סידרה שלישית ממאמריו של הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת ליובאוויטש בסינסינטי, בענייני

סידרה שלישית ממאמריו של הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת ליובאוויטש בסינסינטי, בענייני גאולה ומשיח.  והפעם – סידרה מעשית שתעסוק בשאלה: איך אנחנו מחדירים את ענייני משיח וגאולה במבצעים השגרתיים?

כל מבצע פרטי של הרבי, הוא מפתח שאותו הפקיד הרבי בידינו, ובאמצעותו אנו יכולים לעשות את משיח חלק מחיינו. למרות זאת, יש נקודה אחת שצריכה הבהרה:

מהו ההבדל הגדול בין “מבצע” ו”מצוה”? מצוה היא ציווי מהשם, כאלו יש לנו 613. מבצע, הוא קמפיין מיוחד שבו הרבי מתמקד במצווה מסויימת שכל אחד צריך ומחוייב לעשות. להרבה יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, המבצעים האלו היוו הצוהר לחיי היהדות, והמבוא לקיום תורה ומצוות בשלמותם.

אני בטוח שיש כאלו ששואלים על שיטות ההפצה של הרבי. לא היה זה הגיוני יותר – ופחות אגרסיבי – ללמוד קודם עם יהודי במשך זמן, עד שהוא יחוש בנוח עם רעיונות היהדות, ורק אז להציע לו להניח תפילין או לקיים כל מצוה אחרת?

הרבי לא פועל כך, זו לא דרכו. כמובן, שזהו חזון השלמות היהודית – היום שבו כל עם ישראל יקיים את כל התורה בשלמותה. עם זאת, מובן מאליו שיהודי הוא לא “פרויקט הפצה” ואסור לי לחשוב שאם יהודי שניסיתי להשפיע עליו לא נהיה דתי, כל מאמצי הם בזבוז זמן. נהפוך הוא, התורה מלמדת כי כל מצווה שיהודי מקיים יקרה מאד לה’.

זה בא לידי ביטוי בדבריו של הרמב”ם¹: “לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חציו זכאי וחציו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב:  חטא חטא אחד – הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר² “וצדיק יסוד עולם”, זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו”.

הרבי מסביר כי גישה זו באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במבוא של התורה לחייו של אברהם אבינו. הסיפור הראשון מחייו של אברהם שאנו קוראים בתורה היה נסיעותיו אל עיר הולדתו אל “הארץ אשר אראך!”

העובדה שהתורה מציגה לנו את אברהם רק בשלב מאוחר זה של חייו, מעוררת תהיות. בעת הציווי של ה’, היה אברהם כבר בן 75, יהודי מבוגר לכל הדעות. הוא כבר התפרסם כחוקר מוכשר והיה נערץ על כולם בשל נכונותו למות למען אמונתו. הוא קפץ לתוך כבשן האש על מנת לקדש שמו של ה’ ולהוכיח את טעותם של ההמונים שסביבו. מדוע התורה מעלימה מאיתנו את כל הסיפורים האלו, שנמצאים רק במדרשים על סמך רמז ממילה בתורה, בעוד שמסעו של אברהם אל הארץ מתואר בכזו הרחבה?

התשובה היא שהקשר והחיבור של יהודי לה’, נובע מנקודה עמוקה וגבוהה הרבה יותר מההגיון, למעלה מטעם ודעת. אברהם אמנם פעל ועשה דברים גדולים בעיר הולדתו, אולם דברים אלה כולם היו הגשמה של מטרות שאותם הוא הבין והשיג בשכלו, והדרגות אותם השיג היו דרגות שעבד עליהם בעצמו. כאשר גילה אברהם נכונות, ללכת בעקבות ציווי ה’ אל ארץ לא מוכרת בכזה גיל מתקדם, האמונה והביטחון בה’ שהובילו אותו לעזוב את משפחתו, שכונתו וכל הרגליו הישנים,לא היה מעשה הגיוני. מלמדת אותנו התורה, כי זוהי ההתחלה האמיתית של עבודת ה’, ההתחלה האמיתית של עם ישראל.

לכל יהודי יש נשמה שהיא “חלק אלוקה ממעל ממש”, שזוהי המהות האמיתית שלו. זוהי תוצאה של כח פנימי שיש לכל יהודי שלומד תורה ומקיים את מצוותיה, אפילו אם זה סותר את ההגיון שלו, ואפילו אם זה מערער את תאוותיו.

