ה’ המדבר בפי הלומד

ה’ המדבר בפי הלומד

כ”ק אדמו”ר הזקן: נאמר: “וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור אנכי” וגו’. צריך ביאור: ‘לאמור’ - פירושו לומר לזולת, והרי במתן תורה היו כל נשמות ישראל, ואם כן למי נצטוו לומר?

אלא שציוה ה’ את ישראל ‘לאמור’ - דהיינו שניתן להם הכוח שתהיה ההלכה היוצאת מפיהם דבר ה’ ממש, אשר ניתן למשה מסיני בזמן מעמד מתן תורה. וזהו ‘לאמור’ מה שכבר נאמר. כלומר שלומד מתוך ביטול לה’ ולדבר ה’ המדבר בפיו, ולהיות במדריגה של “עונה אחר האומר”, הוא ה’ המדבר בפיו של הלומד מתוך ביטול לה’.

(תורה אור יתרו סז, ב)

למה לא “אשר בראתי שמים וארץ”?

כ”ק אדמו”ר האמצעי: …”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. וצריך להבין: מדוע לא אמר ה’: “אנכי…אשר בראתי שמים וארץ”? והרי בריאת העולם היא “יש מאין” בעוד שיציאת מצרים היא בבחינת “יש מיש”, ונמצא שהבריאה מהוה נס יותר גדול! אלא שבני ישראל זכו ליציאת מצרים בזכות האמונה במשה עד כדי מסירות נפש שנבעה מ’עצם נשמתם’ ובזכות זה זכו לראיית אלוקות בגילוי ה’עצמות’ במתן תורה. לעומת זאת, בבריאת העולם, לא הייתה התעוררות מלמטה שהרי טרם נבראו, וההמשכה הייתה מלמעלה כמתנה. והמשכה אלוקית זו, ביחס להתגלות עצמות הנשמה שהביאה לגילוי עצמות אין סוף במתן תורה, חיצונית היא.

(נר מצוה ותורה אור יב, א)

“אנכי” - “טוב לך מעשרה בנים”…

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: נאמר בזוהר שעשרת הדיברות מכוונות כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, והמאמר ‘אנכי’ מכוון כנגד המאמר ‘יהי אור’. כשם ש”אנכי” הוא למעלה משם הוי’, כך ה’אור’ הוא למעלה משם הוי’ אלא שנמשך להאיר בו. זהו ש’אנכי הוא “אנכי מי שאנכי” שפירושו: עצמות אין סוף. זהו  הרמז במילים “הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים”. אנכי - הוא הדיבור ‘אנכי’ שבעשרת הדיברות, שהוא בחינת “כתר” - “אנת הוא חד ולא בחושבן”. עשרה בנים - הם עשר הספירות שבעולם האצילות ששם הוי’ מורה עליהם ומאיר בהם, ו”אנכי” נעלה מהם באין ערוך…

(אור התורה דברים כרך א עמ’ קי”ב)

“דודי צח” - צח (98) - פעמיים מ”ט (49)

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: אמרו חז”ל ב”מדרש תהילים” סימן י”ב:…” הקב”ה היה אומר לו (למשה) מ”ט פנים טהור ומ”ט פנים טמא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עד מתי נעמוד על ברורה של הלכה? אמר לו: אחרי רבים להטות… שנאמר: מזוקק שבעתיים”. ביאור פנימיות עניין “מזוקק שבעתיים” כך הוא:

מ”ט שערים הם, שער לכל אחת מהמידות שהרי כל אחת מהן כלולה משבעת המידות ונמצא שהן שבע כפול שבע העולה - מ”ט, שהם מ”ט שערי בינה. והנה, כל חכם מחכמי התורה פוסק בהתאם ל”מידה” העיקרית שבנשמתו האלוקית, ולכן “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”. זהו שנאמר: “דודי צח ואדום”: צח - הם פעמיים מ”ט, כנגד מ”ט פנים טמא ומ”ט פנים טהור. זהו “וידבר אלוקים את כל הדברים האלה”: כלולים היו כל הדברים, כל הבחינות, של האוסרים והמתירים, שהכל דברי אלוקים חיים הם.

(תורת שמואל תרכ”ז עמ’ שג)

מתן תורה מתחיל באות א’ והבריאה באות ב’

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: מתן תורה מתחיל בא’ של ‘אנכי’, ובריאת העולם מתחילה בב’ של בראשית. בטעם הדבר מבואר בזוהר שא’ הוא ראש התיבה ‘ארור’. ואם היה נברא העולם בא’ היה גם “ארור כנען” מקבל שפע. לפיכך ברא ה’ את העולם באות ב’ שהיא ראש התיבה ‘ברכה’. חשש זה אינו קיים בנתינת התורה באות א’. שכן על ידי התורה נמשך אור אין סוף המקיף, בפנימיות. ומהמשכה פנימית אין הגויים יכולים לקבל כלל. ומה גם שעל ידי שמירת מצוות לא תעשה נכרתת יניקת הקליפות.

(סה”מ תער”ב חלק א עמ’ שמט)

הכנסת הילד ל”חדר” הוא מתן תורה!

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: קבלה בידינו מהוד כ”ק אבותינו רבותינו הקדושים אשר קיבלו איש מפי איש מדור דור עד דורם של הקדמונים בטעם התחלת הלימוד עם תינוקות של בית רבן, באות א’ בניקוד קמץ בסגנון כזה “קמץ אלף א”, - שהוא לזכרון מעמד הר סיני, אשר הקב”ה פתח בדיבור הראשון באות א’ בניקוד קמץ. זאת אומרת אשר הכנסת הילד ל”חדר” הוא מתן תורה.

(אגרות קודש כרך ז עמ’ קמו)

ה’ מעמיד כל יהודי למעלה מהטבע

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: הקב”ה אומר לכל יהודי “אנכי הוי’ אלוקיך” - בלשון יחיד - ש”הוי’”, שעניינו הוא - היה הווה ויהי’ כאחד, למעלה מהטבע, הוא “אלוקיך” - כוחך וחיותך. אכן זהו עניינו של הדיבור הראשון של מתן תורה, מתן הכוח לכל יהודי לשלוט על הטבע על ידי הנהגה שלמעלה מהטבע. שיקויים בו “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שיצא מכל המיצרים וההגבלות של העולם, הן אלה שמצד העולם והן אלה שגרם על ידי מעשיו. בכוחו לשלוט בגוף ובנפש הבהמית,לבררם ולזככם.

(תורת מנחם כרך ח - תשי”ג, ח”ב עמ’ 63 ואילך)

פתגם השבוע  בעניני משיח וגאולה

…ויהי רצון, שההוספה בריבוי בכל ענינים אלו תזרז ביתר שאת קיום היעוד “והקיצו ורננו שוכני עפר”, שהחיות והתענוג יומשכו למטה בעוה”ז בפשטות – נשמות בגופים, ובתוכם ובראשם – הבעל-שם-טוב, המגיד, ונשיאי חב”ד – רבינו הזקן, אדמו”ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו”ר מהר”ש, אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע, וכ”ק מו”ח אדמו”ר (ובתו הנפטרת, שבת הולכת אחר האב, כהודעת חז”ל), ונזכה לברך “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” זמן – של הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.

(ש”פ יתרו, כ”ב שבט תש”נ)