ירח מלא שט לו מעל הררי צפת ורוח קסומה נשבה מעל הסמטאות הקטנות. השעה היתה מעט לאח

ירח מלא שט לו מעל הררי צפת ורוח קסומה נשבה מעל הסמטאות הקטנות. השעה היתה מעט לאחר חצות הלילה, בעת שפייביש קם מן מ”תיקון החצות” שלו, שהיה רגיל לאמרו בכל לילה. דפיקה מהוססת נשמעה לפתע על דלת הבית. לרגע נבהל פייביש, אולם התעשת מיד. “מי שם?” שאל בהשתוממות. “אליהו הנביא!” היתה התשובה. גירד פייביש בפדחתו בפליאה - - - • מוגש ליום הבהיר ח”י אלול, יום הולדתו של אור שבעת הימים - רבי ישראל בעל שם טוב

א

כשלושים אורחים הסבו בצפיפות זה ליד זה, סמוך לשולחן השבת הארוך. פנים שונות ומשונות היו להם, אולם הצד השווה שבכולם - העניות והנוולות. בגדיהם קרועים, פרומים וטלואים; ידיהם מיובלות ופניהם חרושות קמטים עמוקים המעידים על סבל ותלאה.

קשה היה להבין כיצד נכנסו כל שלושים האורחים הללו לתוך הבית, הפשוט למדי, ממוצע במידותיו שעמד בעיבורי היישוב אקופ. למרות הצפיפות איש לא התלונן צר לי המקום. אדרבא, סבר פניו האצילי של רבי אליעזר בעל–הבית העיד כי האורחים מרגישים בנוח. כולם היו רכונים מעל צלחתם ושקדו באכילה. בעל–הבית הביט בהם ופניו קרנו. “איכלו, שתו ושמחו את לבבכם”, האיץ בהם בסבר של חביבות.

כה היה מנהגו של רבי אליעזר ורעייתו שרה החסודה מדי יום, ועל אחת כמה וכמה מדי שבת בשבתו. שמעם של בני הזוג החסדנים, טובי–הלב, פשט בקרב פושטי היד, והללו היו מכוונים את צעדיהם בין כפרי האיזור, כך שיגיעו לביתם של רבי אליעזר ושרה לקראת שבת המלכה.

אולם עננה ריחפה מעל ראשם של בני הזוג. בנים לא היו להם. עקרים היו, וה’ לא בירכם בילדים אף על פי ששנים רבות חלפו מאז באו בני הזוג בברית הנישואין. אולם שני הצדיקים הללו לא נתנו לעצב לשלוט בחייהם; הם החליטו להניב בעולם הזה פירות מסוג אחר - פירות של הכנסת אורחים, להשיב נפשם ורעבונם של קבצנים אומללים ופושטי יד מרי נפש. את רוב הכנסותיו הקדיש רבי אליעזר לקניית מאכלים ומיני שתיה עבור העניים.

סערה רבתי התעוררה בשמי רום: “הייתכן שלצדיק כזה לא ייוולד בן?” טענו הסנגורים, “האומנם לא זכאים צדיקים אלו לחבוק פרי בטן?” כמעט אמרו לגזור להפקיד נשמה בידי זוג הצדקנים, אלא שלפתע הגיע במעופה השטן המקטרג “קודם לכן, רוצה אני לנסות את רבי אליעזר, ולהיווכח האומנם כדברי הסנגוריה!” הסכימו דייני שמים, והמתינו לנסיון.

ב

בעיצומו של יום השבת, התדפק הלך עני ועלוב למראה על דלת ביתם של רבי אליעזר ושרה באקופ. מבלי להמתין למענה פתח את הדלת והניח את שקו בצד הבית. נהרו פניו של רבי אליעזר בשמחה עילאית פנימית. “א גוט שבת”, קרא לעברו במאור פנים ומשכו לעבר הכיור. “טול נא אורח יקר את ידיך, ואכול את לחמך בשמחה. בוודאי עייף ויגע אתה”, ומיד מיהר אל הקיטון הסמוך והגיש בפעם המי–יודע–כמה את סעודת השבת.

התישב העני ליד השולחן, נאנח אנחה עמוקה, והביט במבט בוחן בשאר “חבריו” למקצוע. פניו השדופות, זיפי זקנו ועיניו הבורקות שיוו לו מראה מוזר ולא נעים.

