התמיהה וההבהלה שבדבר גדולה שבעתיים – “אויף די אייגענע”, שכן, עצם העובדה שחשכת הג
התמיהה וההבהלה שבדבר גדולה שבעתיים – “אויף די אייגענע”, שכן, עצם העובדה שחשכת הגלות היא עד כדי כך שישנם “טפשים” ששואלים שאלות כאלו – אין זו קושיא גדולה כל כך, עיקר הקושיא היא, אפוא, על אלו ששמעו דברים אלו פעמים רבות, ואעפ”כ, כאשר שומעים שאלה זו, מתבלבלים לגמרי, ולא יודעים מה להשיב • משיחת חג השבועות
התמיהה וההבהלה שבדבר גדולה שבעתיים – “אויף די אייגענע”, שכן, עצם העובדה שחשכת הגלות היא עד כדי כך שישנם “טפשים” ששואלים שאלות כאלו – אין זו קושיא גדולה כל כך, עיקר הקושיא היא, אפוא, על אלו ששמעו דברים אלו פעמים רבות, ואעפ”כ, כאשר שומעים שאלה זו, מתבלבלים לגמרי, ולא יודעים מה להשיב • משיחת חג השבועות תשמ”ה - בלתי מוגה
א. ההוראה משיעור תהלים דיום ז’ בחודש, על–פי החלוקה לימי החודש שנקבעה עוד בדורות הקדמונים:
בשיעור תהלים דיום ז’ בחודש - מסיימים ספר ראשון ומתחילים ספר שני, כלומר, שיעור היומי מחבר ומאחד ספר ראשון וספר שני.
ובהקדמה:
חמשת הספרים שבתהלים הם כנגד חמשה חומשי תורה: ספר ראשון שבתהלים הוא כנגד ספר בראשית, וספר שני - כנגד ספר שמות, וכיוצא בזה בשאר הספרים, כפי שאומרים בנוסח ה”יהי רצון” לאחרי כל א’ מהספרים שבתהלים.
ובנוגע לעניננו: ספר ראשון ושני שבתהלים שהם כנגד הספרים בראשית ושמות - יש ביניהם חילוק גדול, שכן, ספר בראשית נקרא בשם “ספר הישר”, מכיון שעיקרו - אודות האבות (אשר “הן הן המרכבה”), “זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים”, ורק בהמשך ולקראת הסיום מדובר אודות ענינים בלתי–רצויים שנתערבו כו’; ואילו ספר שמות - התחלתו בענין הגלות, “הבאים מצרימה”, ובהתאם לכך הוא החילוק שבין ספר ראשון ושני שבתהלים.
וכמו כן מבואר בכמה מקומות שספר ראשון שבתהלים קשור עם מדת החסד, וספר שני קשור עם מדת הגבורה - כמודגש גם בנוסח ה”יהי רצון לליל הושענא רבה”.
אמנם, כאשר מדברים אודות השיעור דיום ז’ בחודש, שבו מתחברים ב’ הספרים (סוף ספר ראשון והתחלת ספר שני) - יש להדגיש את הנקודה המשותפת שביניהם, הבאה לידי ביטוי בסיום ספר ראשון והתחלת ספר שני (כידוע שכללות הענין מתבטא בראש או בסוף הענין).
ובכן, בשיעור היומי שבתהלים - סיום ספר ראשון והתחלת ספר שני - מדובר על–דבר ענין הגלות, וזהו הקשר וההמשך עם המדובר לעיל ע”ד ההוראה משיעור חומש היומי בענין “בני מררי” - ענין המרירות (כמבואר לעיל [= בהתוועדות] קשר הדברים עם ענין הגלות), כדלקמן.
ב. סיום ספר ראשון שבתהלים - הוא: “ברוך ה’ אלקי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן”.
והקשר עם ענין הגלות - על–פי המבואר בסוף מסכת ברכות (במשנה): “כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם, משקלקלו המינים [או “הצדוקים” - כפי שינויי הנוסחאות שבדבר מיראת ה”צענזור”] ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם”, כלומר, שהוספה זו (“מן העולם ועד העולם”) קשורה עם הירידה דקלקול המינים, מצד ירידת הגלות כו’.
ונמצא, שבסיום ספר ראשון שבתהלים “ברוך ה’ אלקי ישראל מהעולם ועד העולם” - מודגש הענין דירידת הגלות.
וענין זה מודגש עוד יותר בהתחלת ספר שני שבתהלים - “כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים”:
פסוק זה “ידבר על לשון אנשי הגלות”, “כאילו כל אחד מבני הגלות הומה וצועק מן הגלות שיתאוה לארץ הקודש”. “להתפלל על הגאולה”. וכל כך גדלה צעקתו ותשוקתו לצאת מן הגלות אל הגאולה - “כאיל תערוג על אפיקי מים”, “כמו האילה הצועקת על חסרון המים כשאין לה לרוות הצמאון כן נפשי גו’”.
