שלום יעקב חזן

עשרות שנים צעד הרבי מה”מ מדי שבת מ–770 לביתו ובחזרה, כשבמרחק מטרים אחדים ממנו, מלווים אותו תמימים ששמרו צעדיו עד לאחר שנכנס לביתו >>  מדוע הוצמדה לרבי שמירה? אלו חוויות ואירועים לא–שגרתיים ראו המלווים במשך השנים? איך הגיב הרבי לאנשים שפנו אליו בעת הלכו ברחובה של עיר? >>  ‘בית משיח’ חושף לראשונה מפי המלווים, שלל סיפורים מרתקים שחוו באותם רגעים מעטים שבין בניין 770 באיסטערן פארקווי ל–1304 שברחוב פרזידנט >>  תיכן המלך צעדיו

פותח ומספר הרה”ח ר’ יוסף יצחק גופין: “במשך תקופה הייתי הממונה על רשימת הבחורים שהייתה מלווה את הרבי בשבתות שעה שהיה הולך מ–770 לביתו, ובחזרה, הן בליל שבת והן ביום השבת. אני עצמי הייתי בין הבחורים שזכו ללוות את הרבי. תמיד הלכנו כמה צעדים מאחורי הרבי, לא התקרבנו מידי, אך שמרנו על קשר עין.

“בדרך כלל לא היו ‘ענינים מיוחדים’ ברגעים אלו, אבל תמיד היה מה לראות ולהתבונן, ובעיקר: ללמוד.

“זכורני שפעם יצא לי ללוות את הרבי מ–770 לביתו בשבת אחר הצהריים. אותה שבת לא התקיימה התוועדות. הרבי היה הולך לביתו בשעה מאוחרת, בשלוש וחצי או אפילו ארבע. אותה שבת ירד גשם שוטף, זלעפות ממש. בדרך כלל אנשים מחישים את צעדיהם במצב שכזה, אבל שמתי לב שהרבי הלך בנחת, ממש עקב בצד אגודל כאילו הוא הולך במזג אוויר הכי נעים, כששתי ידיו הק’ בכיסי מעילו.

“לעומת זאת, זכורה לי שבת חורפית אחרת שירד שלג, ובגלל הכפור ששרר בחוץ, השלג קפא והכל הפך לקרח מסוכן. כל כך מסוכן היה, שהכל היה מאד חלק עד שפשוט לא היה ניתן ללכת בלי למעוד. ודווקא אז הרבי הלך במהירות רבה, עד כדי כך שלא יכולנו לעקוב אחריו…

“אני הבנתי שבכל פעם יש ללמוד משהו. אצל הרבי אין ‘סתם’”.

“כ”ק אד”ש הולך לבד ברחוב ואומר לכל אחד שלום בסבר פנים יפות”

כחמש עד שבע דקות הליכה ממוצעת מפרידים בין “בית חיינו” לבין ביתו של הרבי ב–1304 שברחוב פרזדינט. לעתים הרבי הרבי עשה את דרכו רגלית, אך בדרך כלל בימות החול, מזכירו של הרבי היה ממתין ליד ביתו בשעות הבוקר עם הרכב, והרבי היה עושה את דרכו ברכב. כך גם בחזור.

לעומת זאת בשבתות, הרבי עשה את דרכו רגלית (עד לשנים שבהן עברו הרבי והרבנית להתארח בבניין הספריה הסמוך ל–770). הסדר היה שבמהלך השבת הרבי הלך לביתו ול–770, בשני הכיוונים, הן בליל שבת והן בשבת ביום. בליל שבת בדרך כלל הרבי שב לביתו בסביבות השעה  9:00–9:30, בחורף ובקיץ, ואילו בשבת אחר הצהריים, כשלא התקיימה התוועדות, הרבי שב לביתו בשעה 3:30 בערך. כשהתקיימה התוועדות, הרבי שב לביתו לאחר ההתוועדות, קרוב לשקיעה. במצבים כאלה הרבי החיש את צעדיו, בניגוד להליכתו בשבת שהייתה מתונה.