בין כה וכה חזר רבי אליעזר וצלחתו בידו, אלא שלפתע הבחין כי משהו אינו כשורה. מבטיהם של שאר העניים שישבו במקומם שבעים ודשנים היו צוננים ומוזרים. מישהו משך בבגדו של רבי אליעזר, “הלך זה הגיע בשבת ושקו על שכמו; הוא טילטל באיסור ובוודאי גם עבר את תחום השבת”, חיווה מאן–דהו את דעתו.

מפינת השולחן עלה קול צרוד: “גוי”.

“הסתלק מכאן”, החרה והחזיק שלישי בחמה כבושה.

אחד העניים שכנראה למד ושנה בנעוריו פנה לרבי אליעזר מול פניו של ההלך החדש. “הייתכן שאתה מקבלו בסבר פנים יפות? הרי אפילו על אברהם אבינו, שהיה מכניס האורחים הגדול ביותר, נאמר במדרש שאחרי הסעודה היה מצווה לאורחיו לברך ברכת המזון, וכשלא רצו - היה מכריח אותם. ואתה, אינך מקפיד על מעשיו של פושע נקלה שכמותו?!”

אט–אט התאושש רבי אליעזר משטף הטענות. הן הכאיבו את לבו. ‘הייתכן לדחות יהודי בצורה בוטה שכזאת, גם אם חילל את השבת?’ תהה בינו לבין עצמו. הוא הבין כי קנאה סמויה שוררת בין כל אותם “בעלי מקצוע”, אולם עד כדי כך?!

כאבו היה גדול. לא התאפק רבי אליעזר, נכנס לחדר צדדי ופרץ בבכי מר. ‘מצוקת הגלות העבירה אותם על דעתם’, הרהר בכאב צורב. ‘וי, אומללים שכאלו!’

אולם עד מהרה התאושש וחזר לשרת את אורחיו כמקודם. לב רחב היה לו, וכל טענות ומענות, הבלי שקר במסווה של קדושה, לא המסו את לבו החם במצוות הכנסת האורחים. הוא כיבד את כולם בסבר פנים יפות, מתוך אהבה יצוקה ולב מלא שמחה.

רק ביום ראשון אחר הצהריים התפזרו האורחים לדרכם. ליווה רבי אליעזר את אורחיו כברת דרך, בהעניקו לכל אחד מהם מתת יד הגונה. כל מרירותו וכאב לבו, נמוגו והיו כלא היו.

הכל כבר הסתלקו לדרכם כשלפתע ניגש אליו אותו הלך מוזר שהופיע בעיצומו של יום השבת, והניח את ידו על כתפו של רבי אליעזר. מבטו יקד ופניו כמו התעדנו לפתע, שינו את צורתן הגסה. “אליעזר בני!” - נשמע במפתיע קולו הרך של הקבצן - “דע לך כי אני הוא אליהו הנביא. מן השמים נשלחתי לנסותך כיצד תקבלני כאורח המופיע בעיצומו של יום השבת וצרורו על כתפו”.

הביט רבי אליעזר בפניו של ההלך, ואף הלה הביט בו ממושכות. כעבור רגע המשיך, “נסיון קשה ניסיתי אתכם, ואתה ורעייתך עמדתם בו בכבוד ובשמחה. דע לך, שבזכות זה תזכו שייוולד לכם בן שיאיר את העולם ויחבוק את כל העולמות בקדושתו ובטהרתו. כשיגיע בן זה לגיל שנתיים וחצי מסור לו את הדברים הבאים:

“הוי’ אלוקים אלקי השמים והארץ, רק ממנו תירא, ומשום בריאה בעולם לא תירא ותפחד מבלעדיו יתברך!”

סיים ההלך המוזר את דבריו, סובב את גבו והסתלק מן המקום. רבי אליעזר נותר עומד לבדו במקומו כשסערת רגשות מציפה את לבו ורוח טמירה ועילאית אופפת אותו מכל עבריו. הוא פסע לאיטו לעבר ביתו, כדי לספר את דבר הבשורה לאשתו הצנועה והחסודה שרה, ולשמח את לבה.

לימים נענה הרב המגיד, רבי דובער ממזריטש לתלמידו הצעיר רבי שניאור–זלמן, רבנו הזקן: “אומר לפניך תורה ואל תשאל ממי שמעתי אותה, ואף אל תרצה לדעת מתי שמעתי אותה”. נרכן התלמיד קדימה והקשיב בתשומת לב. פתח המגיד ואמר מדברות קודשו “‘במה יזכה נער את אורחו’ - באיזו זכות אפשר לזכות בנער? - ‘את אורחו’ - על ידי הכנסת אורחים”. סתם המגיד ולא פירש.

