יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנו מספיקים להודות להלל לשבח לפאר ולברך על מה שדרך החסידות בכלל, והרבי שליט”א מלך המשיח בפרט, עשה ועושה עמנו.

בשבת מברכים חודש אלול השנה, שהיתי בהשגחה פרטית בביתר עילית, ובמהלך ההתוועדות שנערכה בבית כנסת חב”ד, שמעתי את הסיפור דלהלן מבעל המעשה, ר’ דניאל באלאן. וכך הוא סיפר:

נולדתי וגדלתי בברזיל שבדרום אמריקה, בביתנו לא שמרו כלל תורה ומצוות, וגם ההורים והסבים כמעט לא היה להם שום מושג ביהדות. כך עברתי את המסלול הרגיל כמו כל נער מקומי. כשהתבגרתי, קיבלתי עבודה בטלוויזיה המקומית.

בגשמיות ב”ה לא היה חסר לי לא כסף ולא שאר תאוות העולם הזה שהיו שם בשפע. אולם הנשמה היהודית שבי הרגישה דחף לחפש את עצמי ואת עמי. ניסיתי להכיר את היהדות, ונכנסתי לבית כנסת ספרדי להשתתף בתפילות. כשסיפרתי לסבתי שאני מחפש את היהדות והתחלתי לבקר בבית כנסת ספרדי, היא באה אליי בטענות: והרי אנו ממוצא אשכנזי. אם כן עליך לחפש את היהדות בבית כנסת אשכנזי. אני, שבין כך ובין כך לא ידעתי מאומה, חיפשתי ומצאתי בית כנסת אשכנזי שהיה בו רב ליטאי, והתחלתי להתפלל שם. לזכותו של אותו רב ייאמר שהוא קירב אותי והסביר לי הרבה דברים ביהדות, וגם הזמין אותי להתארח בביתו.

הגיע ראש השנה, ואני שמח מאד על שמצאתי את דרך אבותיי, ועל כך שאני חוגג את ראש השנה כראוי. הסבתי לשולחן החג אצל אותו רב מתוך שמחה גדולה.

“מדוע אתה בשמחה כל כך?” שאל אותי הרב בתמיהה.

עניתי לו בתמימות: “אני שמח מאד על שמצאתי את דרך היהדות, ועל שהנני חוגג את ראש השנה, ומסב לשולחן החג”.

“ראש השנה הוא יום הדין”, הגיב הרב בנימת הקפדה, “בראש השנה לא צריך להיות בשמחה אלא ביראה ובחרדה”.

הרגשתי כאילו שפכו לי מים קרים על אש ההתלהבות. התלהבותי הצטננה, אך עדיין נשאר בי משהו מן ההתלהבות.

ואז הגיע אלי הגבאי, ואמר שהיות ואני תופס כסא בבית הכנסת, עלי לשלם על המקום. זה לא כל כך מצא חן בעיני, ובפרט הצורה שהדברים נאמרו, אבל הבלגתי ושילמתי.

ביום הכיפורים הגיעו אכן אנשים רבים לבית הכנסת, אולם ראיתי שם כמה דברים שלא מצאו חן בעיני, משחקים של כבוד ופוליטיקה, מה שצינן אצלי עוד יותר את ההתלהבות.

אם ביום הדין אמרו לי שאסור לשמוח, הרי כשהגענו ל’זמן שמחתנו’ ציפיתי לשמחה גדולה. אולם לא ראיתי בדיוק שמחה. הרב אמנם הזמין אותי אליו, לאכול בסוכה ולברך על האתרוג והלולב. אולם הוא דאג שלא יהיה לי קשה מדי (מה שקוראים אצלנו בטעות “באופן המתקבל”). ואמר לי שרק בלילה הראשון חייבים לאכול בסוכה מדאורייתא, ורק ביום הראשון חייבים לברך על הלולב והאתרוג מדאורייתא. בימים הבאים זה רק מדרבנן, ואין זה חשוב כל כך, ואם קשה לי, אפשר לוותר על זה.

התקווה האחרונה שלי הייתה לקראת שמחת תורה. אולם אז היה בית הכנסת כמעט ריק. בהקפות השתתפו רק מניין מצומצם של זקנים שבקושי עשו סיבוב או שניים בשירת “תורת ה’ תמימה” וכבר עמדו לסיים את ההקפות. נשארתי עומד מאוכזב, כשאני אומר לעצמי: ‘אם אכן זו כל היהדות, כנראה שלא הפסדתי כל כך הרבה כשלא ידעתי מכל זה’.