מרתק לקרוא את תיאורו של הגה”ח הרב שלום דובער הלוי וולפא, מעת תקופת היותו בחור ב–770, כיצד הייתה הליכתו של הרבי ברחובה של עיר. וכך כותב ביומנו מיום שבת קודש פרשת חיי שרה, כ”ה במר–חשוון תשכ”ו: “כל פעם שרואים את כ”ק אדמו”ר שליט”א זה נותן מרץ חדש ללמוד הלאה והלאה, את אד”ש אפשר לראות שש פעמים כל יום, כלומר במנחה ובמעריב וכן כשבא בבוקר והולך לפנות ערב ומיד חוזר ושוב הולך בלילה. כ”ק אד”ש הולך לבד ברחוב ובלי מלווים וכל פעם שרואה זקנים וצעירים אומר לכל אחד שלום בסבר פנים יפות, רק כשאד”ש הולך מאוחר בלילה בשעה 4–5‏ (לפנות בוקר), כלומר ביום א’ וה’ שיש ‘יחידות’, אז הולכים אחריו שני בחורים במרחק רב ממנו כיון שבלילה יש סכנה מהכושים.

“בליל שבת אחרי התפילה נשאר כ”ק אד”ש בחדרו כשעתיים ורק אז הולך לביתו, ובשבת ביום - כשיש התוועדות - הולך רק אחרי תפילת מנחה, והסדר הוא שמיד אחר מנחה נכנס אד”ש לחדרו וכל מאות האנשים והבחורים יוצאים לפתח של 770 ולמדרכה של איסטערן–פארקוויי וכל הילדים הקטנים מסתדרים בשורה ארוכה, וכ”ק אד”ש יוצא וכולם מתחילים לשיר “הושיעה את עמך” ואד”ש עובר ליד הילדים ועושה להם בידו הק’ שישירו, ואחר כך הולכים כולם אחרי כ”ק אד”ש עד שמסתובב בפינת הרחוב וכולם מלווים אותו בעיניהם עד שנעלם, וזה מחזה ממש מרהיב וביחוד שירת הילדים”.

 

הכושי ניגש לרבי באמצע הרחוב

בראשית שנות נשיאותו, צעד הרבי מלך המשיח ברחוב לבדו, ללא מזכירים ומשמשים בקודש. אולם עם השנים הורגש הצורך ללוות את הרבי בדרכו. הצורך גבר עוד יותר בתחילת שנות הכ”פים, כאשר השכונה החלה להתרוקן מתושביה היהודיים, והתושבים השחורים הפכו לרוב בשכונה.

עם התרבות מעשי השוד בשכונה, מעשים שבכל לילה, התעורר חשש שהם ינסו לפגוע ברבי שהלך בשעות הלילה המאוחרות לביתו. בעקבות כך, דאגה הרבנית חיה מושקא ע”ה, שמעתה ילוו את הרבי מספר בחורים שעה שהוא הולך מבית חיינו לביתו שברחוב פרזידנט. הבחורים מצדם ראו בכך זכות עצומה, וכל אחד כמובן רצה לזכות בזכות הזאת. בעקבות כך נערכה רשימה מסודרת, כאשר עדיפות ראשונה ניתנה לחתנים  בשבת של האויפרוף, לאחר מכן זכו תלמידי התמימים.

הדרך, בדרך כלל, הייתה סלולה ובטוחה, כמעט קבועה. ביציאתו מ–770 צעד הרבי על המדרכה של שדרות איסטרן פארקווי עד לרחוב ברוקלין, שם פנה שמאלה. בשלב כלשהו חצה הרבי את הכביש לצד השני עד הגיעו לרחוב פרזידנט, שם פנה ימינה עד היכנסו לביתו.

כשהרבי היה מגיע הביתה, היו הבחורים ממתינים בחוץ, שכן מיד לאחר שנכנס הביתה, היה ניגש לשני החלונות הקדמיים שבחזית הבניין, ומכניס את היד מאחורי הוילון. כך בכל פעם. רק לאחר מכן היו המלווים חוזרים ל–770.

