עד היום הזה — 24 שנים אחרי — איננו יכולים להירגע ממה שהרבי אמר בכ”ח ניסן תנש”א.

עד היום הזה — 24 שנים אחרי — איננו יכולים להירגע ממה שהרבי אמר בכ”ח ניסן תנש”א. אבל לכל מי שקשור לרבי ברור, שהרבי אף פעם לא בא להרפות ידיים ולייאש ח”ו. כי גם במצבים שנראים קשים ומייאשים ביותר — הרבי לא רק שלא הרים ידיים ולא התייאש ח”ו, אלא להיפך, תמיד הוא עודד וחיזק — אז מה ההסבר לדברים אלו?  התוועדות חסידותית “להביא לימות המשיח”.

בפתח–דבר לקונטרס י”ג אייר תנש”א, “יום היארצייט של הוותיק וחסיד עוסק בצרכי ציבור רב פעלים וכו’ ישראל ארי’ לייב, אחיו של — ייבדל לחיים טובים — כ”ק אדמו”ר שליט”א” (לשון הפתח–דבר, שהוגה ע”י הרבי שליט”א מלך המשיח), מסופר גם בקצרה מתולדותיו: “תקופה מסויימת שהה בלענינגראד. התחבב מאד על כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ — שהי’ מקרב אותו, ואף הי’ אהוב על החסידים — שהיו סובבים אותו ומתנגחים אתו בדברי הלכה וחסידות. שאלות שונות הופנו אליו בנגלה ובנסתר…”

חסידים מספרים כי באותה תקופה היה נכנס פעמים רבות ל”יחידות” אל הרבי הריי”צ ושואל שאלות בתורת החסידות. ארע פעם שהוא שאל את הרבי הריי”צ שאלה, והרבי לא ענה לו באומרו שענין זה לא שייך אליו. הוא יצא מה”יחידות” שבור ופרץ בבכי. לאחר זמן מה נכנס שוב ל”יחידות”. כחסיד, לא שאל שוב את שאלתו הקודמת, אלא שאלה אחרת. ואז, ביוזמתו, ענה לו הרבי הריי”צ גם על שאלתו הקודמת והסביר לו את הדברים. כשסיפר לאחר מכן את הדבר לחסידים, אמר ר’ ישראל ארי’ לייב, כי כנראה, בכדי שיוכל לקבל את הדברים, היה צורך שיהיה לו לב נשבר וביטול, ולכן לא ענה לו הרבי תשובה בפעם הקודמת. אך לאחר שאי התשובה גרם לו שברון הלב, היה זה עצמו ה”כלי” שיוכל לקבל את הדברים.

•

סיפור עם תוכן ומסר די דומה לכאורה, מספר הרבי שליט”א (לקוטי שיחות חכ”ד ע’ 27. חט”ו ע’ 126) על אחד החסידים שנכנס אל הרבי הרש”ב בתחילת נשיאותו וביקש ישועה בענין שהיה זקוק בו לרחמים רבים. ענה לו הרבי הרש”ב שהוא אינו יכול לעזור לו. יצא החסיד מה”יחידות” שבור מאד, פרץ בבכי ולא יכול היה להירגע. בצאתו פגש באחיו המבוגר של הרבי, הרז”א, ששאלו לפשר בכיו, והוא סיפר מה שהיה בקודש פנימה. נכנס הרז”א לאחיו וטען: הייתכן שיהודי מבקש עזרה והוא אומר שאינו יכול לעזור לו?!

חגר הרבי הרש”ב את הגארטעל והורה שאותו חסיד ייכנס אליו שוב. ואכן הוא נכנס, הרבי בירך אותו והוא נושע.

על סיפור זה שואל הרבי: אם הרבי הרש”ב אכן היה יכול לעזור לו, כפי שאכן היה לבסוף, מדוע בתחילה אמר שאינו יכול לעזור לו? והרבי מבאר שבתחילה היה החסיד במצב שהברכה לא הייתה מועילה לו. אך על ידי שבירת הלב שהייתה לו מזה, הוא נהיה “כלי” לברכה. והרבי מוסיף ומבאר שההתעוררות ושבירת הלב שבאה מה”לא”, היא נעלית יותר מההתעוררות שבאה מה”כן”. כי כאשר האדם מתעורר מדבר שראה או שמע והבין וכדומה, הרי ההתעוררות היא מדבר שבא מבחוץ. אך כאשר ההתעוררות היא מזה שהוא חש שאינו ראוי לכך, זה נוגע לאדם עצמו, וההתעוררות אצלו אז באה לא כדבר נוסף, אלא כדבר הנובע מתוך עצמו.

אצל הרבי אין רפיון ידיים

לכאורה דומה הדבר גם בקשר לשיחה הידועה של כ”ח בניסן תנש”א. כשהרבי מכריז כאילו כל מה שנעשה עד אז היה ללא הועיל (“להבל ולריק”) ולפועל עדיין נמצאים בגלות, ועוד ועיקר בגלות פנימי בעבודת ה’. ולכן “אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם”. שיחה זו זעזעה את כולנו חזק מאד. עד היום הזה — 24 שנים(!) אחרי — איננו יכולים להירגע ממה שהרבי אמר אז. אבל לכל מי שקשור לרבי ברור, שהרבי אף פעם לא בא להרפות ידיים ולייאש ח”ו. כי אין כמו הרבי מי שתמיד, גם במצבים שנראים הקשים ומייאשים — לא רק שאינו מרים ידיים ומתייאש ח”ו, אלא להיפך, תמיד הוא מעודד ומחזק ומוציא מכל מצב רק את תכליתו — להוסיף ולהתרומם עוד יותר ועוד יותר. אלא שלפעמים זקוקים אנו למשהו שיזיז אותנו ויעלה אותנו מדרגה באופן דרסטי, וזה בא לפעמים באופן של שלילה, באופן שמזעזע ומזיז ודוחף, כדי שנקלוט שאי אפשר להמשיך כרגיל, אלא צריך להתרומם לרף של פעילות שתהיה אחרת לגמרי, נעלית באין ערוך מכל מה שחשבנו, דיברנו ועשינו עד עתה.

