א אט–אט פסע הבעל–שם–טוב הקדוש אל אפריון החופה כדי לסדר חופתו של אחד מנכדיו. לימי

א

אט–אט פסע הבעל–שם–טוב הקדוש אל אפריון החופה כדי לסדר חופתו של אחד מנכדיו. לימינו פסע תלמידו הגדול הצדיק רבי יעקב–יוסף מפולנאה וסביבם החבריא קדישא - האריות שבחבורת תלמידיו. הוד של קדושה טמירה אפף את הרבי. השטריימל לראשו, פניו זוהרות באור עילאי, עיניו הזכות מביטות נכחן וכל מבעו אומר שרעפים של קדושה.

מסביב עומדים במרחק של כבוד המוני “עמך”, קהל גדול של יהודים פשוטים ותמימים. הללו מביטים ברבם בערגה, דבקים בזיו פניו הטהורות ורגש עז של קדושה מציף את ליבם.

לפתע מתנתק הרבי מהרהוריו, מפנה מבטו לצדדים כמחפש אחר מישהו, ואז יוצא פתאום מקבוצת התלמידים והולך היישר נכחו אל יהודי פשוט, נמוך–קומה, שעמד בתוך המוני היהודים.

רוכן הרבי אל יהודי זה ורגע קצר ממתיק עמו סוד. מקשיב היהודי ומהנהן בראשו, ופניו של הרבי מביעות שביעות–רצון. אט–אט חוזר הוא למקומו בין תלמידיו, ופונה עמם בצעדי הוד אל החופה.

ויהי הדבר לפלא - - -

משחזר הרבי למקומו, החל אותו יהודי לפסוע ולצאת מתוך הקהל, יוצא ומסתלק לו. לא התאפקו אחדים מהתלמידים, ולמרות שידעו כי יחמיצו את החופה הלכו אחר אותו יהודי אלמוני עד שהגיעו לאכסנייתו.

“שלום עליכם, רבנו הצדיק!” פנו אליו שניים מהם ביראת–כבוד מהולה ברגש. הביט בהם אותו אלמוני, ממצמץ בעיניו כלא–מאמין. חזרו התלמידים ושנו את ברכת השלום.

“מה אמרתם?” שאל האיש בצחוק מר, “חיזרו שנית”, וקול צחוקו מצמרר את בשרם.

אזרו השניים עוז בנפשם והשיבו: “הלוא ראינו זה–עתה את רבנו הקדוש משוחח עם כבודו בשעה כה מרוממת ונעלית, וברי לנו שלא–בכדי פנה אליו רבנו הצדיק דווקא בשעת קדושה, כאשר הוליך את נכדו לחופה. בטוחים אנו שדברים נשגבים שוחחתם, ורצוננו לשמוע מעט מהני מילי מעלייתא ששמעת”.

חיוכו של האיש נמוג באחת. הוא נסוג לאחוריו, התיישב בכבדות על כיסא סמוך ונשם עמוקות. “טעיתם ידידיי. לא צדיק ולא רבי אני, אלא איש פשוט המתפרנס מעבודת כפיו. צדיק וקדוש הוא רבינו הקדוש שיחיה. עיניים טהורות לו ורואה הוא מקצה עולם עד קצהו. אין נסתר ונעלם מנגד עיניו”…

 

ב

ידידים נאמנים היו אברהם ונחום תושבי העיירה זדריבוט. ידידותם החלה כאשר ישבו שבת–רעים בלימודיהם בשנות בחרותם, ואף כשנישאו לא זו בלבד שלא פסקה אלא אף הלכה והתהדקה. מסובב הסיבות סיבב שידורו יחדיו באותה עיירה, ולעתים תכופות נכנסו איש לבית רעהו לביקור של ידידות.

עם הזמן קשתה הפרנסה על אברהם והוא נאלץ לחפש את מחייתו במקומות אחרים. מדי יום ראשון בבוקר היה יוצא אל הכפרים והעיירות באזור זדריבוט, היה קונה מהכפריים תוצרי בית וכפר, ואחר היה מוכרם בערים הגדולות בכפל–כפליים וכך מביא פת למשפחתו. ביום שישי היה אברהם חוזר ממסעו, ולאחר מנוחה קצרה  היה עוד מספיק להתכונן כדבעי לקראת השבת. פושט היה את בגדי החול, עוטה בגדי שבת, ולקראת כניסת השבת נהפך מתגרן של חול המשוטט בין גויים ליהודי של שבת וקדושה.

באחד מימי שישי אלה אירע השבר.

