“בברכת הצלחה בכל הענינים”

א

שמו של בית הספר “שניאור” שברובע אובערוויליע, ידוע בקרב רבבות יהודי צרפת כבית ספר שמעניק ערכים יהודיים וחסידים לצד מקצועיות ורגישות רבה מצד ההנהלה. רוח זו היא בזכות המייסדים הרב שלום מענדל קלמנסון ע”ה, ותבלחט”א רעייתו הרבנית בתיה תחי’

בני הזוג קלמנסון הקימו את בית הספר ‘יש מאין’. הם השקיעו מאמצים כבירים בהקמתו, ונרתמו בגופם, בנפשם ובממונם למען הקמתו. האמצעים לא היו גדולים במיוחד, ובני הזוג נטלו על עצמם אינספור משימות כדי לחסוך עלויות.

ב

קצת אחרי שלב ייסודו של בית הספר, נוצר צורך לפתח את המקום ולהגביר את הרישום. הדרך לכך הייתה לרשום תלמידים מהשכונות ומהפרוורים הסמוכים. לא היה בכך די, שכן על הנהלת בית הספר היה לדאוג להסעה לאיסוף התלמידים מבתיהם בכל בוקר, שכן לרוב ההורים לא היו מכוניות פרטיות.

אחד מידידי בית הספר, הד”ר רוזן, פתח את לבו וכיסו ותרם את המכונית הראשונה שהכילה תשעה מקומות, או כפי שציין הרב קלמנסון במכתב שכתב “בשעת הדחק, אפשר להצטופף שם ט”ו עד כ’ ילדים”. כעת היה צריך להשיג נהג שיסיע את התלמידים בחינם, שכן בקופת בית הספר לא היה תקציב לנהג. כמו בכל דבר, גם פה נחלצו בני הזוג קלמנסון, והם החליטו ללמוד נהיגה במכונית כדי שיוכלו להסיע את התלמידים. התכנית הייתה להמשיך ללמוד נהיגה באוטובוס מתוך שאיפה לרכוש בעתיד הקרוב אוטובוס להסעת התלמידים.

ר’ שלום מענדל וזוגתו הרבנית ניגשו  אפוא ללימודי נהיגה, לא לפני שקיבלו את ברכת הרבי “בברכת הצלחה בכל הענינים”.

מיד לאחר קבלת רישיון נהיגה במכונית רגילה, החלה מרת בתיה קלמנסון את עבודתה בהסעת התלמידים במכונית היחידה של בית הספר בה הצטופפו ילדים יותר מהמותר. מספר פעמים אף נתפסה על ידי שוטרי העיר ונקנסה. לכולם היה ברור שאין זה אלא פתרון זמני, וכי יש להשיג רישיון להסעת ילדים באוטובוס, בפרט נוכח ההצלחה של בית הספר, כאשר מספר התלמידים התרבה לקראת סוף שנת תשכ”ז והגיע לכשישים. 

“ברכות הרבי הורגשו על כל צעד בשלבי לימודי הנהיגה”, סיפרה הרבנית קלמנסון. בדרך כלל, על נהג העובר בחינה לקבלת רישיון נהיגה באוטובוס או משאית, לעבור כמה עשרות שיעורי התמחות בנהיגה במכוניות גדולות. אמנם לא היו אלו שיעורי חובה, אך אי אפשר היה בלעדיהם. למרת קלמנסון לא היה תקציב מיותר עבור שיעורים, ואף לא זמן פנוי לכך. לאחר שלשה שיעורים בלבד הגישה בקשה לעבור את המבחן. מורה הנהיגה פקח עיניים נדהמות. הוא טען כי אינה כשירה עדיין לנהיגה. בשיעור הכנה שהתקיים יום לפני המבחן, ‘הצליחה’ לגרד שורת מכוניות עם האוטובוס בו נהגה… עיקר הדאגה לא הייתה לבעלי המכוניות השחוקות, להם הביטוח דאג ביד נדיבה, אלא להצלחת המבחן. היה נראה כי אין לה כל סיכוי לעבור את המבחן בהצלחה. המורה טען בנחרצות כי עליה לעבור עוד מספר רב של שיעורים, אך הרבנית קלמנסון, באין פנאי ובאין מזומנים מיותרים, התעקשה לגשת למבחן.

בלב חושש והולם, ניגשה מרת קלמנסון לבחינה, כשהבוחן עוקב אחר נהיגתה בעיניים בוחנות ומבקרות. כשהסתיים המבחן, לא יכול היה הבוחן להתאפק, והכריז בחגיגיות: “מאדאם, וו זעט שמפיון [גברת, את אלופה (בנהיגה)]”.

כשהגיעה לביתה בשמחה, הבחינה במעטפה שמציצה בתיבת הדואר. היא כבר הכירה את סוג המעטפה. היה זה מכתב תשובה מהרבי על בקשת הברכה להצלחה ברישיון. במכתב מעניק לה הרבי את ברכתו הקדושה.

העובדה שהצליחה לקבל רישיון נהיגה באוטובוס, הייתה משום חידוש גדול. לא רק בשל היותה אישה חסידית הראשונה האוחזת בהגה האוטובוס, אלא גם בצרפת כולה היה בכך משום חידוש, שכן הבוחן ידע לספר כי טרם הייתה בצרפת אישה שעברה בהצלחה טסט לנהיגה באוטובוס. הגב’ קלמנסון הייתה אזרחית צרפת הראשונה שעשתה זאת, מה שגרם לידיעות סנסציוניות בעיתונות המקומית… 

לרכישת האוטובוס דאג הרבי בכבודו ובעצמו. זמן קצר לאחר שבעלה דיווח לרבי על קבלת רישיון הנהיגה, ביקש הרבי משני גיסיו של ר’ שלום מענדל - ר’ אברהם אהרן רובשקין ור’ מאיר שמחה חזנוב, לדאוג לאיסוף הכסף הדרוש עבור רכישת אוטובוס. הכסף שנאסף - שלושת אלפים וחמש מאות דולר - נשלח עד מהרה לפקודת בית ספר ‘שניאור’.

