דבר תורה שחזר המשפיע ר’ מענדל פוטרפס ביום ההילולא של רבי לוי יצחק, הגיע לידיעתו

דבר תורה שחזר המשפיע ר’ מענדל פוטרפס ביום ההילולא של רבי לוי יצחק, הגיע לידיעתו של הרבי, שהקדיש לזה שיחה שלמה בתוספת ביאור רחב ומעמיק שנותן פרספקטיבה מחודשת על כל החיים שלנו • התוועדות חסידותית לכבוד יום ההילולא של רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי, בשבת זו

 בכינוס השלוחים שהתקיים בערב כ’ מנחם אב תשמ”ט ברמת–ישי, סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס דברים ששמע מפי בעל ההילולא, הרה”ק ר’ לוי יצחק נ”ע.

היה זה באחד הימים שבהם עבר רבי לוי יצחק לפני התיבה, כאשר היה לו “יארצייט” (בשנת תרפ”ט או תר”צ). הוא הסביר אז על פי דרכו המיוחדת בתורה את המשנה האחרונה בפרק ז’ במסכת מקוואות: “מחט שהיא נתונה על מעלת המערה” - כל יהודי הוא בעצם בבחינת “מחט”. כשם שכל עניינה של המחט הוא לתפור ולחבר שני דברים, כך כל עניינו של יהודי הוא לחבר ולאחד את העליונים עם התחתונים, את הקב”ה עם העולם. כיצד מתחילה המחט לחבר ולאחד את שני הדברים? - באמצעות דקירה. היא דוקרת ועושה חור בתוך הדבר אותו היא רוצה לתפור ולחבר. זהו השלב הראשון בתפירה. מיד לאחר מכן בא השלב השני, להכניס חוט בתוך החור ולקשר ולחבר אותו עם הדבר השני. וכך, אמר רבי לוי יצחק, גם בתפקידו של יהודי כ”מחט”. תחילה, לפני הכל, עליו לפעול שם ביטול, לדקור ו”לעשות חור” במציאות היש. זה מאפשר לו את הגישה הראשונה, את האפשרות “לתפור” את הנבראים, לחבר ולאחד אותם עם הקב”ה.

מאידך, אם המחט תסתפק בדקירה בלבד, בעשיית החור, ולא תכניס בתוכו את החוט המחבר והמאחד, היא לא עשתה את תפקידה כלל וכלל ואולי להיפך. לא מספיק רק לדקור. יש צורך בחלק העליון של המחט, “אוזן” המחט (“קופא דמחטא” בלשון הגמרא), שבתוכה משחילים את החוט המחבר והמאחד.

כך גם ביהודי - אל לו להסתפק ב”דקירה” בלבד, כי בזה לא תהיה שום תועלת. צריך שתהיה לו “אוזן” קשבת, לשמוע ולקבל. עליו להכניס לתוכו, ולתוך הדבר עמו הוא מתעסק, את ה”חוט” המחבר והמאחד, את ה”חוטא יקירא קדישא”, שכך נקרא בספרי הקבלה “אור הקו”, שבא להאיר את חושך הצמצום והרשימו, שהוא “כוח הגבול”. ובכללות ולמעלה יותר - את העניינים החיוביים של תורה ומצוות, שעל ידם מחברים ומאחדים את העליונים עם התחתונים, להיות לאחדים כאחד.

וסיים ר’ לוי יצחק: כשם שהמחט, בהיותה קטנה ודקה, יכולה להגיע לכל מקום, כך יכול גם יהודי להגיע לכל מקום ולכל דבר. אלא שללא ה”אוזן” הקולטת את מה שלמעלה ממנו, לא תהיה שום תכלית ב”דקירה”. הוא רק ידקור ויכאיב לזולתו, בלי שיהיה למישהו תועלת מכך. רק על–ידי ה”אוזן”, בה משחילים את “החוט המשולש”, רק כך אפשר לתפור ולחבר, להגיע עד התחתון ביותר ולחבר ולאחד אותו עם העליון ביותר. וכדברי חז”ל אודות חנוך, שהיה “תופר מנעלים” - הוא “תפר” ואיחד וחיבר אפילו את ה”מנעלים”, לבושי הרגל, התחתון ביותר, עם העליון ביותר.

