“אגרות קודש” שנכתבו במקור בשפה האנגלית ונדפסו בספר “Letters from the Rebbe”, מוב

“אגרות קודש” שנכתבו במקור בשפה האנגלית ונדפסו בספר “Letters from the Rebbe”, מובאות כאן בפרסום ראשון בתרגום חופשי ללשון הקודש • תודתנו נתונה למערכת “אוצר ספרי ליובאוויטש”, שמסרה לידינו את התרגומים, שיצאו לאור בספר מיוחד בקרוב

אדם לא יכול לצפות שהקב”ה יעניק לו טפיחה על הגב מידי פעם, כאילו כדי לומר, “כל הכבוד!”, או שיגלה לו התגלויות רוחניות נעלות או שיחולל ניסים למענו. להיפך, הקב”ה בחכמתו משתוקק שהיהודי, מתוך בחירתו החופשית, יבחר בדרך הנכונה, זאת אומרת, לעבוד את ה’. ושהמניע הפנימי שלו עצמו יהיה מתוך כך שהוא ירגיש את הצורך. ומעבר לכל מתוך אמונה פשוטה”השראות רוחניות”

בעזרת ה’

שלום וברכה:

מאחר שבתך נולדה לבית שמה שמסמל אותו זה עזרה לזולת באמצעות צדקה, יהי רצון מאת השי”ת שהיא תתחנך בדרך כזאת, שתמיד תזכה להיות מקור לעזרה ועידוד לאחרים, בשמחה ובטוב לבב.

שמחתי במיוחד להיוודע שאתה ואשתך, שניכם קיימתם מצוות צדקה מתוך אמונה פשוטה בבורא העולם ומנהיגו. זה נותן לי תקווה שבבחינות אחרות גם כן, ההנהגה היומית שלך מתאימה להוראות תורתנו, שנקראת תורת חיים, מתוך אמונה פשוטה; כלומר, קיום ההיבטים הללו שמתקבלים בהיגיון, יחד עם אלו אשר מעבר להבנה והשגה, באותן התלהבות, חיות והנאה. אני בטוח שנותן התורה והמצוות, שהראה את טובו בעבר, ימשיך להשפיע נדיבות עליך גם בעתיד.

התעניינתי ושמחתי לקרוא במכתבך אודות השינוי ביחסם של הוריך כלפי שמירת הדת. אין ספק שחלק גדול מכך נזקף לזכותך באופן ישיר, וכנראה אף יותר מכך להשפעתך העקיפה בהיותך דוגמה חיה ומקור להשראה. הואיל והקב”ה הינו נצחי, כמו גם תורתו ומצוותיו, תמיד יש מקום לשיפור. משום כך אני מקווה שאתה ואשתך תעשו מאמצים להתפתחות מתמדת בכיוון זה, שכן הניסיון הראה שהכל זה ענין של רצון ונחישות החלטה, שכן כאשר מישהו מעריך במלואם את היכולות והכישורים שלו ואת אלו של אחרים, הוא מגיע להישגים גדולים בהרבה מהמצופה, ובהרבה פחות מאמץ מששיער לעצמו בהתחלה.

זהו גם עיקר המסר שלי לראש-השנה, שעותק שלו מצורף בזה, ושאני מקווה שאשתך גם היא תקרא אותו בענין. שכן האישה, שנקראת “עקרת הבית”, נושאת באחריות רבה לרוח היהודית האמיתית בבית ובחינוך הילדים. המסר, אם כך, הינו חשוב עבור האישה לא פחות מאשר לבעל.

בנוגע לאמירה “בתורה שבלבך תדע את ה’”, שאודותיה ביקשת את תגובתי, הרשה לי לצטט בתור הקדמה פסוק מהתורה: “אדם לעמל יולד”. מבואר בחסידות שההתייחסות ל”עמל” אינה רק בקשר להשגת דברים חומריים, אלא גם רוחניים. במילים אחרות, הקב”ה מצפה מאיתנו לעבוד אותו בקביעות ובמאמצים גוברים והולכים, וזוהי תכלית חיינו.

משום כך אדם לא יכול לצפות שהקב”ה יעניק לו טפיחה על הגב מידי פעם, כאילו כדי לומר, “כל הכבוד!”, או שיגלה לו התגלויות רוחניות נעלות או שיחולל ניסים למענו. להיפך, הקב”ה בחכמתו משתוקק שהיהודי, מתוך בחירתו החופשית, יבחר בדרך הנכונה, זאת אומרת, לעבוד את ה’. ושהמניע הפנימי שלו עצמו יהיה מתוך כך שהוא ירגיש את הצורך. ומעבר לכל מתוך אמונה פשוטה, ימסור את עצמו לנהוג כך, מבלי שיצטרך דרבון תמידי על ידי ניסים מיידיים, התגלויות, או תגמולים אחרים.