ואז לפתע נפתחה דלת בית הכנסת בסערה, ונכנסה קבוצת אנשים בשירה ובריקודים שסחפו את כולם, וכמובן גם אותי. הם העמידו בקבוק ‘משקה’ באמצע ומזגו לכולם. ואני שואל בתמימות: “האם מותר להכניס דבר כזה לבית כנסת ועוד לשתות ממנו?” מהר מאד הם נתנו לי להבין שאין עכשיו זמן לשאלות, וצריך לרקוד ולשמוח בשמחת התורה. שאלתי את אחד האנשים מי הם אנשים אלו? והוא ענה: אה, אלו “המשוגעים” מחב”ד. הם מגיעים לכאן כל שנה בשמחת תורה לעשות קצת שמח, והם מתהוללים ומשתוללים, כמו שאתה רואה… רקדנו ושמחנו חזק מאד, התלהבותי גאתה, וממש הרגשתי עד כמה שווה להיות יהודי. מכאן כבר הייתה הדרך קצרה להגיע לבית חב”ד בעיר הסמוכה, אותו ניהל הרב ליברוב, וחזרתי ליהדות המלאה, לדרך החסידות, ולהתקשרות עם הרבי שליט”א מלך המשיח.

אוצרות שהרבי מעניק לנו

אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנו מספיקים להודות להלל לשבח לפאר ולברך על מה שדרך החסידות בכלל, והרבי שליט”א מלך המשיח בפרט, עשה ועושה עמנו. הרבי נוטע בנו כל הזמן חיות והתלהבות בקדושה. שזה אומר: אהבה, שמחה, אושר, חיים טובים, פנים מאירות ומחייכות בכל מקרה בכל מצב בכל עת ובכל שעה.

עד כמה שאנו מצדנו, שקועים בבוץ וברפש של החיים הגשמיים שלא מצליחים להתרומם לאותה רמה נשגבה של החיים האמיתיים, שהם כל כך יפים ונעימים, והם חודרים וממלאים גם את המציאות הגשמית הפשוטה - הרי משהו מאורו של משיח נדבק גם בנו, אלו ששם חסידי חב”ד נקרא עליהם. גם אנשים ברחוב מזהים חב”דניק לפי “סימנים” אלו, והם אוהבים זאת. אנשים אוהבים את השמחה ואת ההתלהבות החסידותית, את מאור הפנים והחיוך הנצחי שאינו תלוי כל כך בנסיבות ובנתונים שמסביב.

איננו מסוגלים בכלל להעריך איזו מתנה נפלאה נתן לנו הרבי שליט”א, ונותן כל הזמן. הרבי ממש “מחיה מתים”, ולא רק בחיים רוחניים נשגבים, אלא דווקא בחיים פשוטים וגשמיים בעולם הזה הגשמי. וזו כלל לא גוזמא [והיאך יעלה על הדעת לבוא ולומר על אותו רבי, שהוא כל כך “חי בעצם”, ובהיותו כזה הוא “חי להחיות” ומחי’ את כולם, מחי’ גם את המתים - ששייך בו איזשהו עניין של היפך החיים ח”ו!],

כשאנו מנסים להתבונן קצת בדברים אלו, ולו מעט מזעיר, הלא את כל מציאותנו וחיינו חייבים אנו לרבי, שרק דרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולמות כולם ולהכל. ולא רק במובנים הרוחניים והפנימיים המבוארים בחסידות, אלא גם ובמיוחד במובנים הפשוטים והגשמיים ממש, וכנ”ל שהרבי ממש מחיה מתים ללא שום גוזמא -

הרי כמים הפנים לפנים מתעוררת בלבותנו אהבה עצמותית של מסירות והתקשרות עד מיצוי הנפש אל הרבי, להיות מוכנים לעשות הכל בשבילו. וכפי שהיה אומר המשפיע הרה”ח ר’ ראובן דונין כשהרבי היה אומר לו לעשות כך וכך כי זה יביא תועלת בכך וכך, היה ר’ ראובן פורץ בבכי ואומר: רבי, אל תגיד לי למה. אני רוצה לעשות אך ורק בגלל שאתה אומר…

וכאותו משל המבואר בתניא (פרק מ”ו) אודות מלך גדול ונורא המראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם בייחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש. על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דליבא לאין קץ, ואף אם לבו כלב האבן המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך.

