אור ראשון התחיל להאיר את שולי השמים כאשר הקצנו כולנו משינה עמוקה מאד. קורי השינה

אור ראשון התחיל להאיר את שולי השמים כאשר הקצנו כולנו משינה עמוקה מאד. קורי השינה עדיין היו נסוכים על פנינו. בהשתאות לא–מובנת הסתכלנו סביב, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, ולא הבנו מה קרה בדיוק. חלפו דקות ממושכות עד שהבנו שהבעיה הייתה ביין ששתינו…

מאת הרב זושא גרוס

 את ליל הסדר ההוא אני זוכר היטב עד עצם היום הזה, על אף שעברו מאז יותר משישים שנה!

היה זה בשנת תשי”א, הייתי נער צעיר, בערך בגיל בר–מצווה. יחד עם אחי הגדול בער’ל שי’ שהינו בטשקנט. היינו יתומים מאמנו, לאחר שהיא נפטרה בדמי ימיה בעקבות מוראות מלחמת העולם השניה.

באותה תקופה אבא, הרה”ח ר’ שמואל פרוס, לא שהה עמנו. הוא ברח מאימת הק.ג.ב. שחיפשו אחריו ואחרי כל מי שעמד בקשר עם החסידים שנמלטו מרוסיה ארבע שנים קודם לכן. הוא גם היה במעמד של “אסיר משוחרר” ואסור היה לו להתגורר בערים הגדולות, וטשקנט ביניהן. הוא נאלץ אפוא להסתתר בסמרקנד, ומדי פעם בפעם היינו מקבלים ממנו דרישות שלום.

בתחילת החורף נתנו דעתנו, שני נערים צעירים, לגבי יין שאנחנו צריכים להכין לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה. לא ידענו איך עושים יין. מובן שאי אפשר היה לגשת אל החנות הקרובה ולרכוש יין בהכשר מהודר כפי שזה כיום.

אחד מאנ”ש בטשקנט הסביר לנו מה עלינו לעשות: לקנות ענבים בכמות מספקת וכן סוכר, וביחד עם זה לקנות בקבוק גדול במיוחד שדומה לג’ריקן. לאחר מכן להכניס את הענבים לתוך הבקבוק - קודם לבדוק היטב שאין בעלי חיים קטנים על הענבים, אך להיזהר מלשטוף את הענבים - ולאחר שכבה מסוימת של ענבים, להכניס שכבה דומה של סוכר, ושוב שכבת ענבים ושוב שכבת סוכר, ולאחר מכן לאטום היטב את הבקבוק ולתת לתהליך ההתססה להתבצע מעצמו.

כך אכן עשינו. הלכנו אל השוק המקומי וקנינו שם כמות מכובדת של ענבי צ’ראז שחורים. בצורה מדודה הכנסנו את הענבים ואת הסוכר, ולבסוף אטמנו את הבקבוק כדבעי, והשארנו אותו במקום מוצל וקריר.

כמה שעות לפני חג הפסח הגיע אבא לטשקנט כדי להיות איתנו בימי החג. ידענו שהוא צריך להגיע, אך לא ידענו מתי ומהיכן. הצלחנו גם להשיג כמות של מצות שאפו אנ”ש שנותרו בטשקנט.

ערכנו את שולחן הסדר מבעוד מועד בחצר הבית, שכן חום רב כבר שרר בטשקנט באותה תקופה של השנה. מזגנים ומאווררים כמובן לא היו, וכדי להקל מעט על החום הכבד, החלטנו לערוך את ה’סדר’ בחצר הבית.

אני עדיין זוכר היטב את האווירה ששררה, סוג של חירות בתוך כל השנים הקשות הללו של רוסיה הסטאליניסטית. לאחר תפילת ערבית חגיגית ישבנו כולנו סביב שולחן ה’סדר’. אבא ישב בראש השולחן, אחי ואני ישבנו על ספסל בצד השני, ורעייתו של אבי שכבר נישא בשנית, ישבה ממול. אבא קידש על היין בנעימה חגיגית ואחריו כולנו, וכל אחד שתה בהסבה את הכוס הראשונה מתוך ארבע הכוסות.

לאבא הייתה כוס זכוכית רגילה, ואילו לנו היה פיאלות, כוסות חרסינה נמוכות שהיו תושבי אוזבקיסטאן נוהגים לשתות בהם שתיה חמה וכדומה.

פתאום אבא פונה אלינו ואומר: “אני חייב להניח את הראש כמה דקות על השולחן. תמשיכו אתם ב’סדר’, אנוח כמה דקות ומיד אצטרף אליכם”. הוא חשב שבגלל התלאות והמסע שעשה באותו יום, נפלה עליו עייפות כבדה.

לא חלף זמן רב, וגם אחי הגדול בער’ל אמר שראשו כבד עליו והוא מבקש להניח את הראש על השולחן לדקות ספורות, וביקש שנמשיך. בעודו אומר זאת, הרגשתי שראשי מתחיל להיות כבד בצורה לא רגילה, והכול מסביב מתחיל להסתחרר מבלי שהייתה לי שליטה על כך. הנחתי אף אני את הראש על השולחן ל”כמה דקות”…

אור ראשון התחיל להאיר את שולי השמים כאשר הקצנו כולנו משינה עמוקה מאד. קורי השינה עדיין היו נסוכים על פנינו. בהשתאות לא–מובנת הסתכלנו סביב, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, ולא הבנו מה קרה בדיוק. חלפו דקות ממושכות עד שהבנו שהיין שהכנו היה יין חזק במיוחד שאדם מן השורה לא יכול היה לעמוד בו. ברגעים הראשונים לא ידענו מה לעשות כעת. ליל הסדר, ליל שימורים עבר מבלי שקיימנו את מצוות הלילה.

אבא התעשת ראשון. הוא זירז אותנו, נטל ידיו ואכל במהירות כזית מצה ומרור לפני שלגמרי יאיר היום…

למחרת, לקראת ליל הסדר השני, כבר התכוננו היטב, ומהלנו את היין עם הרבה מים, כך שיהא ניתן לשתות את היין ולקיים בו את מצוות הלילה כדת וכראוי.