דרך ארוכה עבר הרב יוסף חזן, משלוחי הרבי במנצ’סטר אנגליה – מישיבת ‘תורה ודעת’ עד
דרך ארוכה עבר הרב יוסף חזן, משלוחי הרבי במנצ’סטר אנגליה – מישיבת ‘תורה ודעת’ עד לישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד >> בשיחה מרתקת הוא מספר על שיעורי התניא, ההתלבטות בין ישיבות פוניבז’ לתומכי תמימים, והסיפור של ראש ישיבת תורה ודעת שהכריע את הכף >> התוועדות מרתקת, רצופה בסיפורים והוראות על הכוחות הרבים
דרך ארוכה עבר הרב יוסף חזן, משלוחי הרבי במנצ’סטר אנגליה – מישיבת ‘תורה ודעת’ עד לישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד >> בשיחה מרתקת הוא מספר על שיעורי התניא, ההתלבטות בין ישיבות פוניבז’ לתומכי תמימים, והסיפור של ראש ישיבת תורה ודעת שהכריע את הכף >> התוועדות מרתקת, רצופה בסיפורים והוראות על הכוחות הרבים שהרבי משקיע בנו, והחובה לנצל אותם במלואם
הרב יוסף חזן, שליח הרבי במנצ’סטר אנגליה
הביא לדפוס: פ’ זרחי
לא להחמיץ את ההזדמנות
“הבו גודל לאלוקינו”. כאשר מדובר בקב”ה, צריכים לתת לו גדלות. צריכים לשאוף ליותר; לא 70 או 80 אחוז, אלא כל מאת האחוזים.
כחסידים, אנחנו מקבלים מהרבי כוחות עילאיים. כוחות שמאפשרים לנו, אם רק ננצל אותם, להגיע למאה אחוז. גדלות. אבל למרבה הצער איננו מנצלים מספיק את הכוחות שניתנים לנו.
זה מזכיר לי את המקרה הבא: החסיד ר’ גרשון בער ג’יקובסון היה עיתונאי שכתב עבור העיתון האידישאי שיצא לאור בניו יורק “דער מארגען ז’ורנאל”. ר’ גרשון בער עמד פעם לנסוע לברית המועצות, והוא נכנס לרבי לקבל הוראות על מה, איפה ואיך יפעל שם עבור יהודי רוסיה. בטרם נפרדו, ביקשו הרבי שמיד עם חזרתו לניו יורק, שיעמוד בקשר עם הרב חודקוב כדי לתאם מועד ליחידות על מנת לדווח לרבי על הנסיעה.
כשחזר ר’ גרשון בער מנסיעתו, פנה לרב חודקוב כדי לקבל תור ליחידות. הרב חודקוב הבטיח להודיע לו על מועד היחידות. מה רבה הייתה פליאתו כאשר נאלץ היה להמתין שלושה ימים עד שהרב חודקוב חזר אליו ואמר שהרבי מוכן לקבלו.
כשנכנס לחדרו של הרבי, אמר לו הרבי ‘בוודאי אתה מופתע שחיכית שלושה ימים עד שהתקבלת’. כאן סיפר לו הרבי, שכאשר הוא הגיע לארה”ב בכ”ח סיון תש”א, “איש וביתו”, הרבי הניח את המזוודות ב–770, והתלבט האם להיכנס מיד לחמיו הרבי הריי”צ או לטבול קודם במקווה. לימים סיפר הרבי בעצמו: “כשהגעתי ל–770 הודעתי על כך לרבי וחיכיתי שיקרא לי. בינתיים הספקתי ללכת למקוה, התפללתי מנחה ואחר כך מעריב, ועדיין לא קרא לי. כך עברו שלשה ימים מבלי שנקראנו להיכנס לכ”ק מו”ח אדמו”ר. רק ביום השלישי בשעות אחר הצהריים שלח כ”ק מו”ח אדמו”ר לקרוא לנו, והוא ביקש שאני והרבנית נכנס בנפרד.
“טעם הדבר, שנקראנו להיכנס בנפרד ורק אחרי שלשה ימים: כידוע היה מורי וחמי בעל רגש גדול, ואפשר לתאר את גודל ההתפעלות שהיתה פועלת עליו אם היינו נכנסים מיד, וביחד. והרי חסידות תובעת שיהיה מוח שליט על הלב. ולכן, מבלי הבט על גודל הצער שהיה לו, המתין מספר ימים, עד שראה אותנו”.