ג

מאה שנים מלאו לו לאיש–החסד רבי אליעזר, ורעייתו שרה בת תשעים שנה, כשנפקדו בזרעא–חייא–וקיימא. היה זה יום שני, ח”י אלול שנת נח”ת, כאשר לעולם ירדה נשמתו הכבירה של רבי ישראל הבעל–שם–טוב הקדוש. לא היה גבול לאושרם ולשמחתם של בני הזוג הישישים. “מתנה משמים הוא”, הצביעו על הרך הנולד.

המוני קרואים הגיעו לברית המילה, ובהם עשרות קבצנים ופושטי–יד שבאו לשמוח בשמחתו של איש חסדם. “ישראל”, לחש רבי אליעזר בהתרגשות, בעת שקורא הברכות הגיע לקריאת שם הילד. נבואה נזרקה מפיו של האב, ולא ידע כי שם זה נועד לעורר את עם ישראל בכל תפוצותיו מעלפונו העמוק של הגלות הממושכת.

לימים סח הצדיק מקרלין כי נשמה כמו נשמתו של הבעל–שם–טוב הקדוש יורדת לעולם אחת לאלף שנים.

כבר בתקופה הראשונה ניכר בילד זה כי לא ככל הילדים הוא. אמנם ידעו הוריו כי נשמה גדולה לו, ואשר תפקיד גדול וחשוב נועד לפעוט זה, אולם השתוממותם היתה עצומה בעת שבגיל שלושה חודשים כבר הלך ודיבר כילדים אחרים המבוגרים ממנו בהרבה.

בן חמש שנים בלבד היה ישראליק בעת שהובהל אל מיטת אביו החולה. חיוור וחלש שכב האב הדגול על מיטתו. עיניו עצומות בחזקה והוא מתייסר בייסוריו. כשהרגיש שבנו ניצב לידו ומתבונן בו בעיניו התמות, פקח את עיניו ודוק של חיוך עלה על פניו. הוא נטל את היד הקטנה בידו הגרומה וחיבקו בחום.

“ישראליק” - לחש האב ברטט - “נשמה גדולה לך ותפקיד חשוב נועד לך בעולם הזה”.

חוורו עוד יותר פניו של רבי אליעזר מן המאמץ שהשקיע במלותיו הספורות, אולם הוא התאמץ והמשיך בדבריו: “ישראליק, אל תירא ואל תפחד משום דבר בעולם, כי אם מהקדוש–ברוך–הוא לבדו. אהוב כל יהודי בכל פנימיות לבבך ובלהט נשמתך, בלי הבדל, מי שיהיה ומה שיהיה”. שוב צנח ראשו של האב בכבדות, וכעבור שעה קלה השיב את נשמתו הזכה לאדון הנשמות, כשהוא מותיר אחריו אלמנה שבורת לב ויתום זך וטהור שנועד לגדולות.

בדברי צוואה קצרים אלה, מסר האב כביר–המעש לבנו יחידו, את הצידה לדרך לכל ימי חייו. צוואה זו היתה בעיני הבעל–שם–טוב כשני לוחות הברית, עץ הדעת ועץ החיים. תמיד האיר לנגד עיניו עמוד האש של שויתי ה’ לנגדי תמיד, ובלבבו להטה האש של אהבת ישראל.

לא חלפו חודשים מרובים, וביום השנה לאביו, השיבה גם אמו את נשמתה לשמי–רום והותירה את הילד הקטן לבדו, בודד בעולם הגדול, כשרק הוא ואלוקיו על גביו. איש לא השכיל לרדת לסוף חקר דעתו הכבירה של העולל. מכרי משפחתו ואנשי עירו ניסו לדאוג למחסורו, ולאמצו בצורה ראויה ומסודרת כיאה לבנו של רבי אליעזר המנוח, אלא שאותו ינוקא לא שת לבו לאיש. בשתיקה היה מתהלך ברחובות קריה ומקלו בידו.

לעתים קרובות עזב את בתי היישוב, ונעלם בין עצי היער הסמוך, שם, בין תורני האורן הזקופים ישב בדד, טרוד במחשבותיו. נפשו הזכה האזינה לציוציהן של הציפורים, חשה באוושה הלוחשת של עצי היער, ומבטו התם התבונן בהשתאות בזכותו של הרקיע הבהיר והצח. באותה שעה נשמתו נסקה והתעלתה לשמי רום - - -

בן ארבע–עשרה שנה בלבד היה הנער ישראל בעת שהצטרף למחנה של הצדיקים הנסתרים תחת הנהגתו של הבעל–שם הגאון הצדיק רבי אדם מרופשיץ, נשיאה השלישי של תנועת הצדיקים הנסתרים ותלמידו המובהק של הגאון הצדיק רבי אליהו בעל–שם מוורמייזא. הצטרפות נדירה זאת היתה נאה והתאימה לנער שלגדולות ונצורות נועד במשך ימי חייו.

