א י”ג כסלו תר”צ. פילדלפיה. 12.45 בצהרים. אל תחנת הרכבת של העיר נכנסה בשאון הרכבת

א

י”ג כסלו תר”צ. פילדלפיה. 12.45 בצהרים. אל תחנת הרכבת של העיר נכנסה בשאון הרכבת. זו רכבת הקבועה בקו ניו-יורק-פילדלפיה שעושה את דרכה כמה פעמים בשבוע, אך שלושת אלפי היהודים שמלאו את רציפי התחנה מקצה אל קצה העידו, כי הפעם אין זו נסיעה שגרתית. ואכן, את התחנה מילאו גברים, נשים וגם ילדים קטנים. בנוכחים היו גם רבנים חשובים, נציגי מוסדות יהודיים, גבירים ומשלחת מיוחדת מטעם ראש העירייה בראשות מזכירו מר וויליאם תאצ’ר. כולם עמדו דרוכים לקראת עצירתה של הרכבת.

כעבור דקות אחדות נפתחה הדלת ובעדה נראתה דמותו ההדורה של כ”ק אדמו”ר הריי”צ, ולצדו מזכירו הרב יחזקאל פייגין. ההתרגשות הגיעה לשיאה. כמה מהאישים והרבנים של פילדלפיה ניגשו בהתרגשות בלתי מוסתרת אל הרבי, וקיבלו את פניו ב”שלום עליכם”.

מזכיר ראש העיר מר וויליאם תאצ’ר הזמין את הרבי, בשם מדינת ארצות הברית והעיר פילדלפיה, לבקר בהיכל העצמאות; שם, ממקומו ומכיסאו של ג’ורג’ וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית - שיעניק את ברכתו למדינת ארצות הברית. בקשת מזכיר ראש העיר נענתה בחיוב, והמכונית ובה הרבי פנתה אל היכל העצמאות, שם התקיים כעבור שעה קלה טקס חגיגי, מרומם ורב-רושם. לאחר מכן נערך טקס קבלת פנים רשמי בכיכר החירות בהשתתפות אלפי יהודים, ולהבדיל, אינם-יהודים, שם הודה הרבי לכל  מקבלי הפנים.

בשעות ערב המוקדמות הגיע הרבי לדירה שהוכנה בעבורו ברחוב ה־33, באדיבותה של גברת מילר, אישה ידועה בזכות מעשי החסד הרבים שלה, אשר העמידה את הבית לרשות הרבי. אלפי יהודים ליוו את הרבי בתהלוכה ארוכה ומרשימה. גם ברחובות המוליכים לעבר בית האכסניה, הצטופפו יהודים רבים שביקשו להציץ, ולו לרגע קט, בדמותו ההדורה. בפתח הבית נשא דברים הרב לעווינטהאל, בשם יהודי פילדלפיה, ואיחל לרבי אשר חסידות חב”ד תתפשט בכל ליטא, לטביה, גליציה, פולין ורוסיה.

קבלת הפנים הרשמית עוררה הד נרחב בעיתונות המקומית. הגדיל לעשות העיתון “אידישע וועלט” שהקדיש את הכותרת המרכזית בעמודו הראשון, לקבלת פנים המיוחדת, ובה נכתב: “החסידים המקומיים, קיבלו את הרבי מליובאוויטש בשירה וריקודים”. מתחת הכותרת נכתב כי מזמן לא התקבל אדם גדול, עם כזו קבלת פנים כמו שהתקבל הרבי יוסף יצחק שניאורסון.

ב

מי ששם לבו אל הידיעה העיתונאית הזאת, ועוד רבות כדוגמתה, היה לואיס בוקסר, צעיר יהודי תושב פילדלפיה, אשר יחד עם שישה מחבריו הצעירים תמהו נוכח הכבוד שחולק הציבור היהודי לרבי. “חבריי ואני קראנו את המאמרים הללו ותהינו בינינו האם הרבי בעצם התכוון להחליף את אלוקים”, כתב לימים במאמר שפרסם בעיתון יהודי בשפה האנגלית (עליו מבוסס סיפור זה).

את מצוקתם ולעגם הפנו לעבר אחד מנכבדי המתפללים בבית הכנסת בו התפללו. הלה הקשיב בעניין לדבריהם, ולאחר הרהור קצר, טפח בידידות על כתפו של לואיס ואמר לו “שמע נא, בחור צעיר. אני מציע לך שתלך אל הרבי עצמו ותפנה אליו את שאלותיך”.