אותו יום שישי החל ככל יום שישי ללא שום אירוע מיוחד. כשאברהם חזר כדרכו מסיוריו בכפרים ובערים, נכנס לביתו ידידו הטוב נחום להקביל את פניו. אף שכנים נוספים הגיעו להקביל את פניו, והבית התמלא לרגעים בהמולה שקטה וברחש שיחות. בתוך כל אלה, נכנס נחום כמתוך הרגל לחדר השני כדי ליטול מעט טבק לעישון, ואז ראה לפתע צרור כסף מונח בגלוי על המיטה.

הביט נחום בצרור השטרות ונמלא פליאה: סכום כסף כה נכבד מונח כך בריש–גלי? תמה. הרי אברהם עמל חודשים ארוכים ומייגעים על המעות הללו, הכיצד הוא מפקירם כך שכל הנכנס לחדר יכול ליטול אותן ולהטמינן בכיסו? אין זה מעשה אחראי! פסק, ואז ניצת במוחו ניצוץ שובב. מן–הראוי שחברי הבטלן ילמד לקח אחת ולתמיד למען לא ישוב ויזלזל בכסף כה רב. מבלי לחשוב פעמיים, שלשל נחום במהירות את צרור הכסף לכיסו ויצא את החדר בצעד מתון. ‘עכשיו יחפש את הכסף שעה קלה, ולאחר–מכן אכנס ואניח לפניו את הצרור’, חשב, ‘למען ילמד לקח ולהבא לא יזלזל בכסף שעמל ויגע עליו’.

לא חלפה שעה ארוכה, ואברהם, רעייתו וילדיו, היו נתונים בעיצומה של מסכת חיפושים מייגעי נפש. הם שפכו את תוכנן של מגירות הבית, בדקו בארונות, חיטטו בחורים ובסדקים - מאום לא נמצא. אגלי זיעה התנוצצו על מצחו של אברהם. פניו הצמוקות חוורו והקמטים העמיקו. החיפושים הקדחתניים לא פסחו אף על הגינה וחצר הבית. חפצים הוזזו. האסם פונה ממקומו - והאבידה לא נמצאה.

אותה שעה עלתה שוועת בני המשפחה. שכנים קרובים וידידים ששמעו על האבידה הקשה נטשו את סירי החמין, ובעיצומן של ההכנות לשבת הצטרפו לחיפושים - וגם עכשיו  האבידה לא נמצאה.

גם נחום היה בין המחפשים, עושה עצמו מחטט ובודק אחר ה”אבדה”. לבו פעם בחזקה, והתרגשות של עגמת–נפש שיסעה את לבו למראה צערו של חברו. ‘איי, מה עשיתי’, נשך את שפתיו עד כאב. רגע כמעט שלח ידו לכיסו להוציא את הצרור, אך התבייש מפני השכנים והמכרים שהסתובבו בבית. כשהללו יילכו מכאן לבתיהם, הרהר במתיחות, אוציא את הצרור ואשיבו לבעליו.

בעודו שקוע בהרהוריו הזמן חלף, השכנים חזרו לבתיהם להתכונן לקראת השבת, ובטרם הספיק לקיים את תכניתו, פרשה השבת את כנפיה על–פני היקום.

ג

במשך השבת פשטה השמועה בקרב תושבי זדריבוט, וכאבם האישי של אברהם ומשפחתו נהפך לנחלת הכלל.

בחלוף השעות עיכל אברהם את משמעות האבידה הגדולה שפקדה אותו, וצערו העמיק ללא נשוא. בני ביתו שחששו לבריאותו הזעיקו רופא, אך צערו וחוליו של אברהם הלכו וגברו. למחרת, ביום ראשון, מצבו החמיר ולראשונה זה זמן רב נשאר במיטתו ולא יצא כדרכו לסחור בכפרים.

כל אותה עת המשיך נחום בלבטיו. לא–אחת רצה להיכנס לבית ידידו, להניח את צרור הכסף על השולחן ולומר: הנה, קח, מחזיר אני את הכסף האבוד, מצאתי אותו בשלמותו - אך לא העז. איך אחזיר את הכסף כעת, היה שואל את עצמו בעגמת–נפש, הרי אברהם יחשוב שניסיתי לחמוס את כספו ואיחשב בעיניו לגנב.

לעיתים ראה עצמו בדמיונו פותח חרישית את דלת בית ידידו, נכנס בחשאי ומניח את הכסף ונמלט החוצה, אך המשך ההזיה תמיד הכאיב: אברהם פוגש בו, תופסו בדש בגדו, מביט בו בעיניים רושפות ומאיימות וצועק לעברו ‘גנב בזוי!’ - והשמועה פושטת בכל העיירה: נחום הנו גזלן, חמסן! או אז נחום היה מתעשת מהזייתו, כמעט צועק בכאב וגופו שטוף זיעה קרה.