דבר זה דורש מאתנו קודם כל לקחת אחריות, שיהיה אכפת לנו ממשיח ומהתגלותו ומהגאולה השלמה. ושתשוקה זו תבער בנו ללא הפוגות, ולשמה נעשה ונפעל ללא הרף וללא לאות, עד שנראה בפועל את הרבי שליט”א מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

כשנהיה חדורים בזה כל הזמן, נחפש ללא לאות הזדמנויות, וגם ניצור הזדמנויות להביא עוד ועוד יהודים שיתקשרו אל הרבי.

כוחו של העם

ביחד עם זה, יש נקודה עיקרית נוספת, שהדברים צריכים לבוא מלמטה דווקא, ולא רק “מפני הציווי”. כפי שהרבי אמר פעמים רבות בקשר לפסח שני, שאנו עומדים עתה בפתחו. שמצווה זו לא ניתנה מלמעלה, מהקב”ה, ביוזמתו שלו, כמו כל שאר המצוות, אלא ביוזמתם ובבקשתם של ישראל. הזעקה “למה ניגרע” שבאה מלמטה, דווקא היא פעלה שהקב”ה ייתן הזדמנות נוספת, פסח שני, שיוכלו להשלים את כל מה שהפסידו. כך, אומר הרבי, זקוקים לזעקה שלנו, שאנו רוצים משיח עכשיו, וזה חסר לנו וזה כואב ונוגע לנו. כי דווקא הזעקה שבאה מאתנו, מלמטה, היא זו שתפעל את הגאולה השלמה.

וכך גם בעניין של הנחיצות וההכרח בהכרזת “יחי המלך” — הכרזה שצריכה לבוא מהעם דווקא, וזה מה שיפעל את התגלותו לעין כל. ותוכנה של הכרזת “יחי המלך” היא, שהעם יפעל אצל המלך את התגלות מלכותו. כי המלך הוא לא רק “ראש” אלא גם “לב”, “לבו הוא לב כלל ישראל”. וכמו הלב, שלא זו בלבד שהוא משפיע ומזרים חיים לכל האברים, אלא הוא גם מקבל מכל האברים את הדם — כך גם המלך מקבל מן העם את מלכותו, כי “אין מלך בלא עם”. מצד עצמו המלך אינו רוצה כלל להתגלות, שכן הוא רוצה להישאר מובדל לעצמו ללא כל שייכות אל העם. התגלות המלוכה נעשית רק על ידי ההתבטלות של העם אליו “בשמחה גדולה ובביטול עצום”. כאשר העם מכריז כי הם מכירים במלכותו, קובעים עובדה כי הוא המלך ואנחנו עמו, ומקבלים עליהם–עלינו את עול מלכותו וקיום פקודותיו והוראותיו. בכך הם פועלים אצל המלך את התגלותו להיות בפועל מלך על העם.

הרבי מדגיש שעניין זה צריך להיות גם במלך המשיח. כי למרות שלא העם ממנה אותו אלא הקב”ה בוחר בו וממנה אותו, הרי העניין של “אין מלך בלא עם” ישנו גם ובמיוחד במלך המשיח. שכן גם לאחר בחירת הקב”ה בו, עדיין נמצא בו כח המלוכה בהעלם לגמרי, וזקוק הוא כביכול אל העם שיפעלו בו את התגלות מלכותו לעיני כל, ואפילו את ה”הוספה בעניין החיים” והתגלות חייו לעיני כל. וזאת על ידי הכרזת “יחי המלך”. “שתוכנה של הכרזה זו — שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר — כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ועד דהקיצו ורננו (וחסידים מדייקים שכאן לא נאמר “שוכני עפר”) דוד מלכא משיחא!”. ומסיים: “והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את “מעשינו ועבודתינו” — כולל גם הבקשה והדרישה “עד מתי”, וההכרזה “יחי המלך” דוד מלכא משיחא — בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות … שעל ידי זה פועלים כביכול ה”אחישנה” דהזריזות אצל הקב”ה — “אלקיכם כהן הוא” ו”כהנים זריזין הם” — לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין”.”

וזוהי עיקר התביעה והדרישה מאתנו, מה שצריך לבוא דווקא מאתנו כדי לפעול את ההתגלות בפועל ממש — לזעוק באמת “למה ניגרע”, “עד מתי?!”, והעיקר “יחי אדוננו”. שהכרזה זו מבטאת את הבקשה הדרישה וקביעת העובדה כי הרבי שליט”א הוא הוא המלך המשיח, ואנחנו עמו ועבדיו, ואנו מקבלים על עצמנו את מלכותו וממילא גם את קיום פקודותיו והוראותיו. והכל, הכל ממש, צריך להיות חדור בזה. ובמיוחד בתהלוכות ל”ג בעומר, שבוודאי יירתם כל אחד ואחת מאתנו להצלחתם הגדולה בכמות ובאיכות. ולעשות את כל האפשר שגם הספרונים, הדגלונים, הכובעים, השלטים וכל מה שמתלווה לתהלוכה יהי’ חדור בגלוי ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. וזה מה שיפעל את ההתגלות המלאה לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.