ד

חביבות מיוחדת שררה בין רבי אדם בעל–שם לבין תלמידו הצעיר ישראל למרות פער הגילים והדרגות הרוחניות שביניהם. לא בכדי קיבל רבי אדם בעל–שם את הנער ישראל לחבורת הצדיקים הנסתרים, והכניס אותו בסודות ש”לפני ולפנים”. לעתים קרובות ישבו השניים והעמיקו בלימודם, או שוחחו ביניהם הני מילין דרזין, בסודותיה של הבריאה.

בעיצומו של אחד הלילות, עת רצון, ישבו רבי אדם בעל–שם ותלמידו ישראל בפינת בית–המדרש, ושוחחו ביניהם חרש. איש לא ידע על מה שוחחו השניים, אולם באותה שעה גילה רבי אדם בעל–שם לתלמידו סוד כביר ונורא - סוד שורש נשמתו העילאית של רבי ישראל - - -

•  •  •

בסבך סמטאותיה המפותלות של צפת העתיקה התגורר פייביש. יהודי תמים במעשיו, פשוט וישר–דרך. זולת תפילה מגומגמת לא ידע פייביש לפתוח ספר כלשהו. לכל היותר ישב בבית המדרש והאזין בעל–פה לסיפורי המדרש שקלחו מפיו של מגיד–השיעור. אולם עם כל פשטותו, היה פייביש איש חסד שגמל טובות רבות לנזקקים, אלא שכל מעשיו אלו היו בבחינת “הצנע לכת”, נסתרים מעין רואה.

ירח מלא שט לו מעל הררי צפת ורוח קסומה נשבה מעל הסמטאות הקטנות. השעה היתה מעט לאחר חצות הלילה, בעת שפייביש קם מן מ”תיקון החצות” שלו, שהיה רגיל לאמרו בכל לילה.

דפיקה מהוססת נשמעה לפתע על דלת הבית. לרגע נבהל פייביש, אולם התעשת מיד. “מי שם?” שאל בהשתוממות. “אליהו הנביא!” היתה התשובה. גירד פייביש בפדחתו בפליאה, משל תמה אם לץ הוא זה שעומד מאחורי הדלת, או שמא יש דברים בגו. אולם תמימותו גברה.

הוא ניגש לפתוח את הדלת, ואיש לא–מוכר עמד על הסף ופניו מאירות. “אליהו הנביא אנוכי”, חזר האלמוני על דבריו, “ונשלחתי משמים לגלות לך את שנת ביאתו של משיח צדקנו והגאולה השלמה, אולם תנאי אחד מתנה אני עמך: עליך לספר לי מה עשית ביום ‘בר–המצווה’ שלך שבגללו פסקו בבית–דין–של–מעלה כי תזכה לגילוי פניי ולגילוי סוד טמיר ונפלא זה”.

הביט פייביש בפני אליהו הנביא, ולמשמע דבריו האחרונים התחוור לו כי לא קרוץ ­חומר עומד לפניו, שהרי את מה שעשה באותו יום גדול בחייו, איש לא ידע. הדבר נשאר רק בינו לבין קונו הניצב מעליו ובוחן כליות ולב.

פייביש לא היה צריך לחשוב בדברים. הוא ניענע בראשו לשלילה מוחלטת. “מה שעשיתי, עשיתי רק לכבודו של קודשא–בריך–הוא, ואיני יכול לגלות זאת לאחרים! אך אם משום כך לא יגלה לי כבודו את אשר צריך הוא לגלות לי - לא צריך. מקובלני מאבותי ורבותי נוחם–עד, שכל מה שיהודי עושה, צריך הוא להחביא זאת מעיני בני ­אדם, והדבר צריך להיות רק לכבודו של הקדוש–ברוך–הוא לבדו” - - -

בן–רגע נעלמה מן הפתח דמותו הזוהרת של אליהו הנביא זכור לטוב, נגוז האיש ועף לשמי רום, להשיב תשובה לשולחיו אשר בבית–דין–של–מעלה.

רעש גדול התעורר בשמים. תמימותו של האיש, צדקנותו ופשטותו עוררו סערה גדולה, ודייני שמים החלו לדון בדינו של זה, שדחה את גילויו של אליהו הנביא, ואת הסוד הטמיר של שנת ביאת המשיח - ובלבד שלא לחשוף את המעשה המופלא שעשה ביום היכנסו למצוות.

