ביד משה ואהרן

ביד משה ואהרן

כ”ק אדמו”ר הזקן: נאמר: אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. כמו כן נאמר: נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. הנה זה כלל גדול בעבודת השם יתברך שכל מי שבא לדבקה אליו יתברך, עליו נאמר מי יעלה בהר ה’ ומי יקום וגו’ נקי כפים ובר לבב, שיהא לבו בר וזך לגמרי בלי שום סיג, דהיינו שלא תהא התנשאותו וגבהותו בדרכי ה’ לשוא ולשקר ח”ו. ובודאי מדרגה כזו  - עמוק עמוק מי ימצאנו. והעצה היעוצה לזה היא ע”י בחינת משה ואהרן, כלומר: בחינת משה היא בחינת לימוד התורה ובחינת אהרן היא בחינת אהבת ה’ המתעוררת בתפילה. זהו התוכן הפנימי בכך שמסעי כל יהודי לעלות בהר ה’ הם ביד משה ואהרן. (לקוטי תורה פרשת מסעי, פח,א)

עניין המסעות במדבר

כ”ק אדמו”ר האמצעי: עניין המסעות במדבר הוא: כי הנה המדבר הוא מקום הקליפות והסטרא אחרא, שמכך השתלשלו הנחש שרף ועקרב שבמדבר. תפקיד בני ישראל במ”ב המסעות שבמדבר היה להכניע ולבטל את מקור הקליפות שבמדבר העמים, על ידי תורה ועבודת ה’.

(שערי תשובה, שער התשובה, צה, ד)

המסעות במדבר בנפש האדם

 כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: הנה תכלית המכוון הי’ להכניע את מדבר העמים כי זה לעומת זה עשה האלקים: בחינת ירושלים הוא מקור הקדושה, בבחינת כי זה שער השמים, שנמשכת בירושלים ההשפעה מלמעלה, כי שם ציוה ה’ את הברכה. ולעומת זה - הוא בחינת מדבר, מקור הקליפות. והנה כמו שיש בחינת ירושלים ומדבר בכללות העולם כמו–כן ישנן שתי בחינות אלו בפרט בנפש האדם. כי הנפש האלוקית נקראת בחינת ירושלים יראה - שלם, ולכן הנשמות קודם בואן לגוף נקראו בנות ירושלים שמקבלים מבחינה זו - יראה שלם, שהיראה בשלימות אצלם, ונפש הבהמית היא בחינת מדבר - מקור התאוות. וזהו ענין המסעות במדבר העמים שהוא כח לדורות שיהי’ ביכולת האדם להכניע את הגוף שלו שמבחינת הקליפות, שיסכים לרצון הנפש האלוקית לאהבה אלקית, וזהו על–ידי שכבר נכנע המקור שלהם דהיינו המדבר הגדול, מקור כל הקליפות. (אור התורה, במדבר כרך ד א’שנט)

מי ברא אלה

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: איתא במדרש רבה לפרשת ויקהל: ישנן שלש בחינות של “אלה” והן: אלה תולדות השמים והארץ,למעלה מזה -  אלה שמות בני ישראל, ולמעלה מזה -  אלה העדות החוקים והמשפטים. ומעתה זהו פירוש “אלה מסעי בני ישראל”: תחילה עבדים היינו ואותנו הוציא וגו’  ונעשו בחינת “אלה שמות בני ישראל”, בחינת “מי ברא אלה”. וזהו פירוש “אלה מסעי בני ישראל וגו’: היו במצרים שהיא “מיצר - ים”, מיצר הגרון, ואחר כך יצאו ממצרים המסתירה על “מי ברא אלה”. לפיכך על ידי זה זכו לבחינת “אלה החוקים”! (תורת שמואל, תרל”ג ח”א עמ’ רטו)

ויכתוב משה

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: נאמר “ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם” וגו’. וצריך ביאור: הרי את כל התורה כתב משה רבינו ואם כן מהו הדגש כאן שמשה כתב זאת?

אלא שכללות עניין המסעות הוא עליית הנשמות לשרשם ומקורם. והנה כדי שתהיה העליה, צריכה להיות תחילה המשכת הארה אלוקית מלמעלה. והעליה היא על ידי התורה, וזהו “ויכתוב משה”: שעל ידי בחינת אותיות הכתב שבתורה, המורות על המשכה פרטית, נעשית העליה של נשמות ישראל.

(המשך תער”ב חלק ראשון עמ’ שלא)

בספירות העליונות

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: בספירות העלינות - כל ספירה נכללת בספירה שמעליה, כך שה”מסעי” היא בעליית התחתון והתכללותו בעליון. (ספר המאמרים תרפ”ט עמ’ 24)

מסע אחד או מסעות רבים?

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: מבואר בלקוטי תורה, שבפסוק זה מדובר אודות מסע “אשר יצאו מארץ מצרים”, היינו מסע אחד, אף על פי כן כתוב בתורה — “מסעי” בלשון רבים, כיון שהתכלית של כל המ”ב מסעות היא לצאת ממצרים, מלשון מיצר וגבול, ולכן נקראו כולם “אשר יצאו מארץ מצ­רים”, כי היציאה מכל המיצרים וגבולים מסתיימת רק בחנייתם בירדן ירחו, המרמזת על הגאולה על–ידימשיח דמורח(ירחו) ודאין(ודן) - שמריח ודן ברוח הקדש. (לקוטי שיחות כרך לח עמ’ 224)

אהבת ישראל - כטעימה מהגאולה

ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה - לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא ע”י ביטול סיבת הגלות (שבא ע”י ההיפך דאהבת ישראל), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ”ב המסעות ב”מדבר העמים”, נמצאים כבר “על ירדן ירחו” (דרגתו של משיח ד”מורח ודאין”), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות, ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא - בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחי’ היחידה (דרגא החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, יחידה הכללית.

(שיחת ש”פ מטות מסעי תנש”א)