ואת האוצר היקר הנפלא הזה - תפקידנו ושליחותנו להביא לכל אחינו בני ישראל ולעולם כולו. זו לא רק חובה ומצווה וזכות נפלאה, אלא זהו הדבר הטוב והמתוק והנפלא ביותר עבורם, לטובתם, גם הפשוטה והגשמית ביותר. ומי שעדיין לא זכה לזה, כמה יש לרחם עליו וכמה עלינו לעשות הכל להביאו לזה, להתקשר באילנא דחיי.

וכפי שמלמד אותנו הרבי שליט”א כל הזמן, לא להשאיר זאת רק במשבצות אהבה ורגש חם רוחני נשגב ומופשט - אלא לתרגם זאת דווקא למעשים בפועל בחיי היום יום.

וכפתגם החסידים אודות המשנה “האישה נקנית בשלשה דרכים, בכסף בשטר ובביאה” - שהחסיד (המקבל, אישה) “נקנה” לרבי (המשפיע, האיש) -

“בכסף”, בנתינת דמי “מעמד” - לתת לרבי את “חיי נפשו”, סכום מסוים כל חודש, עבור כל אחד מבני המשפחה. וכן עבור “קרן השנה” כפי שתיקן הרבי, תוך התבטאות שיתנו זאת “אלו שרוצים לסמוך עלי”, לתת בכל שנה עבור כל אחד ואחת סכום מתאים לימי השנה. שממנו יתנו צדקה בכל יום, גם בשבתות וימים טובים באופן המותר אז, על ידי מאכל ומשקה וכדומה. שתמיד היה זה חשוב וחיוני ונוגע ביותר, כידוע ריבוי מכתבי הרבי על כך. והדבר חשוב במיוחד אחרי ג’ תמוז, להדגיש כי אכן הרבי חי וקיים גם בגשמיות כפשוטו וגם נתינת הכסף הגשמי אליו (למטרות הצדקה שהורה להנהלת קופת רבינו) ממשיכה בכל התוקף.

“בשטר” - על ידי לימוד תורתו של הרבי, שזהו ה”שטר” שהרבי נותן לנו. וכן לכתוב לרבי, ולקשר יהודים נוספים שיכתבו ויתקשרו. שזהו ה”שטר” שאנו כותבים אליו.

“ובביאה” - לבוא לרבי גם בפשטות ובגשמיות, פשוט לנסוע לרבי, לבית שבו בחר הרבי וקנהו וחי בו, ובו דווקא הוא נמצא בכל עצמותו. וכמובן לא להסתפק רק בנסיעה הגשמית, אלא “לבוא” ולהיכנס אל הרבי פנימה ויותר פנימה, חדר לפנים מחדר, לפנימיותו ועצמיותו המקושרת עם פנימיות ועצם הנשמה.

וכן בכל ההוראות וההנהגות, כמו לימוד הרמב”ם והחת”ת, “חלוקת הש”ס” בי”ט כסלו, מבצעים, לימוד ענייני גאולה ומשיח וכו’. ולא (רק) בגלל ההסברים הנפלאים שמסביר הרבי עצמו במעלת עניינים אלו. כי כל אלו הם כאין וכאפס לגבי העיקר, החובה והזכות למלא את רצונו והוראותיו של הרבי ולהתקשר עמו על ידי כך. ובפרט ובעיקר בעניין שהזמן גרמא, הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש - להביא את כולם ואת הכל להתקשר ולהתמסר לרבי שליט”א. לקבל מלכותו, לדעת ולהכיר ש”הוא בחיים”, חי וקיים כפשוטו ממש, (כי פשיטא שאלולא זאת ח”ו לא הי’ שייך כלל להיות “זרעו בחיים”). לקיים הוראותיו (“שופטיך”), להתייעץ עמו בכל תחום בגשמיות וברוחניות ולנהוג כפי שיועץ (“יועציך”), ולהאמין בנבואותיו. עד הנבואה העיקרית, לא רק בתור חכם, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות, הנבואה ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה משיח בא”.

שכל זה נכלל בקריאת הקודש הממלאת את כל נפשנו וחיינו, והיא תמצית התבטלותנו ואהבתנו למלכנו משיחנו שליט”א - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.