אולי גם כאן אפשר לומר - שיער הרב ג’ייקובסון - שהרבי היה נרגש מהמצב של יהדות רוסיה, והוא החליט שלא להזמין אותי מיד, אלא ימתין מעט.
בקודש פנימה הניח ר’ גרשון בער על שולחנו של הרבי את ערימת הפ”נים שנמסרו לו מיהודי רוסיה. תוך כדי פתיחה וקריאת הפ”נים, הרבי פרץ בבכי. הרבי היה שבור ודמעותיו זלגו בחופשיות.
ר’ גרשון בער לקח כמה צעדים אחורה, ולאחר כעשר דקות, כאשר הרבי קרא רק חלק קטן מהפ”נים, הזיז את הערימה הצידה והחל לדבר עם ר’ גרשון בער. היחידות, שהחלה ב–11 בלילה, נמשכה עד שש בבוקר.
באמצע השיחה אמר הרבי לר’ גרשון בער בחיוך: “היות ואתה עיתונאי, אתה יכול לראיין אותי כעת…”.
ר’ גרשון בער המופתע, הגיב: “האם אוכל לשאול כל דבר”? והרבי נענה בחיוך ואמר כי בארה”ב אין צנזורה, ועל כן, הוא יכול לשאול אותו כל מה שחפץ.
ר’ גרשון בער התעשת, ושאל: “מה הדבר שהכי מפריע לרבי?”
במקום תשובה, פתח הרבי וסיפר לו משל: פעם היה יהודי שהיה לו הכל בגשמיות וברוחניות. הוא הרגיש מרוצה מאד. באופן פתאומי, יום אחד כל ההצלחות וההישגים שלו החלו להתפורר. הוא איבד את הונו, רעייתו וילדיו חלו, וכל חייו הגשמיים והרוחניים הסבו לו עינויים רבים. אם עד עכשיו היה לו מגע זהב, כעת כל מה שהוא נגע הפך לבוץ.
האיש החל לסבול מדיכאון, חש מרוסק, וגופו הגיב בסוג של צרעת - עם פצעים מגרדים. הוא סבל מגירוד שהטריף את דעתו. ואז, כשהוא היה בנקודת השפל של חייו, המלך הזמין אותו וגילה שכעת הוא עת רצון, שערי השמיים פתוחים, ויש הזדמנות היום לבקש את כל משאלות לבבך. מה הנך חפץ? שאלו המלך.
והיהודי ענה למלך: מגרד לי בכל הגוף, אולם ישנם איזורים על הגב שאינני מסוגל להגיע אליהם. אם על המלך טוב, והמלך יעניק לי חתיכת כלי שבור וחד, הייתי יכול לגרד בו את גבי.
זו הייתה תגובתו של הרבי נוכח השאלה שר’ גרשון בער שאל את הרבי באותה עת רצון מיוחדת.
משתף ר’ גרשון בער את הרגשתו לאחר שמיעת המשל מפי הרבי: חשתי שחרב חדרה לליבי! וכפי שאמר חכם אחד: אם יש לך פגישה עם גורלך, וודא שאתה מתייצב לפגישה, ווודא שאתה יודע כיצד להתנהג! הרבי מציע לנו את השמים, ואנחנו מסתפקים בחתיכת כלי שבור וחד לגרד בו את גבינו…
בשנת תרצ”ד, בהיותו בפולין, כתב הרבי הריי”צ את ההמשך העמוק ביותר. בשלב מסוים ניגשו חסידים לרבי באומרם שכאן זה פולין ולא רוסיה, ונדרשים כאן מאמרים קלים עבור אוכלוסיית הלומדים שאינם רגילים לעמקות של חסידות חב”ד.
הרבי הריי”צ ענה להם במשפט אחד: חפצתי להעניק לכם את המתנה העילאית ביותר; מעתה אתן לכם “סוכריות”. לאחר מספר מאמרים שנכתבו בהמשך תרצ”ד, אופי המאמרים אכן השתנה.
במילים אחרות: הרבי מסתכל עליך, עלינו, ועל כל העולם, ורואה אדם אחר. הוא מאמין בך יותר ממה שאתה מאמין בעצמך. והוא דורש גדלות. הבו גודל לאלוקינו. אך אנו מסתפקים ב”סוכריות”.