וממשיך בפסוק שלאחרי זה: “צמאה נפשי לאלקים גו’ מתי אבוא ואראה פני אלקים” - “כנסת ישראל אומרת כן בגלות”, “וישראל צועקים ונגאלים”, “יתאוה ביאת הגואל”. ועל זה סובב והולך כל הפרק - לבאר את צערם של בני–ישראל על הגלות, והכוסף והגעגועים לגאולה.
ג. ומכאן המענה הכי פשוט בנוגע לבקשה והצעקה “משיח נאו”. ובהקדמה:
כותב אלי יהודי במכתבו שמזדמן לו להפגש עם “מתנגדים” שאינם אוחזים מ”ליובאוויטש” [אין להם מושג כלל מהי “ליובאוויטש” - מלבד העובדה שאינם “אוחזים” מ”ליובאוויטש”…]. ושאלה בפיהם: מדוע דוקא “ליובאוויטש” מכריזה וצועקת “משיח נאַו”?!… הם אינם “ליובאוויטשער’ס”, ובמילא, אין להם מה לצעוק “משיח נאַו”!… וממשיך במכתבו, מכיון שאין לו מה להשיב להם על שאלתם, מבקש שאשיבנו דבר.
ובכן, נוסף על התמיהה וההבהלה שבעצם השאלה - גדולה התמיהה וההבהלה שבעתיים על כך שכאשר שואלים שאלה כזו, מתבלבלים ולא יודעים מה להשיב!
והגע עצמך:
האמונה בביאת המשיח והצפי’ לביאתו - “אני מאמין בביאת המשיח . . אחכה לו בכל יום שיבוא” - מעיקרי האמונה היא, א’ מי”ג העיקרים.
כל יהודי מבקש בכל תפלה ותפלה מימות החול - ג’ פעמים ביום: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קוינו כל היום”, ובכל ימי השנה כולה, גם בשבתות וימים טובים - מבקשים בכל תפלה ותפלה: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”!
ולאחרי כל זה, ישנם “טפשים” הטוענים שהבקשה והצעקה על היציאה מהגלות אל הגאולה - “דאַלאי גלות”, “משיח נאַו” - היא “חידוש” של “ליובאוויטש”!…
“ליובאוויטש” אינה מתביישת ח”ו בכך, אדרבה: אשרינו שזכינו לכך!… הכוונה היא, אפוא, לשלול את טעותם של ה”טפשים” ע”ד ה”חידוש” שבדבר,
וכאמור, התמיהה וההבהלה שבדבר גדולה שבעתיים - “אויף די אייגענע”, שכן, עצם העובדה שחשכת הגלות היא עד כדי כך שישנם “טפשים” ששואלים שאלות כאלו - אין זו קושיא גדולה כל כך: עיקר הקושיא היא, אפוא, על אלו ששמעו דברים אלו פעמים רבות, ואף על פי כן, כאשר שומעים שאלה זו, מתבלבלים לגמרי, ולא יודעים מה להשיב, כפי שיש להניח בעקבות מכתב הנ”ל שכותב המכתב שאל תחילה אצל אלו הנמצאים בסביבתו, ומשלא נענה - הוכרח לפנות אלי!
ד. ובכן, נוסף על האמור לעיל אודות נוסח התפלה בכל יום ויום - מודגש הדבר ביותר בפסוק “כאיל תערוג על אפיקי מים גו’” שבשיעור תהלים היומי:
פסוק זה מבטא ומדגיש את גודל צערם של בני ישראל על הגלות והצפיה והגעגועים לגאולה, ולא רק באופן שרוצים “משיח נאו”, רצון סתם, אלא עוד זאת, שנמצאים בתנועה של צפי’ וגעגועים “כאיל תערוג על אפיקי מים”, “צמאה נפשי”, בדוגמת מי שאין לו מים משך זמן, שצמא ומשתוקק ביותר למים כדי להשיב את נפשו, היינו, שהכוסף והצמאון לגאולה הוא דבר הנוגע לחייו ממש!…
אמנם, עדיין יכולים “לטעון” שלימוד ספר תהלים עם פירוש רש”י – אינו נהוג ב”חדר” … - ב”חדר” לומדים לכל היותר ספר יהושע ושופטים כו’, אבל לימוד ספר תהלים עם פירוש רש”י - קשה למצוא “חדר” כזה.
[ודוגמתו בנוגע ללימוד הרמב”ם, שלמרות גודל ה”שטורעם” ש”ממשה ועד משה לא קם כמשה” - צריכים “לחפש בנרות” יהודי שלמד את ספר הרמב”ם כולו, וגם אז - שאלה גדולה אם יצליחו למצוא…].
