בית משיח · עברית
אחרוןחביב · #1007 · 2017-03-22

לתגובות:

כ”ז אדר הוא תאריך של צביטה בלב. לא משנה אם השנה היא מעוברת כמו בתשנ”ב או פשוטה, שאז כ”ז אדר יוצא אחרי פורים, עצם התאריך מעלה רגשות עזים של געגועים, של ציפיה, תחושה שעוד שנה חלפה ותפילה מקוננת בלב שבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור יהודים נודדים על העננים.

מאת הרב שניאור חביב

1

כ”ז אדר הוא תאריך של צביטה בלב. לא משנה אם השנה היא מעוברת כמו בתשנ”ב או פשוטה, שאז כ”ז אדר יוצא אחרי פורים, עצם התאריך מעלה רגשות עזים של געגועים, של ציפיה, תחושה שעוד שנה חלפה ותפילה מקוננת בלב שבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור יהודים נודדים על העננים.

כ”ז אדר תמיד מחזיר אותי לשיחה של ויקהל תשנ”ב. אותה שיחה שממתינה כבר חצי יובל להגהתה במלואה. השיחה האחרונה ששמענו לעת עתה. באותה שיחה הרבי מדבר על כל שישנם שני עניינים בעבודת ה’. הענין של ‘ויקהל’ שמדגיש את ההקהלה, את הכלליות של עבודת בני ישראל. ו’פקודי’ שמדגיש יותר את הענין האישי של כל אחד, מטרתו ושליחותו בעולם.

אבל כיון שהשיחה היא שיחת ויקהל, הרבי מדגיש דווקא את העבודה באופן של ‘ויקהל’. ומכך הרבי מדגיש את הענין של אהבת ישראל. הרעיון שכל יהודי הוא מחצית, וכדי להיות מציאות שלמה הוא צריך להתאחד עם היהודי שזולתו. שהרי כל בני ישראל הם מציאות אחת ואפילו במקרה שיש לשלול אצל חבירו ענין בלתי רצוי, הרי הצורה הכי יעילה לפעול זאת הוא על ידי שמשפיע עליו בדרכי נועם ובדרכי שלום.

בסיום השיחה הרבי גם מייחס את העליה הגדולה לארץ ישראל לענין של אחדות ו’ויקהל’. זה היה מיד אחרי קריסת חומות הברזל והעליה הגדולה מרוסיה. בשיחה של ויקהל הרבי מדבר על קיבוץ הגלויות של בני ישראל ועל העליה לארץ הקודש באופן שלא היה דבר כזה בהיסטוריה. ומעיר שרבותינו נשיאינו ככלל, לא היו מעולם באה”ק למעט הרבי הריי”צ, וגם זאת משום שלא יכל ללכת לבקר בקבר אביו ברוסטוב.

2

 

בעוד פחות משבועיים, חב”ד חוזרת להיכל. זה כבר הפך למנהג חב”ד, ואולי צריך לשאול רב האם זה יכול להיכנס לגדר של ‘מנהג ישראל תורה הוא’.  כמידי שנה בשנה, אנחנו חוזרים למעמד העצום שמאחד את כולנו לכבוד יום הולדתו של הרבי מלך המשיח שליט”א. כמידי שנה נשוב לערב אחד אל הקולות, הניגונים, האמונה, ההתחזקות, האווירה הסוחפת, והעוצמה שבאחדות. ברכנו אבינו כולנו כאחד.

 

3

 

בשבוע שעבר כתבתי כאן על המאמר של ‘ואתה תצוה’. שהתפקיד של משה רבינו כרועה האמונה הוא להחדיר רעיון של משה הוא להוריד את האמונות שלנו למעשה בפועל.

רעיית אמונה היא פעולה תמידית. לא סתם הדימוי הוא מעולם המזון. ‘זן את את ישראל בעניין האמונה’. אדם כל הזמן צריך לאכול. כל יום, ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, וזה עוד בלי הנשנושים באמצע.

כך צריכה להיות החדרת האמונה למעשה. זה לא פעולה חד פעמית, אלא משהו שצריך להיעשות כל הזמן, בוקר צהריים וערב.

 

4

 

פעם בשנה יש לנו את ההזדמנות להחדיר לעצמינו את האמונה. נכון שכבר היינו שם אשתקד ולפני שנתיים, ולפני שלש וארבע וחמש וחמש עשרה. אבל את האמונה צריך כל הזמן ללבות, כל הזמן לאכול, ללעוס ולהפנים למעשה.

להסתפק בכנס דאשתקד, זה כמו להסתפק בליל הסדר או בקריאת המגילה של השנה שעברה. השנה. זה לא משהו שאפשר לעשות. כדי להמשיך לחיות את האמונה, כדי לקיים את השיחה האחרונה ששמענו ‘ויקהל’ לאור המאמר האחרון שחולק ‘ואתה תצוה’, צריך רק להוריד את הדברים למעשה בפועל. במילים אחרות, להיכנס עכשיו לאתר, לרכוש את כרטיסים לכל המשפחה ואולי גם לעוד כמה חברים או מקורבים, ובז’ בניסן להתייצב כולם יחד בהיכל ובזמן.

 

לתגובות: shneorc@gmail.com