שקלו וטרו בדבר, והוחלט כי שכרו יהיה שאליהו הנביא יתגלה בפניו וילמדו סודות התורה וצפונותיה.

בלילה שלאחר מכן נקש אליהו הנביא שנית על דלת ביתו של הצפתי: “נשלחתי ללמוד אתך את פנימיות התורה וסודותיה”.

בכל לילה במשך חודשים ארוכים נגלה אליהו הנביא ליהודי פשוט זה, ולימדו תורה, החכימו בסברותיה וברזיה עד שפייביש זה היה לצדיק נפלא, קדוש לאלוקים, גאון כביר ומופלג בבחינת “חד בדרא”. למרות זאת איש מידידיו ומכריו לא ידע את סודו. הכל הכירו אותו כאיש פשוט וצנוע הטרוד בעיסוקיו השונים, נחמד ונעים לבריות, ותו לא.

ויהי היום, זקן פייביש ובא בימים, ובאחד הימים החזיר את נשמתו הכבירה לבורא עולם, כשהיא שלימה ונקיה מכל סיג ופגם. ריבוא רבבות מלאכי–שמים עפו לקראתו וקיבלו את פניו. שערי שמים נישאו ונפתחו לקראת אותה נשמה גדולה.

דייני שמים כמעט שפסקו לשלחו לגן–עדן, אלא שלבסוף הוחלט כי בשל הסתתרותו של בעולם הזה - יצטרך לרדת שוב אל העולם ולגלות ברבים דרך חדשה בעבודת השם, ולטהר את העולם ברוח טהרה וקדושה, וכן להאיר את לבותיהם של ‘עמך’ ישראל לעבודת הבורא מתוך שמחה והתעלות, ועל ידי כך יתעלה ויתקדש שם שמים, ובכך לקרב את קץ הגלות.

•  •  •

“זהו אפוא סוד שורש נשמתך”, סיים רבי אדם בעל–שם את דבריו לפני הנער ישראל, “נשמתו של פייביש הצפתי היא זו נשמתך, שירדה והתלבשה בגופך כדי לעורר את לבבות עם ישראל לעבודת הבורא, להפיץ שיטה חדשה בעולם לאהבת השם ויראתו מתוך שמחה”.

סימנים ראשונים של עלות השחר הופיעו בחלון בית–המדרש, וכעבור דקות אחדות אמורים היו להופיע ראשוני היהודים שבחברת תהלים. קמו אפוא שני הצדיקים הנסתרים והסתלקו למקומם.

ה

על סגולתו ומיוחדותו של היום הבהיר ח”י אלול מספר כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע:

“ח”י אלול היה אצל כ”ק אבותינו רבותינו הקדושים, יום הילולא פנימי, בסוד אתכסיא. באותו יום היו אומרים מאמרי חסידות בהצנע לפני ילדיהם. ברור הדבר - לפי סיפורו של אבי הרבי מוהרש”ב נ”ע - שביום ח”י אלול אומר מורנו הבעל–שם–טוב דברי תורה ברבים לפני תלמידיו ותלמידי תלמידיו ולפני כל המקושרים אליו.

“ר’ גדליה - מזקני החסידים שזכה עוד לראות את רבנו הזקן בבואו בפעם הראשונה לשקלוב - סיפר שבזמנים עברו היו חוגגים את יום ח”י באלול כחג. ועל כך הוסיף החסיד רבי שלום - שהיה נוסע בתדירות לרבי יחד עם החסיד רבי הלל מפאריטש - כי שמע מהחסיד ר’ הלל מפאריטש ששמע מהרב הקדוש רבי מרדכי מצ’רנוביל בשם אביו הרה”ק רבי נחום שאמר, שהבעל–שם–טוב נולד ביום ח”י באלול לא רק בגופו אלא גם בנפשו וברוחו.

“ביאר הצ’רנובלער את הדברים: בגופו - כשנולד ביום זה בגופו לאביו ולאמו; בנפשו - משום שביום סגולה זה התגלה אליו לראשונה מורו ורבו הקדוש אחיה השילוני; וברוחו - כשביום זה אף התגלה לעיני אלפי ישראל ויצא מנסתרותו, הלכך יום זה היה צריך להיקבע כיום משתה ושמחה לדורות”.

 

(הסיפורים מעובדים על פי “אוצר סיפורי חב”ד” חלק א, על–פי המקורות שם, וכן מספר “שבחי הבעש”ט”. אולם ישנן גרסאות נוספות המובאות בספרים השונים).