אם בכל זאת אדם רואה ניסים והתגלויות, עליו להתייחס אליהם כאל דחיפה נוספת להשגת דרגה גבוהה יותר של עבודת ה’, בהתאם לפסוק: “בכל דרכיך דעהו”. המשמעות של זה אינה, שרק בזמן תפילה ובזמן קיומה של מחויבות דתית כלשהי, היהודי מכיר במציאות ה’, אלא שבכל היבט שהוא בחיי היומיום, אפילו בזמן אכילה, שתיה, עסקים וכו’, היהודי תמיד צריך להיות מודע לקרבתו של הקב”ה, ושהנהגתו האישית תהיה בהתאם.

לפיכך, אתה צריך תמיד להשתדל להוציא אל הפועל את הטוב ביותר והכי פנימי שבך, ולהשפיע גם על סביבתך, בכל הזמנים, בין אם יש או אין תמריצים חיצוניים כלשהם. כל מי שטורח יכול לראות את ניסי הקב”ה על כל צעד, אולם גם אם לא, זה צריך רק להעיד שהקב”ה מתייחס אליו כאל מבוגר דיו ובוגר, שאינו דורש ‘התערבויות’ ותמריצים מבחוץ.

כלומר, שבתוך הלב שלך עצמך הנך יכול למצוא את ההשראה לעבוד את ה’ באמונה, ביטחון ושמחה, שכן זהו חלק מהטבע ומהירושה של היהודי, כפי שאדמו”ר הזקן, מייסד חב”ד, היה רגיל לומר: “יהודי בטבעו אינו יכול ואינו רוצה להיפרד מאלוקות”.

לסיכום, ברצוני להביע את שביעות רצוני גם מההתקדמות שעשית בעבודתך האישית, ושהשינוי היה דבר מה שרצית באמת. יהי רצון שזה יוסיף לך שלווה נפשית והרמוניה כך שתוכל להמשיך להתקדם, ברוחניות ובגשמיות כאחד, לטובתך האישית ולטובת משפחתך והסביבה.

מאחל לך חג שמח,

בברכה

(חתימת יד קודשו)

“צמצום”

המושג “צמצום” הוא נושא קבלי עמוק ורחב שמוסבר בארוכה בתורת החסידות. בשנות השישים לא היו הרבה ספרי עזר להבנת חסידות כמו שיש היום, ופה הרבי מקדיש זמן ושמח לענות על שאלה בחסידות.

בעזרת ה’

שלום וברכה:

לאחר הפסק ארוך מאוד, מכתבך מה-30 לדצמבר 1960 היה משמח בהחלט. אין צורך, כמובן, להתנצל על שאתה כותב לי. מבין כל המכתבים שמתקבלים, שברובם עוסקים בצדדים החומריים של החיים, בעיות פרנסה, בריאות ודומיהן, מכתב שמתייחס לשאלה בחסידות, או לתורה באופן כללי, הינו שינוי מרענן.

ועתה לשאלותיך:

1. אתה מתייחס לספר מסוים ולרעיון שמובע בו, ושואל האם זה מקביל לרעיון החסידי של ‘צמצום’ ולפסוק בישעיה (מ”ה, ט”ו), “אכן, אתה א-ל מסתתר”.

הרעיונות של צמצום ושל “א-ל מסתתר” (בפסוק האמור) אינם זהים. קשה להסביר את הרעיונות האלה כדרוש במכתב. מכל מקום, אציין נקודה אחת בדרך של המחשה, שתעזור להבהרת הנושא. אני מתייחס לאימרת חכמינו באותה רוח “צמצם הקב”ה שכינתו מבין שני בדי הארון”, וכרגיל בתורתנו, לעיתים קרובות רעיון שלם או תורה שלמה מובאים על ידי חכמינו באימרה קצרה.

את רעיון הצמצום ניתן להמחיש על ידי משל של מראות, שיכולות להיות גדולות או קטנות. הדמות שמשתקפת במראה הקטנה מציגה את החפץ על כל פרטיו, אלא שבצורה מוקטנת. העין הטבעית זקוקה לעזרה כדי לראות אובייקטים קטנים, וכך גם ה’עין’ של האינטלקט; גם היא זקוקה לסיוע כדי לתפוס רעיונות דקים ועדינים, דהיינו יכולת חשיבה.