בתום הכינוס, העבירו, כנהוג, את תוכן כל מה שהתנהל בכינוס, כולל הדברים האמורים, אל כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. הרבי התייחס לדברים מיד למחרת, בשיחת כ’ מנחם אב, והוסיף ביאור והסבר בעניין זה, לאורך לרוחב ולעומק, כאשר בקשר לזה הוא מסביר גם את המשך דברי המשנה.

לקראת כ”ב בשבט תש”נ, הגיה הרבי את הדברים יחד עם שיחות נוספות, כ”הדרן” על פרק כ”ד דכלים ופרק ז’ של מקוואות. להלן כמה נקודות מההסבר של הרבי: אותה “מחט”, נשמתו של היהודי, ירדה לעולם הזה התחתון, ו”היא נתונה” ב”מערה” - בחור נידח. גדולה ועצומה היא ירידה זו, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אבל כל מטרת ותכלית הירידה היא - כדי שהיא תוכל להיות “מחט”, לפעול בתוך העולם הירוד והמגושם, ולקשר ולחבר ולאחד אותו באלקות. לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. ולכן, לאמיתו של דבר, ירידה זו של הנשמה ל”מערה”, היא צורך עליה, כי דווקא על–ידי ירידה זו תתעלה הנשמה עוד יותר. וזהו הפירוש ב”על מעלת המערה” - שדווקא על ידי הירידה הגדולה והעצומה אל “המערה”, תתעלה הנשמה למעלה מעלה, אל המעלה העליונה ביותר.

ממשיכה המשנה: אותה “מחט” שהייתה נתונה על מעלת המערה - “היה מוליך ומביא במים, כיוון שעבר עליה הגל טהורה”: עבודה זו, עבודת הנשמה בהיותה כאן בעולם הזה, צריכה להיות באופן של “היה מוליך ומביא”, הלוך וחזור, רצוא ושוב, העלאה והמשכה. לא להסתפק רק בעבודה ב”קו” אחד, ב”קו” של “מביא” בלבד, העלאה והתעלות מעלה מעלה יותר ויותר. שכן, אם עובדים את ה’ רק ב”קו” אחד, פירושו של דבר שאין כאן עבודת ה’ בביטול מוחלט אל ה’, אלא כביכול תופסים רק ב”קו” המתאים ל”קו שלי”. לפיכך צריכה להיות העבודה בשני הקווים כאחד, “מוליך ומביא”.

כיצד אפשרי הדבר, שבה בשעה שמציאותו וטבעו של היהודי, גם הטבע דקדושה, מושכים אותו לכיוון אחד, ל”קו” אחד - בה בשעה הוא יתעסק באותו להט והתלהבות גם ב”קו” השני, “מוליך ומביא” כאחד?

על–כך משיבה המשנה: “במים”. צריכה להיות טבילה וביטול (שהרי “טבילה” היא אותיות “הביטל”) ב”מי הדעת הטהור”. כאשר יש ביטול מוחלט, כאשר “עבר עליה הגל”, כאשר ה”גל” של “מי הדעת” עובר מעליו ומכסה את כל מציאותו וממלא וחודר בכל מציאותו, אזי אפשרי לנהוג בשני ה”קוים”, “מוליך ומביא” גם יחד, ואז ברור כי התוצאה היא - “טהורה”.

פירוש נוסף, אומר הרבי שליט”א: ה”מים” הם “מים רבים” של טרדות הפרנסה וכל הבלבולים בעולם הזה, העוברים על ה”מחט” כגלים, וכמו שכתוב “כל משבריך וגליך עלי עברו”. אבל דווקא על–ידי הירידה לתוך ה”מים רבים”, למצב של “גליך עלי עברו”, דווקא על–ידי–זה תתעלה הנשמה למעלה יותר ממה שהייתה לפני הירידה.