ואפילו אם למדו ב”חדר” כמה “קאפיטלאך” תהלים - לא הגיעו לקאפיטל מ”ב…
אבל אף–על–פי–כן, ידוע ומפורסם גודל הענין דאמירת תהלים, ובפרט לאחרי התעמולה והפירסום של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו על דבר אמירת שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש - בודאי ישנם רבים מישראל, עשרות ומאות אלפים, כן ירבו, שמסיימים את כל ספר תהלים מידי חודש בחדשו, ובמילא, אומרים הם את הפסוק “כאיל תערוג על אפיקי מים”, שבו מבקשים על הגאולה לא רק באופן ד”ווי וואָנט משיח נאַו”, רצון סתם, כי אם כוסף וגעגועים עצומים מפני שהדבר נוגע בנפש ממש!…
זאת ועוד:
בשלמא בנוגע לפסוק בתהלים - ניתן עוד “לתרץ” שצריכים לרצות תחילה לומר תהלים, ונוסף לכך צריכים לרצות לשמוע ולהבין “פירוש–המילות”, ומה גם שלא למדו זאת מעולם,
אבל מה “יתרצו” בנוגע לאמירת “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קוינו כל היום” - בכל תפלה ותפלה מימות החול, וכן אמירת “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” בכל תפלה ותפלה גם בשבתות וימים טובים - האם אינם שומעים את “פירוש–המלות” בתפלה שלהם?!…
והתירוץ לזה - בהמשך הפרק עצמו - “באמור אלי כל היום איה אלקיך”:
הפירוש הפשוט הוא - “באמור אלי כל היום”, היינו, שבזמן הגלות מלעיגים האויבים כל היום, באמרם: “איה אלקיך”, כלומר, “אם אלקים הוא - יקום ויעזרך”, “אם הוא אלקים אמת ואתה עובד אותו, הי’ מושיע אותך ומוציאך מן הגלות”!
אמנם, מכיון שבפסוקים שלאחרי זה נכפל הדבר - “באמרם אלי כל היום איה אלקיך” - הרי כפל הענין מרמז על הפירוש בפנימיות הענינים, שזוהי טענה ליהודי: “כל היום איה אלקיך”?! בעת התפלה חושב הוא אמנם על הקב”ה, ובנדון–דידן, על תפלתו בקשר לגאולה; השאלה היא, אבל, “כל היום איה אלקיך”?!…
ומכיון שכן, מהו הפלא שבא “טפש” וטוען שהבקשה על הגאולה - “משיח נאַו” - היא “חידוש” של “ליובאוויטש”, ואין מי שיענה לו ויעמידנו על מקומו?!…
ה. ויהי רצון שבקרוב ממש ידברו אודות “משיח נאַו” - בלשון עבר…
ויש להוסיף, שלאמיתו של דבר, הרי גם לאחרי ביאת המשיח יהי’ הענין ד”כאיל תערוג על אפיקי מים” - כי:
גם לאחרי ביאת משיח צדקנו יהי’ הענין ד”מעלין בקודש” - כמבואר באגה”ק שכאשר יקויים היעוד “את רוח הטומאה אעביר מן הארץ”, אזי תהי’ העבודה באופן של עלי’ מדרגא לדרגא בקדושה גופא.
ומובן, שענין זה יהי’ הן בנוגע ללימוד תורתו של משיח, שילמד תורה את כל העם, פנימות התורה, ובלשון הרמב”ם: “ישיגו דעת בוראם”, והן בנוגע לידיעת מעמדו ומצבו ודרגתו דמשיח - שגם בזה יהי’ ענין של עלי’ מדרגא לדרגא.
ורמז לדבר - ג’ הדורות דימות המשיח, מלך המשיח, בנו ובן בנו.
ומכיון שכן, הרי מיד לאחרי הרגע הראשון דביאת משיח צדקנו - אזי יתחדש רגש התשוקה והגעגועים (“כאיל תערוג על אפיקי מים”) להשגת וגילוי דרגא נעלית יותר דמשיח!
אמנם, לדאבוננו נמצאים אנו עדיין במעמד ומצב שיכולים וצריכים לדבר אודות התשוקה והגעגועים לביאת משיח צדקנו בפשטות - כדברי דוד מלך ישראל, “נעים זמירות ישראל”, בשם כל אחד ואחת מישראל: “כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג גו’”!
ויהי רצון אשר מהדיבור בכל זה נדלג תיכף ומיד למעשה בפועל - ביאת משיח צדקנו בפועל ובגלוי, עדי קיום היעוד “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”, מתוך שמחה וטוב לבב, וכאמור, בגלוי ממש.