לואיס בוקסר וחבריו נענו לאתגר. הם ביקשו להתעמת עם הרבי ולומר לו ללא כחל ושרק מה הם חושבים עליו, ועל הרצון שלו להיות במקום הקב”ה היושב במרומים…

בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת, נדחסו כולם לתוך מכונית ונסעו לכתובת האכסניה שברחוב ה-33.

כשעלו במדרגות הכניסה לבית, הבחינו כבר דרך חלון הכניסה, כי סלון הבית כבר מלא וגדוש ביהודים הממתינים לתורם להיכנס לחדרו של הרבי. גם מראה זה לא הרתיע אותם, והם צלצלו בנחישות בפעמון הבית. יהודי מכובד בעל זקן פתח בפניהם את הדלת ושאל לרצונם.

״אנחנו רוצים לדבר עם הרבי. יש לנו שאלה חשובה לשאול”.

האיש שלף את פנקסו ורשם את דבריהם.

״הרבי רוצה לדעת מהי שאלתכם בטרם יפגוש אתכם”, אמר האיש.

״רצוננו לדעת כיצד הוא מצפה מאתנו לשמור על דת מיושנת במדינה מודרנית”, באה התשובה.

סבר של רצינות עלה על פניו של האיש. הוא סקר אותם במהירות, ולאחר מכן פלט ״עליכם לחכות. כפי שאתם רואים, יש קהל גדול שמחכה כאן. בינתיים הנכם רשאים להיכנס אל הבית״

הצעירים העיפו מבט בנאספים שמלאו את הסלון, ואז השיבו לאיש כי הם מעדיפים להמתין במרפסת הבית הרחבה, מכיוון שאין מקום עבור כולם בחדר ההמתנה הצפוף. “כרצונכם”, השיב האיש ומשך בכתפיו. הצעירים יצאו אל המרפסת, חוככים את כפות ידיהם בהנאה. עוד מעט הם ‘יראו לרבי’ מהי דעתם עליו.

לא חלפו אלא דקות ספורות, והאיש חזר והודיע בהפתעה לחבורת הצעירים כי הרבי מבקש לקבלם באופן מיידי. מבלי להוסיף בדברים, סימן להם ללכת אחריו, כשהוא עצמו החל פוסע לתוך הבית, מפלס דרכו דרך החדר הגדוש, והוביל אותם במדרגות לעבר הקומה השנייה. הצעירים הביטו אלה באלה, לא מסתירים את פליאתם מכך שהרבי הסכים לקבל אותם לפני כל האנשים שהגיעו לפניהם והמתינו בסבלנות לתורם.

דמותו המרשימה וההדורה של הרבי ניצבה לפניהם לא בחדרו, אלא כבר במעלה גרם המדרגות, ממתין ומצפה לבואם. הרבי היה נראה בעיניהם גבוה, יפה ובעל עיניים בהירות ונוצצות. לראשו חבש כובע פרווה גדול, מרשים לא פחות.

הרבי הושיט את ידו לברכת “שלום עליכם” לבבית. לואיס התפלא בלבו. ‘לא חשבתי שיהודים חסידיים מושיטים יד למבקרים’.

הרבי נכנס לחדרו ואחריו, בצעד מהוסס קמעה, נכנסו שבעת הצעירים.

״זה הרגע המאושר ביותר שחוויתי בפילדלפיה״, אמר הרבי הריי”צ ותוך כדי דיבור החל לסדר את הכיסאות סביב שולחנו. לואיס ניסה לסייע לרבי לסדר את הכיסאות, אך הרבי בתנועת יד קלה עמד על כך שהוא יבצע  לבדו את התפקיד. לאחר שהתיישבו הצעירים, הביט הרבי במבט ארוך וממושך בכל אחד מהם. מתח ודריכות שררו בחלל החדר. רק אז החל הרבי לדבר.

״אתם נראים לי בחורים מאוד אינטליגנטים ולכן עלי לדבר ברמה שלכם”, פתח במחמאה מופגנת. “אתם מתפלאים בוודאי מדוע קיבלתי את פניכם לפני האנשים הממתינים למטה שמחכים כאן לפניכם. הנה כמה מהבעיות אשר עבורם הם מבקשים עזרה”, הטעים הרבי:

“בתו של איש אחד היא חולה מאוד. מה אני יכול לעשות? לא יותר ממה שהוא יכול לעשות, אם הוא יבקש מהקב״ה ברכת ‘רפואה שלמה’ לבתו. זה בדיוק מה שביכולתי לעשות - לבקש מהקב״ה רפואה שלמה עבור בתו. לאדם אחר יש משפט ורצונו שאתפלל בעבורו שיזכה במשפט. אינני יודע מיהו הצודק, אך ביכולתי להתפלל שהקב״ה יעשה צדק ישר עם האיש. אדם שלישי מבקש לקנות עסק ומבקש ממני שאתפלל עבורו לה׳ שיצליח בעסקו”.

