונן רק במה שהיה, לחוש את החורבן והגעגוע. זו אינה יכולה להיות המטרה

אין עניין להתבונן רק במה שהיה, לחוש את החורבן והגעגוע. זו אינה יכולה להיות המטרה ודרך הפעולה שלנו. עלינו לפעול בהווה ו’להפוך את העולם’ למען העתיד הקרוב, אנו לומדים את הלכות בית הבחירה, כדי לחיות את העתיד כעת, ובכך להביא אותו, להביא את הגאולה השלימה בשליחות הרבי מה”מ 

בימים אלו, אנו נמצאים בתוך ימי “בין המצרים”, ימים שנוהגים בהם קצת אבילות, כזכר לחורבן בית המקדש. אמנם, את דיני האבילות איננו משנים, אך בנוגע לרגש - אנו לומדים את הלכות בית הבחירה - בהוראתו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א - ובהדגשה שכעת אנו עושים זאת לא רק ולא בעיקר כדי לחוש געגוע, אלא בעיקר משום שכעת הזמן המתאים לבניית בית המקדש בפועל ממש.

תחושה זו, מאפיינת את כל היחס לענייני בית המקדש, אצל הרבי. אין מדובר כאן על מה שהיה ונגמר, על דבר שאנו מצטערים שאיננו ומקווים שיחזור בקרוב, אלא על המציאות העכשווית, הדורשת פעולה בכל רגע ובכל מצב.

כל דרשן וכל יהודי הלומד תורה, מכיר את מאמר חז”ל כי “כל דור שלא נבנה בו בית–המקדש כאילו חרב בימיו”, זהו אחד היסודות לאבלות בה אנו נוהגים בשבועות אלו על חורבן הבית, כדבר עכשווי ולא רק כמאורע היסטורי. אולם, דומה שאת הפירוש הפשוט ביותר ולכן גם האמיתי ביותר, לא זכינו ללמוד ולחיות, עד ששמענו את הדברים יוצאים מפורשים מפיו הק’ של הרבי, ומרגע ששמענו זאת, אי אפשר להבין כיצד לא חשבנו על כך עד עתה.

פשוט לעמוד ולחשוב כיצד מרגיש יהודי, אפילו בעל “לב אבן”, בשעה שהוא רואה את בית–המקדש נשרף רח”ל לנגד עיניו, ולהעביר את ההרגשה הזו אלינו. התגובה המתבקשת היא זעקה ואבילות ברמה הגבוהה ביותר, כך שמגיעים לדרגתו של “כל המתאבל על ירושלים”.

אך בכך לא די, תורת החסידות מלמדת אותנו לעסוק לא רק במה שבא “באופן טבעי” - דהיינו האבילות וציון החורבן, אלא נדרשת מאתנו עבודה, עבודה לא פשוטה לפעמים, להביא את הרגש לידי עשיה חיובית, וככל שהרגש השלילי חזק יותר, כך מתגברת הדרישה למעשה בפועל, עד שבאמת מתבקש להפוך את העולם כעת!

התקון למצב הגלות, הוא על–ידי ביטול הסיבה לה, והתנהגות בקצה ההפכי. סיבת הגלות הלא היא שנאת חינם, ולכן ביטולה הוא על–ידי התנהגות באהבת ישראל, גם כאשר נדמה שאין לה שום מקום וסיבה על פי טעם ודעת, גם כאשר חושבים שזוהי “אהבת חינם” - ובמיוחד כאשר בדרך כלל, לא חסרות סיבות לאהוב את הזולת, ורק הנפש הבהמית, ההרגשה העצמית, מונעות מאתנו לראות זאת.

התקון לחורבן בית המקדש, גם הוא מתבטא בצורה ייחודית אצל הרבי, וממילא אצל כל הקשורים אליו, בצורה שאין לה אך ורע עד לימינו אלה, בכל שכבות הציבור של שומרי המצוות. את התיקון על החורבן פועלים על–ידי בניין, על–ידי הלימוד והחיות בענייני בית המקדש כפי שהם בתורה ובהלכה, ובמיוחד הלכות בית הבחירה לרמב”ם. דומה שמעולם לא הייתה תקופה בה עסקו כל כך הרבה בהלכות אלו, כמו מאז שמעורר על כך הרבי מה”מ.

הרבי מלמד אותנו כי אין טעם לעסוק בעבר, רק כפי שהוא עבר, אפילו כאשר הכוונה היא טובה וחיובית, כגון אבילות על החורבן, או חשבון נפש וחרטה על העבר. לעיסוק בעבר יש מטרה אחת עיקרית והיא - למען ההווה ובעיקר העתיד.

לא רק העיסוק בעבר נועד למען ההוה והעתיד, אלא בעצם כל מה שקרה בעבר, טומן בחובו את העתיד, זוהי הכוונה ולשמה קרה הכל. ולכן, אם אירעו עניינים לא רצויים והחמור שבהם הוא כמובן החורבן ובעקבותיו הגלות הנוראה, הנמשכת כבר אלפי שנים, הרי שהפנימיות שלהם היא הטוב, כלומר התיקון והבניין החדש, הגאולה השלימה והנצחית.

ומכך עלינו ללמוד בכל עת שאנו נמצאים במצב של העלם והסתר. הזכרונות והגעגועים, הם דברים טובים ונפלאים, כמו כל עיסוק בעבר מפואר, עבר שממנו ניתן וחייבים ללמוד, עבר שאותו אנו חייבים לחיות. אולם התעסקות בעבר גרידא, לא תוביל אותנו לשום מקום. המטרה היא לחיות את ההוה והעתיד, ללמוד ולחוות מחדש, לראות ולצפות, בכל הגילויים להם זכינו מהרבי, לא על מנת להיאנח בשברון לב, אלא על מנת לחיות את מציאותו של הרבי מה”מ שליט”א בהווה, ובכך להתכונן לעתיד הקרוב מאד - להכין את עצמנו ואת העולם כולו לקבל את פניו ומלכותו של מלך המשיח, בהכרזה יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.