כאשר קוראים את הפרשה בכחו של הרבי מה”מ, אפשר לקלוט ולראות גאולה בכל מצב, גם אם ה

 כאשר קוראים את הפרשה בכחו של הרבי מה”מ, אפשר לקלוט ולראות גאולה בכל מצב, גם אם המצב בעולם לא נראה ככזה בהשקפה ראשונה. הרבי מה”מ מעניק את הכחות לכל אחד מאתנו, לא להתייאש ח”ו, אלא לראות את הגאולה.

 השבת הקרובה, המכונה “שבת סליחות” היא ההמשך הטבעי של רצף ההתוועדויות בבתי הכנסת של אנ”ש, בישיבות, בבתי חב”ד ובכל מקום. אחרי ח”י אלול, אחרי שקיבלנו חיות לאלול, מהמאורות הגדולים שנתלו, ומאז הם קיימים ומאירים, באמצעות המאור האחד, שלא משתנה אלא קיים ונצחי, נשיא הדור, כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

הביטוי הרגיל “שבת סליחות” - נשמע מוכר וטבעי, ורק ראייתו של הרבי, גורמת לנו לשים לב לשאלה, שנראית כל כך פשוטה ומתבקשת. כיצד ניתן לקרוא לשבת, על שם סליחות אותן אסור להזכיר ולבקש בשבת? סליחות בהן מודגש כי רק “במוצאי מנוחה” אנו אומרים אותן?

השאלה מתבקשת, וכ”ק אדמו”ר מה”מ מיישב את הקושיה, ומלמד אותנו כי בתוך הסליחות, שנראות כעוסקות בעניינים בלתי רצויים, יש את הסליחות השבתיות, אלו שבהן אנו מתחברים למטרה ולתכלית, ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים.

הסליחות אצלנו אכן שונות ממה שמוכר ומפורסם בציבור רחב, אנו מבטאים את השמחה ואת הצורך לצאת מההגבלות, ובדרך זו לתקן את הנדרש, ולהתגבר על כל חסרון. לכן אנו ניגשים לומר אותן, אחרי התוועדויות סוערות, בשבת ובמוצאי שבת, ולא מתוך דרשות מוסר, כנהוג במקומות מסוימים.

כשמגיעים ימי הסליחות, ימי חשבון הנפש של חודש אלול, הימים האחרונים של השנה, הרי אצל הרבי שומעים רק דבר אחד - גאולה. כשם שבפרשת כי תבא, אותה אנו קוראים השבת, כששומעים את הקריאה מאדמו”ר הזקן, שומע בנו אדמו”ר האמצעי, שהמילים הקשות ביותר, אינן קללות אלא ברכות, כך נלמד גם אנו.

אם נסתכל על ה’סליחות’ רק כהזדמנות לבקש סליחה על חטא כזה או אחר, מעט או הרבה, נחייה עם הסתכלות שמזכירה את הכפריים שאצלם שהה ר’ שמואל מונקעס, שעבורם אמירת הסליחות הייתה במטרה שהפרה תתן יותר חלב במהלך השנה וכדומה. כך בדיוק יקרה בעת שליבנו יישבר מצער, בשמיעת ה’קללות’ שבפרשה. אך כשהרבי מסתכל על הפרשה - הוא רואה ומראה לנו את הביכורים, את הכניסה לארץ ישראל - את הגאולה השלימה.

יש דרך אחת, בטוחה ואמינה לדעת איך לחיות באמת, איך להגיע למטרה, לכוונה ולתכלית. זוהי ההתקשרות אל הנשיא, אל הרבי. אדמו”ר הזקן מגלה את הפנימיות של ה’קללות’, והן נשמעות אחרת לגמרי.

כאשר קוראים את הפרשה בכחו של הרבי, אפשר לקלוט ולראות גאולה בכל מצב, גם בפסוקים שנראים ההיפך לגמרי. הוא זה שמכוון אותנו לבא אל הארץ, להתכונן לגאולה השלימה, גם אם המצב בעולם לא נראה ככזה בהשקפה ראשונה. הרבי מעניק את הכחות לכל אחד מאתנו, לא להתייאש ח”ו, אלא לראות גאולה ואת הביכורים.

ואין הכוונה לדרשות עמוקות ונשגבות. יש אפשרות לחיות את ענייני העולם כפי שהם מצטיירים בעינינו, לייחס חשיבות לכל ‘סערה’, לעניינים טפלים ולא רצויים, וכך לעסוק בהם. אך זו גישה שמתאימה למי שרואה רק את התוכחה, ובה עצמה רק את הביטויים השליליים שבהן היא נאמרת. למי שרואה בסליחות, רק את הצער על החטאים, ואת הפחד.

אולם, כאשר מתעלים מעט, מבינים שיש מטרה ותכלית, יש משמעות פנימית. לכן, לא מתייחסים לעניינים השליליים, שכן מבינים שאלו הם רק ביטויים חיצוניים, של מהות אחרת, אמיתית. כל ענייני הגלות, כולל הגלות הפנימית, בתוך כל אחד מאתנו, ובתוכנו כציבור, כחלק מהכלל, הם אכן רק חיצוניים, ואילו אנו עוסקים במהות.

אנו מתקרבים לאמירת סליחות, לחשבון נפש, מתוך כוונה ורצון להתחבר ולהתקשר, אל האמת, אל הרבי. אנו מכינים את עצמנו להגיע אל הרבי בגשמיות וברוחניות, וכל דבר אחר לא תופס מקום. אנו בוחנים כל דבר, ומתייחסים לכ מה שקורה דרך מבט אחד - כיצד ניתן וצריך השתמש בו למען המטרה האחת, קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. אנו מנצלים את העובדה שהמלך בשדה, ולכן גם אם הוא נראה בלבוש של שדה, אנו מקבלים את פניו, והוא מקבל אותנו, בסבר פנים יפות, ומתוך פנים שוחקות, מקבל את ההכרזה שלנו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!