לרגע קט השתתק הרבי, ונתן לצעירים לעכל את דבריו ואז המשיך: “אבל בקשר אליכם, לו לא יכולתי לענות על השאלה שלכם, אין לי זכות להיות רב.

“ראשית כל עלי לגלות סוד גדול שבטוחני שתשמרו ולא תגלו. ישנן בתורתנו הקדושה 613 מצוות. בעוד הרבי מליובאוויטש - אמר והתכוון על עצמו - משתדל לשמור על כולן, הרי שאין ביכולתו לעשות זאת. הוא יכול לשמור רק את חלקן. ולכן מה הוא עושה? זורק 613 מצוות? לא! הוא שומר כמה שניתן״.          

כבר במשפטים הראשונים שאמר הרבי, הצליח הרבי להסיר מהצעירים את הארס שהביאו עמם. תווי פניהם התרככו; העוינות והציניות החליפו את מקומם לרכות יהודית טיפוסית, סקרנית-מה. הרבי הוסיף לדבר. הוא ביקש מהצעירים שלפניו לנסות ולשמור כמה שיותר מצוות. “לו תשמרו כמה שביכולתכם, הרי שאתם עושים בדיוק אותו דבר כמו הרבי מליובאוויטש!”

בהמשך הוסיף הרבי וביקש מהיושבים לפניו את שמותיהם היהודים ואת שמות אמותיהם. הצעירים, בחוסר-ידיעתם, ביקשו למסור את שמותיהם הלועזיים ואת כתובותיהם, אך הרבי אמר שאין לו צורך בהם. כמה מהחבורה הכניסו את ידיהם לכיסים, אך הרבי הניף את ידו ועצר אותם באמרו שאין לו צורך בכסף; הוא רצה מצוות.

“האם אתם מניחים תפילין מידי יום?” שתיקה מביכה השתררה בחדר. כמה מהצעירים הודו שהפסיקו להניח תפילין. הרבי פנה אליהם והציע לתת להם תפילין כדי לקיים את המצווה. האווירה התרככה לגמרי. כל אחד מהנוכחים הבטיח לרבי לנסות לקיים את הצעותיו.

בטרם יצאו את החדר, בירך הרבי כל אחד ואחד מהם, לחץ את ידם בחום, והם עזבו את החדר.

ג

לא. הם לא יכלו להמשיך לדרכם. דמותו של הרבי, דבריו החמים והגישה המרוממת שהעניק להם, לא נתנו להם לחזור לשיגרת הרחוב בה הורגלו. הם נותרו במרפסת הבית קרוב לשעתיים, שם ניסו ‘לנחות’ אט אט אל המציאות אותה הם מכירים. הם היו באטמוספרה אחרת. הם ניסו לעכל את הביקור.

בתום שעתיים הסכימו כולם, להתפלל לפחות פעם ביום. אחד מהם שהיה טכנאי שיניים, הודיע כי מעתה ואילך יפסיק לעבוד בשבת (מספר חודשים לאחר מכן, שכנע גם את מעסיקו לעשות אותו הדבר).

אחד הצעירים, גבריאל לוונטל שמו, החל להגיע בקביעות לבית כנסת, והעביר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, את הדברים הנלבבים ששמע מפי הרבי. “אמנם ברבות השנים איבדתי קשר עם כמה מהחבורה”, כתב לואיס בוקסר ברשימתו המיוחדת, “אך בטוחני שעשרת הדקות שבילינו עם הרבי, חיזקו את רוח היהדות אצל כולנו.

“על אף שעברו שנים רבות מאז, אני עדיין מסמיק כאשר אני נזכר בחוצפה שהיתה לי ולשישה מחבריי כלפי רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, וכיצד הוא בעדינות שינה אותנו”, הוסיף לציין בזיכרונותיו. “המיתון הגדול שחוותה ארצות הברית, ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה לא נסכו בי תקוות גדולות שאי פעם אזכה לאור נוסף מהרבי הריי״צ, אך מצאתי השראה מתמדת מחתנו, הרבי הנוכחי, לשמור כמה שיותר מתרי״ג המצוות שרק ביכולתי.

(מבוסס על קטע שפרסם בעיתון בארה”ב, התודה נתונה לר’ טוביה ליצמן, מחבר הספר “סיפורים שאהבתי לספר”).