הבחורים היו הולכים מטרים ספורים מאחוריו, כשהם שומרים על קשר עין ומוודאים שהכל כשורה. אולם לעתים היו מקרים חריגים, כמו אותו מקרה בו ניגש כושי רחב–ממדים אל הרבי והחל לשוחח עמו. השומרים לא יכלו לשמוע מה הכושי אמר לרבי, אך כנראה שהוא ביקש כסף. עוד קודם שהספיקו להגיב, אמר הרבי בקול רם “אה”, והכושי נבהל וברח…

הרב יוסף מעטוף, שאת יומניו האישיים משנת ה”קבוצה” פרסמנו מעל גבי בימה זו, מספר על מקרה נוסף בו היה חשש להתנכלות. היה זה במוצאי שבת קודש פרשת במדבר, ב’ סיוון תשל”ג. בשעות אחר הצהריים, בעיצומה של ההתוועדות, פרצה מהומה מחוץ ל–770 בין חסידים לבין שוטרים שעמדו בחוץ. הבלגן היה כה גדול, עד שהקול נשמע בתוך 770 והרבי הפסיק באמצע השיחה לשתי דקות… “אחר כך שמעתי, כי מאות שוטרים נמצאים בחוץ, והם מחטיפים מכות אכזריות לחסידים העומדים בחוץ, והשוטרים מכים ללא אבחנה, כל בעל זקן וגם ילדים”, הוא מספר ביומנו. היה זה בעקבות עימות קשה שהתפתח בין חסידים למאות שחורים שהפגינו בחוץ.

בסיום תפילה מנחה שלאחר ההתוועדות, הרבי פצח בניגון ועלה לחדרו. החסידים עמדו דרוכים, כי ידעו שבעוד דקות אחדות הרבי אמור לצאת לביתו. “המתנו בחוץ בעוד כל השחורים עומדים מול 770. פתאום הרבי יוצא ומעודד את השירה של החסידים עם תנועות ידיים. המשכנו ללכת אחרי הרבי מחשש שהשחורים עלולים חס ושלום לפגוע. בניגוד לתמיד, הלכנו ממש קרוב לרבי, במרחק מטר או מטר וחצי. היו כמה שחורים שנסעו באופניים לפני הרבי אבל במרחק מסויים. היה כל כך נפלא ללכת אחרי הרבי… לראות כיצד הרבי אומר ‘שבת שלום’ לכולם, וכל השחורים מביטים בפליאה, איך החסידים הולכים אחרי הרבי… הגענו עד לרחוב של הרבי בעוד אנחנו ממתינים ביראת כבוד בפינת הרחוב. הרבי חצה את הכביש לעבר ביתו. מרחוק ראינו את השחורים שנסעו עם האופניים, ממתינים ליד גרם המדרגות של בית הרבי. אחד מאנ”ש המיוחד לכך [חבר ה’שמירה’] הלך אחרי הרבי במרחק מה, ואנו הסתכלנו אחרי הרבי עד שנכנס לביתו ורק אז שבנו לחדר האוכל לסעודת שבת”.

המתח ששרר באותה תקופה בשכונה, לא שכח, וחשש נוסף אירע במוצאי שבת קודש פרשת נשא, ט’ סיון תשל”ג. באותה שבת השחורים תיכננו לקיים הפגנה נגד סגירת הכביש [כביש השירות ליד 770] , והמזכיר הרב גרונר הודיע לכולם שאין להתערב בכל הענין הזה, ורק לתת למשטרה בעניין. בפועל, כבר בליל שבת הגיעו שוטרים רבים ששמרו על האיזור כל הלילה.

כאשר הרבי יצא מ–770 לביתו, חצה את הכביש של רחוב ברוקלין לא במקום הרגיל, אלא לפני בית אידם, כשאל הרבי נלוו [מלבד השוטרים ששמרו על הסדר] עוד ששה בלשי חרש מטעם המשטרה, כולם לבושים במכנסים קצרים, וחולצות קצרות. הם הלכו ממש קרוב לרבי. “גם אנו ליווינו את הרבי, אך עצרנו בפינת פרזידנט, בעוד הבלשים המשיכו ללוות את הרבי עד שנכנס לביתו”.