המחשה נוספת של הקשר המהותי של היהודי לה’ דרך נשמתו האלוקית נמצא בהלכה למעשה בפועל. הרמב”ם³  כותב: “מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש– בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר, רוצה אני; ויכתוב הגט, והוא גט כשר”. במילים פשוטות:  ניתן להשתמש בכוח כדי להשיג את הסכמתו של אדם לגרש את אשתו במקרה בו הוא מסרב לעשות זאת. נשאלת השאלה: התורה הרי אומרת כי יש לתת גט ברצון הבעל, איך הרמב”ם יכול להצדיק שימוש בכוח במצב זה?

הרמב”ם בעצמו מסביר: “לפיכך מי שאינו רוצה לגרש– מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות; ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר, רוצה אני – כבר גירש לרצונו”.

כל המושג של כפיה והליכה נגד רצון חופשי, קיים ביהדות אך ורק בדבר שהתורה לא מחייבת או אוסרת. למשל, אם אדם הוכה עד שחתם על חוזה מכירה או מתנה, החוזה בטל והעברת הבעלות אינה תקפה. לעומת זאת, אם יצר הרע הצליח להסית אדם ולגרום לו לבטל קיום מצוה או לעבור ח”ו עבירה, ואותו אדם הוכה עד שחזר בו ממחשבתו הרעה, אין זה נחשב ככפיה. להיפך, זה נחשב שהוא הכריח את עצמו לנהוג כשורה.

לגבי האדם הזה, שכלפי חוץ אמנם מסרב לגרש את אשתו, אבל מכיון שהוא רוצה להיות חלק מעם ישראל, ורוצה לקיים את כל המצוות ולהימנע מכל העבירות, ורק יצר הרע שלו דוחף אותו לנהוג אחרת, כאשר הוא מוכה עד שהיצר הרע שלו כבר נחלש, והוא מסכים לגירושין, הגט כשר והגירושין תקפים לכל דבר וענין.

הדין הוא שונה במצב בו ההלכה לא מחייבת אותו לגרש את אשתו, ובית דין יהודי או אנשים פשוטים כופים עליו להתגרש ממנה. במקרה כזה, אין הגירושין חלים. אולם מכיון שיהודים עשו את זה, מוצע לו לסיים את הליך הגירושין בצורה הנכונה על ידי נתינת גט נוסף.

בהלכות אלו, מלמד אותנו הרמב”ם בצורה הברורה ביותר, כי המהות האמיתית של היהודי היא משהו שלא ניתן לנתק מה’. כאשר יהודי עושה פעולות שמראות ונראות כאילו הוא מנותק מה’, זוהי עבודתו של היצר הרע. צריך להזכיר לאותו יהודי את הקשר הפנימי והעצמי שלו, את מקור חיותו, על מנת לחשוף אותו.

אמנם לרוב נשאר הקשר הזה חבוי ומוסתר. אנו לומדים מהסיפור של אברהם אבינו, כי הדרך לגלות את הקשר הזה, היא על ידי עזיבת “ארצך ומולדתך” והשארת “בית אביך” מאחור. ניתוק מכל ההרגלים הישנים והמצב הקיים שבו היהודי עומד, וללכת אל “הארץ אשר אראך”, על ידי קיום רצון ה’.

כאשר אדם מסכים לקיים מצוה רק לאחר לימוד וקליטת הרעיון שעומד מאחוריה, הוא לא מנצל את המהות הפנימית שיש לו. הדרך הנכונה היא, כפי שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה בשבתות וחגים: “קדשנו במצוותיך (ורק אחר כך) ותן חלקנו בתורתך”.

תחילה צריך היהודי להתחבר אל ה’, לגלות את נשמתו ואת זהותו כיהודי על ידי קיום התורה והמצוות. על ידי זה עוזב היהודי את “איזור הנוחות” שלו, ומתחבר לה’. מעשה זה מגלה את כוחה ועוצמתה של הנשמה היהודית. לאחר שהנשמה מתגלה, היא דוחפת ומניעה את האדם לקיים עוד ועוד מצוות, כמאמר חז”ל “מצווה גוררת מצווה”.

יש ששואלים, מדוע בחר הרבי דווקא מצוות אלו כעשרת המבצעים ולא השתמש במצוות אחרות. לשאול שאלה כזו, היא כמו לשאול רופא מומחה לפשר המרשם אותו הוא נותן לפציינט היושב לפניו. הרבי, נשיא הדור, רואה בעיני קדשו את בעיותיו הרוחניות של הדור ואת המרשם הנכון לפתרונם, ולכן בחר את עשרת המצוות הללו כעשרת המבצעים.

לאחר הקדמה זו, אנו יכולים לגשת לענין, ומשבוע הבא בעזרת ה’, נפרט את המבצעים ונראה איך אנחנו מחדירים משיח בכל אחד מהם.

1) הלכות תשובה ג, ד.

2) משלי, כה.

3) הלכות גירושין פרק ב’ הלכה כ.