אט אט הפך לטרף לייסורי מצפונו. ביום נקפו לבו ובלילה התהפך על משכבו כששנתו נודדת מעיניו. כאשר סוף–סוף נרדם, היה מתייסר בחלומות ביעותים על בזיונות וכלימה. אך ככל שייסרוהו לבטיו, כן דחה את רגע ההתוודות ולא אזר די אומץ לספר את האמת ולהשיב את הצרור. עם כל אלה, שמר מכל משמר על קשריו הטובים עם אברהם, והשניים המשיכו בידידותם הוותיקה כמימים–ימימה.

ד

זמן רב חלף - שנה רבת–תהפוכות. אברהם חזר והילך בכפרים ובשווקים, מחזר אחר כל בדל פרנסה, עושה כל מאמץ להחזיר את הכסף שלווה ואבד בביתו. מאז אותו יום שישי קשה, רוחו היתה שפופה ולא ידע את נפשו מעוגמה.

גם נחום סבל, אך היו אלה ייסורי נפש ומצפון שתקפוהו מדי יום ביומו. עדיין אי–אפשר להחזיר את הכסף, היה אומר לעצמו מדי יום. הפצע עדיין טרי מדי. אמתין עוד זמן–מה, וכשהפרשה תתפוגג בערפילי השכחה אחזיר את כל הכסף ואסביר מדוע עשיתי זאת ומדוע השתהיתי כל–כך בהחזרתו. בד–בבד, החל קול חדש לדחוק בו במחשבותיו: מדוע תחזיק את הכסף הזה אצלך? בינתיים השתמש בו לזמן קצר, תעשה עסקה ותראה רווחים. כשתיווכח שהפרשה אכן נשכחה תשיב את הקרן, ובינתיים תיהנה מפירות הרווח… לא! קול אחר הלם בו, איך זה עולה בדעתי להשתמש בכסף לא לי? אם אעשה זאת אהיה באמת גנב נבזה ונקלה. ובכלל, מה יאמרו הבריות כשיראו אותי משקיע פתאום כסף כה רב בעסקאות ובמסחר? הרי יחשדו מיד שהכסף גנוב.

על–אף לבטיו הקשים החליט לבסוף לנסות את כוחו בשימוש בכספו של ידידו, ונחום הודיע לבני משפחתו שהוא נוסע לתקופת–מה לעיר הגדולה כדי לנסות שם את מזלו, נפרד מהם ויצא לדרך.

•    •    •

“זו אם כן הפרשה כולה”, סיים נחום את סיפורו לשני פרחי תלמידיו של הבעל–שםֹטוב הקדוש. “לפני שבוע ימים עזבתי את ביתי ומשפחתי, ידידיי ועיירתי כדי להגיע לעיר הגדולה ולנסות למצוא את מזלי ופרנסתי בכסף הנמצא כעת ברשותי - כספו היקר של ידידי אברהם.

“בהגיעי לעיר זו שמעתי על חתונת נכדו של הצדיק המפורסם הבעל–שם–טוב, והתעכבתי כאן עוד יום כדי לזכות לחזות בנועם פניו של רבנו הצדיק שיחיה. התרגשותי היתה גדולה משום שטרם ראיתי פניו מעולם.

“והנה, כשפסע רבנו לאטו בדרך אל חופת נכדו, ידע ברוח–קודשו את כל המעשה אשר נעשה. למרות שלא הכירני ולא ראני מעולם, ידע מי אני ומה מעשיי עד הלום. מאום לא נפקד מנגד עיניו. ריחם עלי הרבי ופתח לי פתח של תשובה וחרטה.

“אכן, בעיצומם של הרגעים הקדושים, בעוד הרבי תפוס בהיכלות הקדושה ובהשגותיו הכבירות, ניגש אלי, נחום הגנב הנקלה, וביקש שאשוב לעיירתי ואשיב את כל הכסף לאברהם ידידי ואומר לו את כל האמת. ‘לעולם לא מאוחר!’ אמר לי הרבי בנועם קולו. ‘מבטיח אני לך כי אם תספר את האמת לאמיתה, יהיו ניכרים הדברים שהם דברי–אמת, ואיש לא יחזיק נגדך בשום תרעומת וכעס. אדרבא, הכל יעריכו ויוקירו את יושר לבך וכנות חרטתך’, כאן סיים הרבי את דבריו - ‘שוב מדרכך, כי לעולם לא אבוד’”.

מחה נחום את זיעתו ופרץ בבכי של התרגשות. “הרבי הקדוש… הרבי הצדיק… כמה רחוקה ונשגבה ראייתו הקדושה…”

“לא יכולתי להשיב את פני רבנו. מיד לאחר שהרבי דיבר עמי חזרתי למקום אכסנייתי כדי לארוז את חפציי ולחזור עוד היום לעיירתי להשיב את הגניבה לבעליה, להודות ולהתוודות על כל מעשיי הרעים.

“כמה צדק הרבי - ‘לעולם לא אבוד’”.