 

הרבי והרבנית נפגשים בפינת הרחוב

אבי בייטלמן, נכדו של הרב ליפא ברנען, מספר סיפור שאירע עם סבו בשהותו כ’תמים’ ב–770.

היה זה בליל שבת שובה תשל”ה, כאשר התארח לסעודת השבת בבית ידידו ברחוב פרזידנט, מול ביתו של הרבי. כאשר יצא לרחוב לאחר הסעודה, השעה הייתה 11 בלילה. לפתע הבחין ברבנית עומדת על המרפסת שבקדמת הבית.

הרבנית ראתה את סבי וסימנה לו להתקרב. הוא חצה את הכביש, עלה במדרגות. הרבנית אמרה שמאוד מאוחר כעת, והרבי בדרך כלל מגיע הביתה בשעה כזו לעשות קידוש. “האם הרבי התפלל מעריב כבר?” שאלה הרבנית.

“כן”, השיב סבי.

“אולי היתה התוועדות או מאמר הערב?”, היא שאלה.

“לא”, ענה סבי.

הרבנית ביקשה ממנו ללכת ל–770 ולראות מה קורה, לחזור ולדווח לה.

סבי החל לרוץ לכיוון 770. כאשר הגיע לרחוב ברוקלין פינת איסטרן פארקוויי הבחין כי זה עתה יצא הרבי מ–770 וכי הוא הולך לביתו. סבי החל לרוץ בחזרה לרבנית, וכאשר הגיע לרחובות ברוקלין ופרזידנט, ראה את הרבנית עומדת בפינת הרחוב. סבי אמר לרבנית שהרבי בדרך הביתה, והחל לחזור לכיוון הפנימייה.

הרבנית קראה לו בחזרה ואמרה שכעת מאוחר בלילה, ואם יכול להמתין עמה עד שהרבי יגיע. סבי הרגיש שלא בנוח. מטעמים מובנים לא רצה שהרבי יראה אותו כאשר הוא פוגש את הרבנית. היא הבחינה בלבטיו וציינה: “אין זה ראוי להשאיר אישה לבד בפינת רחוב בניו יורק”…

בלית ברירה, סבי עמד מאחורי הרבנית קרוב לשיחים של הבית בפינה. כשהרבי התקרב, סבי נדחק לתוך השיחים. כשהרבי התקרב עוד יותר, ראה את הרבנית ניצבת בפינת הרחוב. הרבי עשה תנועה כאומר - ‘מה את עושה פה?’ הרבנית השיבה מה שהשיבה, אבל סבי לא הצליח לשמוע. הרבי והרבנית החלו לצעוד ביחד עם הליווי של תמימים שפסע מאחור. סבי הצטרף למלווים.

הרבי צעד במהירות, והרבנית הלכה לאט יותר. לאחר דקה הרבי הסתכל לשמאלו ולא ראה את הרבנית. הוא הסתובב וראה את הרבנית מתהלכת באיטיות. כאשר הגיעה, הם שבו לפסוע יחד, ושוב הרבי הלך בקצב מהר יותר אך נעצר להמתין לה. כך שלוש פעמים עד שהגיעו הביתה.

כאשר הגיעו למדרגות הבית, הרבי הסתובב לכיוון סבי, אמר לו “א דאנק” ו”גוט שבת”. הם עלו במדרגות, הרבי פתח את הדלת עבור הרבנית ושניהם נכנסו הביתה.

•

הרב שלום יעקב חזן, נזכר באותו ליל שבת, כאשר הרבי יצא מדלת 770, ובדיוק באותו רגע החל גשם עז ניתך ארצה. הרבי היה עם מעיל, אבל בכזה גשם - המעיל לא עוזר בדרך כלל. חשבתי שהרבי יחזור לחדרו וימתין להפוגה בגשם, אבל הרבי רק הרים את צווארון המעיל, להגן מעט מהגשם, והחל צועד במתינות לכיוון פרזידנט, כאילו אין גשם…

בשלב מסויים, כנראה שהגשם נספג במעיל והיה נראה שהמשא הכבד מכביד על הליכתו של הרבי, שהפכה להיות איטית יותר.