לנצל נכון את הזמן
פעם, אחד מאלו ש’מניחים’ את שיחותיו הקדושות של הרבי עבד 48 שעות ללא שינה כדי לסיים את מלאכת הכתיבה, אולם לא הספיק להגיה את הכתב. הוא ביקש אפוא מחברו למלאכה, שהיה אחראי להוסיף את מראי המקומות, להגיה את הכתוב, ולתקן טעויות דפוס כדי שהוא יספיק לנוח. חברו הסכים. “לאחר שתסיים להוסיף את מראי המקורות”, ביקש המניח, “תעבור לוודא שאין טעויות הקלדה, ורק אז תמסור זאת למזכירות על מנת שיכניסו לרבי להגהה”.
ה’מניח’ הגיע הביתה, הספיק לנוח מעט, ולאחר זמן בירר אצל החבר אם הכל בסדר עם השיחה. כן, ב”ה, הכל מצוין והעבודה הסתיימה. ומה עם ההגהה?
כאן נבהל ה’מניח’ כהוגן. מתברר שחברו שכח לגמרי מהמשימה, וההנחה נמסרה לרבי ללא הגהה בסיסית של טעויות דפוס וכדומה.
ה’מניח’ מיהר להגיע ל–770 בתקווה שהוא יקדים את הגשת השיחה לרבי, אולם, שוד ושבר! השיחה כבר נמסרה כפי שהיא, ללא הגהה ראויה. הוא נחרד מה”פסק” שהוא יזכה בו למחרת בבוקר.
למחרת בבוקר, ההנחה יצאה עם התיקונים של הרבי כולל תיקונים על כל טעויות ההקלדה, ובתוספת שורה שכתב הרבי בראש הדף (תוכן בלבד): יש לי זמן מוגבל שמוקצב בקפידה. יש אפשרות להשתמש בזמני להגיה שיחות ומאמרים ולהוסיף הבנה והשגה, עמקות בתוכן השיחות, או להשתמש בזמן הזה לתיקון הטעויות…
שלוש סוגי אהבה ברבי
היה רב בפריז בשם הרב שמואל רובינשטיין. הוא הכיר את הרבי בשנות ה–צ’, בהיות הרבי בפריז. כאשר קיבל הרבי את הנשיאות והיתה שמחה גדולה, היו כמה חסידים שניגשו לרב רובינשטיין ושאלו את דעתו לגבי הנשיאות. הרב רובינשטיין ענה, שכדי להיות ‘רבי’ חייבים להיות מושלמים בשלושת האהבות - אהבת ה’, אהבת התורה ואהבת ישראל. והוסיף שהוא עצמו עד לשלמות הרבי בכל שלושת האהבות:
אהבת ה’ המושלמת של הרבי: בזמן שהנאצים שהו בפריז, נדרש מכל תושב למלא טופס המציין את פרטיו האישיים, כולל דת. הרבנית מילאה את הטופס, אך לא ציינה השתייכות דתית. כשנודע על כך לרבי, למרות הסכנה הגדולה, הלך למשרדם כדי להוסיף את השתייכותו לדת היהודית, כי לא רצה להיפרד מאהבתו ושייכותו לה’ אף לרגע, וגם לא בעקיפין.
אהבת התורה המושלמת של הרבי, המשיך הרב רובינשטיין לפרט, הוכחה כאשר פעם פנה הרבי, בהיותו אברך צעיר, ושאל שאלה לגבי מסירות נפש עבור מנהג ישראל. הרב רובינשטיין פסק לו שאין למסור את הנפש על קיום מנהג. הרבי לא ענה לו, אך אחרי יומיים של היעדרות מהעיר, שב הרבי ובידיו שני אתרוגי קלבריה שהביא במסירות נפש מאיטליה. הרבי העניק לו אחד מהאתרוגים.
את אהבת ישראל המושלמת של הרבי ראינו כעת כולנו, אמר הרב רובינשטיין, כאשר הרבי ויתר על חייו עבור החסידים, וקיבל על עצמו את עול הנשיאות - זו אהבת ישראל הגדולה שלו.
הרבי מעניק לנו
את כל השפע
אנחנו נבחרנו על ידי הרבי, ויש לנו חוב לרבי על הבחירה הזו. הקשר שלנו עם הרבי הוא הצינור שמזרים את כל השפע והברכה בגשמיות וברוחניות מהרבי אלינו.