באופן דומה במידה מסוימת, ניתן להבין שפעולת הצמצום לא שינתה במהותו שום דבר, מלבד ‘כיווץ’ עצום, כמו בדוגמה של המראה הקטנה. משום כך קשה יותר לראות את האלוקות שנמצאת בכל מקום כפי שהיא לפני הצמצום, ובשל כך סיוע הינו הכרחי, דהיינו התבוננות.

מצד שני, הרעיון של “א-ל מסתתר” מובנו הוא הסתרה בעקבות משהו ‘נגדי’, כמו, לדוגמה, בזמן הגלות, כאשר הרוע שולט ובית-המקדש חרב, וה”חושך יכסה ארץ” (ראה תיאור של המצב הזה בתניא). ישנו גם המושג של “הצמצום הראשון” – שהוא שונה ביסודו מכל שאר הצמצומים. ה’טבע’ שלו הינו סילוק אור אין סוף, וכך נשאר חלל שבו ‘מציאות’ (קיום) של עולמות הינה אפשרית. זהו מצב שבו אין הארה בכלל, ואת מציאות האלוקות וכדו’ ניתן רק לשער מתוך עדות נסיבתית, כפי שזה אכן כך.

2. בנוגע לשאלה של, מה שאתה מכנה ‘הלמד-וואווניק’, אשר בו השכינה נמצאת וכו’, ואתה תוהה האם ישנו איזשהו דימיון בין המושג הזה לבין – להבדיל אלף הבדלות – לטענות של הנצרות, וכו’.

מיותר לומר, שאין דימיון בכלל בין השניים. אחת הנקודות אשר יוצרת את ההבדל הוא הרעיון שבמידה שה’למד-וואווניקים’ אכן קשורים לענין, זהו מעמד אשר באופן עקרוני ניתן להשגה על ידי כל יהודי, היות שהיהודי הינו בעל “חלק אלוקה ממעל ממש”, וכפי שהבעל-שם-טוב מסביר את הרעיון של “עצם” (מהות), שמי שתופס בחלק של העצם תופס בכולו.

משום כך בפוטנציאל, לכל יהודי ויהודי יש את המעמד הזה, של היותו חלק אלוקי, למרות שאצל הרבה אנשים כוח זה נשאר בפוטנציאל ומוסתר לגמרי, כמו במקרה של הרשע; שהפוטנציאל שלו ממומש בחלקו או שלא במלואו, או שממומש במלואו כפי שהיה אצל רבי שמעון בר יוחאי שאמר, “חד קטרא אתקטרנא” שפירושו, שהוא היה קשור כל כולו עם אלוקות; או, כפי שנאמר על משה רבנו, שאמר “ונחנו מה” , למרות שהוא ידע שהינו שליח ה’, המנהיג של עמו, אשר שימש גורם חשוב בגאולתם באמצעות ניסים רבים, וכן הלאה; ועם כל זאת הוא הגדיר את עצמו כ’לא כלום’, ולא ראה בכך כל סתירה, שכן היתה זו הנשמה האלוקית שבו שהיתה פעילה במצב התגלות, כמו במשל דלעיל, הדמות שבמראה הקטנה מכילה את כל הפרטים, דבר אינו נעלם, ובמשה רבנו זה היה במלוא המודעות, כך שלא היה בו דבר מלבד אלוקות. וכפי שדיברנו על הנושא באחת מפגישותינו, אני מאמין שהצבעתי על כך שמעמד מתן תורה ומצוות חידש שכל יהודי חדור באלוקות באופן מושלם, למרות שהצופה רואה גוף, שאוכל ושותה, מניח תפילין, וכן הלאה. אולם במציאות, אלוקות חדורה בכל צעד ופעולה שלו. ושוב, זהו מצב שהינו בהשגתו של כל יהודי ללא יוצא מן הכלל. וזה מתבטא גם באימרת חכמינו שכל יהודי יכול לומר, “מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי, אברהם, יצחק ויעקב”.

אני מצטער שמענה זה התעכב באופן בלתי נמנע בשל עניינים דוחקים אחרים שדרשו קדימות. אין זה צריך לרפות את ידיך, מכל מקום, מלכתוב שוב כל אימת שהנך מרגיש שתהיה בכך תועלת למישהו או למשהו.

בברכה,

(חתימת יד קודשו)