כאשר הגיע לצומת ברוקלין–קינגסטון, הכביש כולו היה מוצף מים, והרבי נכנס לתוך השלולית, והנעליים התמלאו מים. בשלב זה הרבי בקושי צעד, מרוב שהכל היה מלא במים…

חשבנו אז, שהעובדה שהרבי הלך למרות הגשם החזק, הייתה כדי שלא להדאיג את הרבנית, באיחור בלתי–צפוי.

 

 

ב–1 בלילה הוציאה הרבנית טרמוס תה לתמימים

בשלב מסוים הוחלט, כי גם בבוקר יום השבת, ובבוקר של חגים, ילוו התמימים את הרבי מביתו ל–770. התמימים השומרים היו עומדים לא הרחק מפתח ביתו של הרבי, וממתינים ליציאתו של הרבי, שהייתה בדרך כלל בשעה קבועה. קודם לכן - כפי שמספרים התמימים - הייתה הרבנית מביטה מהחלון לוודא שהבחורים אכן עומדים על משמרתם; לאחר עשר דקות בערך, יצא הרבי מביתו ופונה לכיוון בית חיינו.

בדרכו עבר הרבי בפינת הרחובות ברוקלין ואיסטערן פארקווי, שם היה ממוקם “קסטירער מקווה” שהקים בשעתו אחד האדמו”רים שהתגוררו בשכונה. רוב הבחורים היו טובלים במקווה זו. אותה שעה שהרבי עבר, היו בחורים שבדיוק הלכו לכיוון המקווה. חלק מהבחורים היו בורחים שעה שראו את דמותו של הרבי מתקרבת, אולם רובם ככולם היו נצמדים לקיר, ממתינים עד שהרבי יעבור…

תקופה מסוימת, כשגברה המתיחות והעוינות בקרב חוג מסוים לחסידי חב”ד, נוצר צורך להציב שמירה סביב בית הרבי לאורך הלילה כולו ולאורך כל ימות השבוע. אירע פעם שהרבנית יצאה מהבית בשעה 1:00 בלילה, והביאה לתמימים השומרים תרמוס עם תה חם…

בשנת תש”מ, קנה הרה”ח הרב שניאור זלמן גוראריה את הבית הסמוך לביתו של הרבי, ומאז היו הבחורים ששמרו נמצאים שם בשבתות. פעם אחת איחרו התמימים להגיע, והבחור ששהה בבית, ראה את הרבי יוצא לפתע מביתו. בלית ברירה, יצא הוא מן הבית והחל ללוות את הרבי בדרכו. כאשר ראה אותו הרבי, הוא הסתובב אל עבר ביתו הק׳, והנהן בראשו כמאשר; היה נראה כמו מאשר לרבנית שיש מי שילווה…

ר׳ עזרא שי׳ ערד מספר, כי באחת השבתות שמר ליד ביתו של הרבי ביחד עם הרב בנימין זילברשטרום. בבוקר יום השבת, בדיוק כאשר יצא הרבי מביתו, הגיע לבית דוור וביקש להניח את המכתבים בפתח הבית. הרבי מצדו התקדם, וכאשר חצה את הכביש, הביט לאחוריו בצורה אלכסונית, אל עבר הדוור. הבחורים קלטו את הרמז הדק; הם הבינו שהרבי חושש פן הדוור יצלצל בפעמון הבית, מיד רץ אחד מהם אל הדוור וביקשו שלא ללחוץ על הפעמון, והדוור השיב בחיוב. רק אז החזיר הרבי את מבטו והמשיך להתקדם הלאה לכיוון 770.

לצורך הכנת הכתבה, שוחח כותב השורות עם כמה מהתמימים שליוו את הרבי, ביניהם הרה”ח ר’ יוסף יצחק גופין, שלא רק ליווה את הרבי, אלא היה ממונה על הליווי בתחילת קיץ תשל”ד, ודאג לצוות את הבחורים למשימה. “למרות שהייתי אחראי, לא לקחתי לעצמי יותר מדי שמירות, אלא שמחתי לתת את הזכות לכמה שיותר בחורים”, הוא מעיד.