ומכיוון שה”מחט” היא “דקה וקטנה וירא פן תיפול במים”, לכן אין מטבילים אותה בעומק ה”מים רבים”, שם צריך לדאוג ש”לא ישטפוה” ח”ו. אלא הקב”ה מסתפק בכך שמטבילין את ה”מחט” רק “על מעלת המערה”, על מדרגות המקווה, שם אין “מים רבים”, שם אין גם “גלים” רבים, אלא רק “גל” אחד, “כיוון שעבר עליה הגל”.

ובפרט אחרי שבני ישראל עברו את כל העניינים הבלתי רצויים בדורות שעברו, “כל משבריך וגליך עלי עברו”, הרי שנמצאים כבר “על מעלת המערה”, בסמיכות ממש ליציאה מן ה”מים רבים”. ואז בוודאי אין הקב”ה מביא עליהם “גלים” נוספים ח”ו, אלא “כיון שעבר עליה הגל” - די כבר בכל מה שהיה, ותיכף ומיד היא “טהורה”.

ולא רק “טהורה מכלום” (כמו בפרק כ”ד דכלים הנלמד לפני כן), דהיינו שהיא טהורה מכל הטומאות, אלא טהורה סתם, טהורה בטהרתה, ועד לשלימות הטהרה - שנעשית חד ממש עם הטהרה של הקב”ה, “ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד”. עד כאן תוכן דברי הרבי.

מסירות נפש מוגבלת

להרחבת המושג “מוליך ומביא”, עבודה של “שני קוים” כאחד, כדאי להביא כאן גם את המבואר בחסידות על הפסוק שנאמר בקשר לעקדת יצחק: “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. נשאלת השאלה: מדוע רק עתה, בניסיון העשירי הזה, רק עכשיו “ידעתי”? וכי לא הוכיח אברהם אבינו את נאמנותו לה’, עד מסירות–נפש בפועל, בכל הניסיונות הקודמים?

מבארת תורת החסידות (תורה אור יט, ב ועוד): בניסיונות הקודמים היה אפשר להסביר את מסירות הנפש של אברהם אבינו בכך, שאמונתו בה’ מילאה את כל חייו. זו הייתה כל מציאותו וכל עניינו, כך שבשום אופן שבעולם לא היה יכול להתכחש לכך וטוב לו המוות מאשר להתכחש ח”ו לאמונה. זו אמנם דרגא נעלית ונפלאה מאד מאד, אבל עדיין יש כאן גם תערובת של מציאותו שלו. אין זו עדיין מסירות–נפש ונכונות מוחלטת לוויתור על הכל. יש בדרגה זו חשבון וחישוב כלשהו: כדאי לו כביכול לוותר על החיים הגשמיים, תמורת הדבקות בה’ והמעלה הנפלאה של מסירות נפש, אליה יגיע במסירת גופו הגשמי.

אולם בניסיון העקידה עמד אברהם להרוס את כל אשר בנה במשך כל ימי חייו, בניגוד מוחלט לכל מה שהאמין וחינך וחי כל חייו, כאשר עמד להקריב קרבן אדם. ונוסף לכך הרי בכך הוא גם הולך להרוס את כל המשך דורותיו ולבטל ח”ו את ההבטחה האלוקית של “כי ביצחק יקרא לך זרע”. כאשר תתבטל ח”ו האפשרות שמישהו ימשיך בהפצת האלוקות בעולם בה הוא החל.

אברהם אבינו היה מוכן גם לזה ללא הסברים וללא שום שקלא וטריא - רק מכיוון שכך אמר הקב”ה אזי ממילא עושים כך ללא שום חישובים אישיים. לכן, דווקא אז, נאמר לו “עתה ידעתי”. עכשיו הוכח כי מסירות הנפש שהייתה לו תמיד לא הייתה כתוצאה מחשבון אישי כדי לזכות לרוחניות ולדרגות עליונות, אלא זו מסירות–נפש מוחלטת ללא שום הגבלות.