ג

מני אז, הפכה הרבנית בתיה קלמנסון, בין שלל עיסוקיה, לנהגת ההסעות של בית ספר חב”ד ‘שניאור’. מידי בוקר, לפני השעה שבע, הייתה מתיישבת על יד הגה האוטובוס, שלימים הוחלף לגדול ומרווח יותר, והחלה לעבור בשכונות העיר, כשהיא אוספת תלמידים שהמתינו לה בכליון עיניים מתחת לבתיהם.

כך מדי בוקר, הייתה יוצאת עם האוטובוס ומשתכרת בפקקי התנועה של הבוקר, עוברת משכונה לשכונה, מרחוב לרחוב, אוספת את הנשמות הטהורות, כאלו שהתגלגלו בדרך–לא–דרך, ומביאה אותם אל מקור האור החסידי שבקע מבית הספר אותו הקימה עם בעלה בעשר אצבעותיה.

גם בהיותה בתפקיד נהגת אוטובוס, העבירה מרת קלמנסון מסרים יהודיים חינוכיים לתלמידים שמלאו את הספסלים מאחוריה. מנת יראת השמים שרכשו הילדים בזמן ההסעות, נחקקה בהם לא פחות מאשר בשעות השהייה שלהם בין כתלי בית הספר. כל מי שנזכר באותם הימים, מספר בהתרגשות כיצד בכל עצירה, גם קצרה, הייתה הרבנית נוטלת בידיה את ספר התהילים שהיה מונח בסמוך, וממשיכה באמירת פרק נוסף. כשהרמזור הורה על ‘אדום’, כבר היה ספר התהילים בידה, כשהיא אומרת את פרקי דוד המלך בתנועות קלות של דבקות. כשהרמזור הפך לירוק, לפעמים לאחר תוספת מספר צפירות מאחור - המשיכה בנסיעה. התלמידים חשו כי בכל עצירה ברמזור ואמירת פרק תהילים, כביכול היא ביקשה רשות מהקב”ה לנסוע הלאה.

אירע פעם בעת העצירה ברמזור, סידרה עניין נחוץ שהיה לה במקום לומר תהילים, כמנהגה. כשהרמזור הפך לירוק והחלה לנסוע, הזדעק מאחור אחד התלמידים שישב מאחור: “אבל הרבנית, עדיין לא אמרת את המזמור של הרמזור”…

מדי פעם, כשהתאפשר, חלק איתה בעלה הרב קלמנסון את המלאכה, והיה מסיע בעצמו את האוטובוס. לא תמיד זה היה אפשרי, שכן בנוסף לשלל תפקידיו בבית הספר, הוא היה גם שוחט ומוהל, תפקידים שאילצו אותו לעסוק בהם בשעות הבוקר.

לאחר שהייתה שבה מהסיבוב היומי, שהחל לפני השעה שבע בבוקר והסתיים סמוך לשעה תשע, הזדרזה לביתה כדי לסיים להלביש ולהאכיל את ילדיה הקטנים, ולהכין אותם ליום נוסף.

בכך לא תם סדר יומה, שכן מיד לאחר ששלחה את הילדים למוסדות החינוך, נכנסה למטבח והחלה לבשל מאכלים מזינים ובריאים עבור תלמידי בית הספר. בשנים הראשונות טרם פעל מטבח בין כתלי המוסד, ואת האוכל הייתה סוחבת ממטבח ביתה, מה שהכביד עליה את העומס ביתר שאת. בימים שבהם בעלה היה מביא עופות מבית המטבחיים, היא הייתה מורטת בעצמה את הנוצות, מולחת אותם, מנקה ומכינה אותם לאכילה. עם הזמן הפכה למומחית בעניני כשרות העופות ודיני טריפות, ואף לימדה את התלמידים בבית הספר מידי פעם פרק בהלכות מליחה והכשרה.

היו ימים שבהם הייתה מגישה מאכלים הדורשים טרחה מיוחדת בהכנתם, כמו קציצות דגים ועופות. בימים כאלה הייתה מתחילה את עבודתה בשעה שלוש לפנות בוקר. טוחנת את הדגים או העופות, ומכינה אותם עד הרגע בו הייתה צריכה להתניע את אוטובוס ההסעות. בחזרתה - הייתה משלימה את מלאכת הבישול.

כשהמאכלים היו מוכנים, סחבה את הסירים לבית הספר, שם דאגה במסירות אימהית לכל אחד, עד שישבע ויברך. “לאוכל של הרבנית קלמנסון היה תמיד טעם מיוחד, טעם ביתי - העידו אנשי הצוות - אפשר היה לחוש את שהיא הכניסה את לבה בהכנת המאכלים והגשתם שהיו אהובים על כולם. היא דאגה לא רק לרוחניות של התלמידים, אלא גם לגשמיותם ורווחתם”.

•     •    •

כזו היא מרת קלמנסון, לאורך ימים ושנים טובות. את כל חייה האישיים ונוחיות החיים, עם כל ההווי המשפחתי והסביבתי, העמידה לטובת התלמידים ולמען קיום בית הספר. ימיה היו מלאים כמו גם הלילות, על ההגה ועל הסירים, על החינוך וההשפעה, לרגע לא פסקה מלהתרוצץ ללא לאות עבור חנוכם הטהור של ילדי ישראל.

(על פי הספר “פעילות חוצה גבולות”)