כאשר עבר הרבי את האירוע הבריאותי בשנת תשל”ח, היה רופא קרדיולוג שניסה לשכנע את הרבי להתאשפז בבית רפואה, שם נמצא כל המכשור הנדרש לרפואתו. הרבי סירב. כשהרבנית הגיעה, הרופא שהיה אובד עצות, קיווה שהרבנית תשכנע את הרבי להתאשפז.
הרבנית הצהירה שבכל שנות נישואיה לא ניסתה לגרום לרבי לעשות משהו נגד רצונו. הרופא, שהיה קרוב לייאוש, אמר לרבי שזה ענין של פיקוח נפש. הרבי אמר לו: הרואה אתה את השולחן הזה? על יד השולחן הזה אלפי יהודים קיבלו ישועות, וגם רפואתי תבוא מכאן.
הווה אומר, שהרבי נתן לנו, וממשיך לתת לנו כהנה וכהנה עד בלי די, כל מה שיש לנו.
מה מביא יהודי לליובאוויטש?
יהודים רבים מגיעים לליובאוויטש ממקומות שונים ומגוונים, מכתות ועד חסידויות שונות. נשאלת השאלה “מה מביא יהודי לליובאוויטש?”
התשובה לכך היא פשוטה: כל יהודי שמגיע לרבי, סימן שהרבי בחר את נשמתו. זה בעצם גם הסיפור שלי, שהוא שונה ולא שגרתי, כי המסע האישי שלי הוא ארוך.
בשלב מסוים בחיי החלטתי שהעולם ה”דתי מודרני” לא מתאים לי, ואי אפשר לעשות פשרות ביהדות. אמרתי לעצמי, אם זו האמת, אזי אמץ אותה לגמרי, ואם לא, עזוב את הכל.
נרשמתי לישיבה חדשה, שם למדנו לימודי חול לצד לימודי קודש. הישיבה היתה “פתוחה”. לדוגמה, התפללנו כל יום תפילת מנחה מקוצרת כדי שלא יהיה “ביטול תורה” זאת למרות שלאחר תפילת מנחה למדנו ארבע שעות לימודי חול!… לא התאים לי לקצר תפילה כדי ללמוד לימודי חול. בחרתי אפוא להירשם לישיבה “תורה ודעת”, ישיבה עם גישה פתוחה, ואולי הישיבה היחידה שאיננה חב”דית, אך המשגיח מלמד שיעור תניא שבועי לבחורים.
במשך השנים התגלגלתי במקומות רבים: הייתי בסאטמר, הייתי בבאבוב, בחסידות סקווער, ובכל מקום אפשרי. ניסיתי את שיטת המוסר, ניסיתי את ברסלב, ומה לא.
שכני בבית כנסת “ישראל הצעיר” שם התפללתי, היה הרב מאיר כהנא הי”ד. היינו קרובים מאוד, למרות שפעמים רבות התווכחנו בלהט רב. כהנא קלט את הציבור החרדי ותיארו כקבוצה סגורה ומבודדת שעוסקת באנשיה’ ובמוסדותיה ואינה מעוניינת בדבר מחוץ לד’ אמותיה. הוא טען שרק לליובאוויטש אכפת מכלל ישראל.
בשלב מסוים נחשפתי לחסידות ליובאוויטש. זה היה בעבורי עולם חדש. זו התנועה היחידה שמצאתי שהתעניינה ודאגה למה שקורה עם כלל ישראל ובמבט מעמיק.
בישיבה בה למדתי, נקלטתי לקבוצת העלית, שבין היתר היו עוינים לחסידות. אני הייתי בין תלמידי העלית’יסטים המבוגרים, והחלטתי להשתתף בשיעור תניא כדי לקנטר, כדי להכיר מה אני נגדו ואת מה אני שונא… רציתי להכיר את ליובאוויטש השנואה עלי דרך שיעור התניא…
לימוד התניא פשוט הדהים אותי. אני אדם עם ראש פתוח, ולמדתי ספרים מגוונים מחסידויות רבות ואף ספרי מוסר. אבל בלימוד תניא הייתה עמקות ואמת שלא מצאתי באף ספר אחר.