האם הרבי היה פונה לפעמים לבחורים שליוו אותו?

“ככל הידוע לי, מעולם לא”.

אני רוצה לברר איתך עוד פרט. מספרים כי הרבי הקפיד לחצות את הכביש של רחוב ברוקלין עוד לפני שעבר ליד בית תיפלתם של הנוצרים, כדי שלא ללכת בסמוך. האם זה נכון?

“גם אני שמעתי על כך, אבל לי אישית יצא לראות כמה פעמים, שהרבי הלך על רחוב ברוקלין בדרכו לביתו, ולא ראיתי שהרבי הקפיד שלא לעבור ליד המקום הזה”.

הרב הירשל קרינסקי, סיפר, שבהיותו בחור ליווה את הרבי מ–770 לביתו, והרבי הלך במדרכה שליד בית התיפלה. לפתע הגיעו זוג חב”די ממול, ולא שמו לב שהרבי הולך מולם. ברגע האחרון הבחינו ברבי, ובמהירות נטו הצידה, ועלו על הדשא שבין המדרכה לגדר חצר בית התיפלה. הרבי פנה אליהם ואמר שלא ראוי לעמוד על הדשא השייך לבית התיפלה…

הרב גופין זוכר מקרים שונים ומעניינים, כמו באחת השבתות (“זה היה שבת מברכים של חורף תשל”ד, אך איני זוכר איזו שבת בדיוק”) הרחוב היה קפוא וחלקלק בצורה לא רגילה. אנשים הלכו ברחוב ומעדו. הייתה סכנה של ממש. “באותו ערב שבת הרבי התקשה לעלות על המדרגות של ביתו מבלי להחליק, והיה צריך להציע לו יד… אז דאג מי שדאג, ובמהלך הלילה הגיעו כמה גויים שסילקו את הקרח מול בית הרבי ופיזרו מלח, כדי שלמחרת בבוקר הרבי יוכל לצאת בבטחה. בעקבות אותה שבת, התקינו את המעקות המפורסמות בכניסה לבית הרבי.

“זכורני שבליל יום כיפור ליוותי את הרבי לביתו, והרבי לבש צעיף משי פרחוני שהיה חריג בצבעוניותו. זה היה רק ביום כיפור”.

 שמירה סביב 770 - 24 שעות ביממה

בחודש ניסן תש”נ, הגיעו לחצרות קדשנו התרעות על ניסיון פיגוע ח”ו ברבי על ידי ארגון הטרור אש”ף. ההתרעה הייתה סודית, אך הרבי דיבר על כך בשיחת קודש שנשא בכ”ח בניסן תש”נ, כאשר בין השאר אמר, שארגון אש”ף פרסם הודעה הקוראת למחלקותיו ברחבי העולם כולו לפגוע ב”שונאי ישראל” [בלשון סגי נהור], היה לא תהיה. הרבי עורר להוסיף בפרקי תהילים ובלימוד התורה.

בעקבות זאת ננקטו גם אמצעי ביטחון קפדניים יותר סביב הרבי, הן במיגון חלונות חדרו של הרבי, ובשמירה שעמדה מול 770 במשך 24 שעות ביממה.

ביומן ‘שנת ניסים בבית חיינו’ באותם ימים, שהרבי יצא לאוהל באותם ימים. “בצאתו למכונית, החזיק בידו דף שמודפס עליו ‘קול קורא’ (להוסיף בתורה, תפילה וצדקה, בקשר למה שדיבר כ”ק אדמו”ר שליט”א בכ”ח ניסן ע”ד אש”ף וכו׳). מכונית משטרתית נסעה לפני הרכב. כך היה בפעמים האחרונות שנסע ל”אוהל” - ‘שמירה של כבוד’. מטעם זה עמדו בלילות האחרונים “משמרות” של תלמידי התמימים ליד 077, כדברי כ”ק אדמו”ר שליט”א בשבת האחרונה.