כלומר, תיתכן מסירות נפש מוחלטת, אבל רק ב”קו” אחד, ב”קו” שבו הוא מרגיש וחי את השייכות לאלקות. למרות כל מסירות הנפש המופלאה, עדיין יש מקום לומר כי מעורבת בזה גם המציאות הטבעית שלו. רק כאשר המסירות נפש היא גם ב”קו” האחר, המנוגד לטבעו, ובכל זאת הוא עוסק בו בכל ה”שטורעם”, זה מוכיח שהוא אכן מסור ונתון לגמרי לה’. ושגם הפעולות ב”קו” שלו לא באו מפני טבעו שלו, אלא נבעו מאותה מסירות נפש מוחלטת, לתת את כל כולו לה’.

המבחן האמיתי

כן הוא הדבר גם ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” - עניין משיח וגאולה. מי שמגביל את מסירות הנפש שלו עבור הרבי רק לאופן העבודה ול”ציור” לו היה רגיל עד עתה, ואילו כאשר מגיע סוג חדש של עבודה, להיות חדור בנקודה אחת ויחידה “לחיות עם משיח”, טוען הוא: אני מוסר את נפשי ואת כל חיי ואת כל מציאותי אל הרבי, למלא את שליחותו, ללמוד וללמד את תורתו, להפיץ את המבצעים שלו. אבל קשה לי עם סוג העבודה החדש, שאינו מסתדר לי כל–כך עם כל ה”מציאות דקדושה” עליה גודלתי וחונכתי.

עליו להזכיר לעצמו שוב ושוב כי דווקא בזה הוא המבחן האמיתי - האם כל המסירה והנתינה שלי אל הרבי היא אכן מוחלטת ומלאה. כי ללא זה, ייתכן שמקדישים את כל החיים ואת כל המציאות עבור הרבי, אבל רק כפי שאני מבין וכפי שאני מרגיש. ואילו כאשר אני נדרש להניח הצידה את המציאות שלי, גם המציאות דקדושה עליה גדלתי וחונכתי כל ימי חיי בתומכי–תמימים של “דור השביעי” - שם אני כבר לא כל כך מוכן למסירות נפש שכזו.

בכך צריך להיות גם עיקר חשבון הנפש - האם אני אכן מוכן להניח עצמי הצידה, יחד עם כל המציאות שלי, גם המציאות דקדושה, עבור “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”. האם אותה “מציאות דקדושה” שלי, הכוללת לימוד והתבוננות ותפילה וקיום הוראות הרבי שליט”א ועיסוק במבצעי הקודש וכו’ - האם אכן מציאות זו משתלבת בתוך ה”נקודה” ש”כל ימי חייך” - כל החיים וכל המציאות הם אך ורק - “להביא לימות המשיח”?!

בוודאי ובוודאי “אז דער רבי וועט אויספירן” (הרבי ינצח וימלא וישיג את המטרה). ובפרט בקשר ליום ההילולא של אביו, הרה”ק ר’ לוי יצחק, שגילם כל חייו את מסירות הנפש הנפלאה ביותר, שהניח הצידה את כל גדלותו, והתעסק להפיץ יהדות וחסידות גם לפשוטים ביותר תוך סיכון נורא על כל צעד ושעל, ועמד ללא חת בכל החקירות וכו’, כידוע ומפורסם.

ותיכף ומיד ממש נצא גם מה”מים” של “מעלת המערה” אל ההתגלות המלאה של הרבי שליט”א מלך המשיח לעיני כל בשר, תיכף ומיד ממש, בגאולה האמיתית והשלימה. אשר ה”כלי” לזה הוא מסירות נפש והתבטלות מוחלטת סביב ה”נקודה” של הכל:

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.