כעת הגעתי לצומת מכריע בחיים: הייתי צריך לסיים תיכון, ולהמשיך לבית מדרש. אבל לאן? הוריי רצו שאני אלמד בישיבה ובאוניברסיטה. שאלתי את הרבי, ששלל את הלימוד באוניברסיטה. אז לאן?
באותם ימים ישיבת פוניבז’ היתה ישיבה נחשקת, ורק עשרה תלמידים מהישיבה שלנו יכלו להתקבל בה. הייתי מיודד עם משפחות ‘נחשבות’ שהבטיחו לי סיוע כדי להתקבל בה. מצד שני, כבר נמשכתי לחב”ד. מה לעשות?
אזרתי אומץ וניגשתי להתייעץ עם הרב גדליה שור, ראש ישיבת תורה ודעת. הוא שילב בתוכו מיזוג של עולם החסידות והעולם הליטאי, בהיותו בן של הורים חסידי פולין אך למד בישיבה ליטאית. וכך הוא אמר לי כך: “לא אענה לך על שאלתך, אבל אספר לך סיפור.
“כבחור ישיבה אמריקאי, נסעתי לאירופה ללמוד בישיבת קלצק. בתקופת בין הזמנים נסעתי פעם ברכבת לוורשא. באותה רכבת נסע גם הרב שמעון שקאפ, שהיה דמות נערצת בעולם הישיבות הליטאיות. התחלנו לשוחח, והוא אמר שאפשר להתווכח על המעלות והחסרונות של חסידות ברובד האידאולוגי. ‘אבל כשמגיעים לוורשא ורואים מאות מאות בתי מדרש חסידיים מלאים וגדושים בבחורים ואברכים צעירים, זאת מול ההרס הרוחני הרב וחורבן היהדות בליטא, אני רואה איך החסידות הצליחה לשמר יהדות חיה ותוססת, לעומת היהדות בליטא’”.
זה היה הסיפור שהוא סיפר לי, ולמרות שלא הכריע במפורש, הבנתי היטב את כוונתו. קיבלתי מיד החלטה, ונרשמתי לישיבת “תומכי תמימים” בכפר חב”ד.
בחב”ד מצאתי שני דברים מרכזיים שהשפיעו עליי: הרבי ואישיותו המגנטית, וכן השיטה של ליובאוויטש בהושטת יד לזולת.
בתקופת הרבי הריי”צ התקיימה פעם התוועדות חסידים ובראשם זקני החסידים שהספיקו לומר “לחיים” כמה פעמים. בין משתתפי ההתוועדות היו הרב שמואל לויטין, הרב קזרנובסקי, הרב סימפסון, הרב בערל ריבקין ועוד. כמו כן השתתף גם הרבי, שנודע אז כרמ”ש. במהלך ההתוועדות אמר אחד מזקני החסידים על הרמ”ש - חבל מאוד. אברך נעלה כזה אם רק היה לומד בתומכי תמימים, מי יודע לאיזו מדרגות הוא היה מגיע…
החסיד הזה, שכבר מזמן נמצא בגן עדן, התכוון להחמיא לרבי, אך הרבי ענה לו ברוגע במשפט קצר: ביי מיין שווער איז אלץ דא (אצל חמי הכל נמצא). ואכן, הרבי תמיד חזר על דברי רש”י הידועים כי “הנשיא הוא הכל”.
נשמותינו נבחרו
על ידי הרביים והרבי
בתור נער בן 17, היה לי תחביב מיוחד, לעקוב אחרי גדולי הרבנים. זה היה שגעון אישי שלי. בזכות כך הכרתי רבים מגדולי התורה של אותה תקופה. לכל אחד היתה מעלה, אולם רק לאדם אחד יש את כל המעלות - הרבי.
פעם שאל יהודי את ר’ ישראל נעוולער בהתוועדות, האם הרבי הרש”ב הינו גאון בנגלה. ענה לו ר’ ישראל: מה זה משנה לך? האם בן אוהב את אביו בגלל שיש לאביו אף יפה ומושלם? האם בן אוהב את אמו בגלל תואר פניה? אם אתה מבין מהו ‘רבי’, תבין שהשאלה לגמרי לא לענין.
ר’ יואל כהן סיפר: פעם ישבו חסידים חשובים בהתוועדות ודיברו על כך שידוע שלאדמו”ר הזקן היתה נשמה חדשה. כידוע הסיפורים שסיפר הרבי הריי”צ על לידתו, ועוד קודם לה, כשהוריו הגיעו לבעל שם טוב וההדרכות שהם קיבלו לקראת לידת התינוק וכו’, וכל השינויים בהנהגות הבעל שם טוב סביב הגעת הנשמה החדשה לעולם.