המזכיר ר׳ בנימין קליין ע”ה סיפר, ששעתיים לפני השיחה המפתיעה הזו, התקשר למזכירות מר יצחק שמיר, ראש הממשלה דאז, וביקש ממנו להודיע לרבי שאש”ף מתכנן פעולת טרור בחוץ לארץ, ועל פי מידע שהגיע לידיו, היעד שלהם הוא נשיא הדור ומנהיגו. שמיר ביקש מר׳ בנימין קליין שימסור את הדברים לרבי, ושיבקש מהרבי שיתפלל שיהיה טוב.

זמן מה לאחר מכן, נשמעו בדלתו של המזכיר ר׳ יהודה לייב גרונר דפיקות. מעברה השני של הדלת עמדו שני קצינים במשטרת ניו יורק. הם אמרו לרב גרונר, שקיבלו לפני שעה קלה טלפון אנונימי, שטען שהרבי נמצא ברשימת המבוקשים של אש”ף. הקצינים דרשו מר׳ לייבל, להחליף את חלונות חדרו של הרבי בחלונות משוריינים, דבר שאכן נעשה לאחר ימים ספורים.

החששות התגברו לאחר שנרצח בניו יורק הרב מאיר כהנא הי”ד. לאחר הרצח, חששו המזכירים ביותר לשלומו של כ”ק אד”ש מה”מ. הרב גרונר החליט להעמיד שמירה צמודה על יד חדרו הק׳. השומרים, תמימים מ–770, היו מצוידים בכפתור מצוקה שהפנה אותם ישירות למשטרת ניו יורק. בנוסף, הוצבה ליד 770 ניידת משטרה קבועה. גם בחלוקת הדולרים, נשכרו שני שומרים, גבר ואישה, שפטרלו לאורך התור, לחפש אחר אנשים חשודים.

כאשר נסע הרבי לאוהל, התלוו אליו ניידת של משטרת ניו יורק, ורכב שמירה מיוחד עם תמימים.           

בי׳ אלול תנש”א, נסע נהג רכב השמירה שלא בזהירות, ודרס בנסיעתו ילד כושי. הכושים בשכונה החלו לעורר מהומות ענק, שגררו אחריהן הפגנות, שריפת מכוניות, שדידת רכוש ואלימות מסוכנת בכל רחבי קראון הייטס. באותו ערב נהרג ע”י הפורעים באחד מרחובות השכונה הת’ יעקב רוזנבלום, בחור מאוסטרליה, הי”ד.

בשכונה התגורר כומר אנטישמי בשם שארפטין. לאחר הדריסה הוא החל להסית את שומעי לקחו, שמי שאחראי לדריסה הוא לא אחר מאשר הרבי עצמו…

בעקבות ההתרחשויות, תוגברה ביתר שאת השמירה מסביב בית חיינו בכלל, ומסביב הרבי בפרט. כל נסיעה של הרבי לאוהל, לוותה במספר ניידות ואופנועים משטרתיים. בעת חלוקת השטרות לצדקה, עמדו עשרות שוטרים לאורך התור.

הרבי הכיר תודה על השמירה שהתלוותה לו, והתייחס בחביבות מיוחדת לשוטרים, בסיום כל חלוקת דולרים, היו עוברים השוטרים לפניו, ואלו קיבלו דולר נוסף “אוף דה סקיורטי” [= עבור השמירה].

בשיחת אותו שבוע התייחס הרבי והזכיר כמה פעמים את הלשון “חמישים איש רצים לפניו”, באמרו “שלאמיתו של דבר צריך להיות לכל אחד ואחד מישראל חמישים איש רצים לפניו…”

לקראת חודש תשרי תשנ”ב, ביקש מפקד משטרת ניו יורק מהרב גרונר, שבעת התפילות של חודש תשרי יקיפו את בימתו של הרבי בזגוגית משוריינת. כאשר הציע ר׳ לייבל לרבי את ההצעה הזאת, שלל אותה הרבי מה”מ בשיא התוקף.