החסידים שהיו באותה התוועדות, דנו בנושא: מהי נשמה חדשה? כל אחד הביע את דעתו כפי ששמע, למד או הבין. והיו שאמרו כך והיו שאמרו כך. חסיד אחד העלה רעיון: נכתוב לרבי והוא יכריע.
כך אכן עשו, והתשובה - החריפה - לא איחרה לבוא: מה משנה לעבודת ה’ שלך איזה סוג נשמה היתה לאדמו”ר הזקן?
וסיים ר’ יואל כהן ואמר, שהפלא הגדול הוא שבהתוועדות י”ט כסלו תשכ”ו, אחרי אמירת המאמר, פתח הרבי בסדרה שלמה של שיחות מהן הוכן “קונטרס עניינה של תורת החסידות”. בשיחות אלו הסביר הרבי מה חידושה של חסידות, ואת העובדה שחסידות מביאה לגאולה. את כל זאת קישר לעובדה שנשמת אדמו”ר הזקן היא נשמה חדשה, ומציין בהערה 45 “וראה לקו”ת שה”ש (נ, א) בפירוש ענין נשמות חדשות.”
אז כאשר ישבו חסידים והתווכחו על מקור נשמתו של אדמו”ר הזקן וביקשו את הכרעת הרבי, הרבי ענה שזה אינו נוגע לעבודת השם של השואל, אך ב”קונטרס עניינה של תורת החסידות” הרבי מגלה לכולם שלאדמו”ר הזקן היתה נשמה חדשה, ומה המשמעות של כך, נקי מחטא עץ הדעת.
אם נעמיק בזה לרגע, נפנים שנשמותינו קשורות לנשמה חדשה ונדירה שאין לה קשר עם חטא, ולנו ניתנה הזכות הנפלאה והנדירה הזו, ביחד עם אחריות גדולה.
למה זה אחריותנו?
מסופר על החסיד המפורסם רבי שמואל מונקס, שבאחד ממעשי הקונדס שלו, תלה את עצמו על השער מחוץ לחדרו של אדמו”ר הזקן, בהסבירו שכשם שמחוץ לבית מלאכה של סנדלר תלויה נעל, ומחוץ לבית מלאכה של חיט תלוי בגד, כך מחוץ לחדרו של רבי ראוי שיהיה חסיד תלוי לראווה.
כל אחד מאתנו, שנשמותינו נבחרו על ידי הרביים והרבי, וקשורים לנשמה החדשה של אדמו”ר הזקן, הוא בדיוק החסיד התלוי בחצר הרבי לראווה. אנחנו חייבים להתנהג בצורה הולמת הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו כדי שכולם יראו ויידעו: כך נראה חסיד!
הדרך להיות חסיד
היה פעם פסל מפורסם שפיסל בשיש את דמותו של אדם חשוב. התוצאה היתה מרהיבה, והדמות נראתה חיה ממש. כששאלו אותו כיצד הצלחת לייצר דמות מרהיבה כל כך, כמה כוחות וכשרון נדרשו לכך, הוא השיב בפשטות: זה לא היה קשה כלל. הבטתי בגוש של שיש וראיתי את הדיוקן של האדם החשוב. פשוט חתכתי את האבן המיותרת מסביב, עד שנשאר הדיוקן.
לכל אחד מאתנו, בחיינו כחסידים, ישנם דברים מיותרים. כל מה שדרוש מאתנו הוא לקלף את כל מה שלא מוסיף לחיינו כחסידים, וכך נמצא את הקשר שלנו לרבי.
כאשר נפעל כך, אנו מובטחים שהימים שלנו יהיו מלאים כדבעי, חיים חסידיים מלאי השראה. וכפי הידוע, שחסידות איננה רק אמצעי בדרך למטרה של הבאת הגאולה, אלא חלק מהתהליך למצוא את אלוקות בתוכנו, וזה מתאפשר רק על ידי לימוד חסידות; זה מה שייתן לנו הסתכלות על החיים במבט רוחני וחסידי, ובקרוב ממש נזכה כולנו לרקוד ביחד עם מלך המשיח בירושלים עיר הקודש.