מדי לילה היה רבי מנחם מענדל מזדרז לקום ממשכבו, ומתיישב לערוך ‘תיקון חצות’. קול נ

מדי לילה היה רבי מנחם מענדל מזדרז לקום ממשכבו, ומתיישב לערוך ‘תיקון חצות’. קול נהי בכייתו היה מגיע עד לאוזניו של הפקיד שהיה נם במיטתו. פקיד העיר טבריה ששנתו הופרה, שלח להודיע לצדיק, כי אם לא יפסיק את קינתו, יצווה להלקותו ברבים. שלחו הצדיק להודיע לו בחזרה, כי יכין לעצמו את תכריכיו כיוון שהגיע קיצו…

א

דומה שכל התלאות שבעולם ניחתו על הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק מאז שחונן את רגבי עפרה של ארץ הקודש יחד עם כמה מאות מחסידיו שעלו מארצות מזרח אירופה. נדמה היה שמכיוון שהתיישבותו בארץ ישאל הייתה קשורה בעניינים כה רמים ונשגבים, בכך משך עליו קטרוגים ונסיונות גדולים ביותר בבחינת “כל המקודש מחברו - חרב יותר מחברו”.

חייו וחיי עדת החסידים שהתגוררו בטבריה היו חיים קשים של צער וכאב, רצופי סבל ותלאות, כמעט מבלי יום אחד של מנוחה. דרכם בהתנחלות הקודש לא הייתה סוגה בשושנים.

שמא כל זה לא היה (ואולי דווקא) משום שבמקביל לתנאים הגשמיים האיומים, הרי מבחינה רוחנית רבי מנחם מענדל ותלמידיו נתעלו בכוח קדושת הארץ, עד שאורות עליונים הושפעו עליהם במידה מרובה. אף זו אמר הצדיק רבי זוסיא מאניפולי לאחד משארי–בשרו שרצה לנסוע לארץ ישראל: “איך תדמוני לרבי מנחם מענדל הנמצא בארץ ישראל, והיא גבוהה מכל הארץ, והוא ממקומו הגבוה יכול להביט אל כל מקום נמוך…”

גיבורי כוח היו בני חבורתו של רבי מנחם מענדל, ובשל כך קיבלו באהבה את כל היסורים, “ורק גודל התענוג של ישיבת ארץ ישראל היה משפר להם את חייהם”.

רבי מנחם מענדל עצמו ניסה להסביר את המאורעות הקשים הבלתי–פוסקים, במכתב שכתב לחסידיו: “השכינה הקדושה בגלות, וכל עניני השכינה עצמה הם דרך דלות ושפלות, לכן ישראל הניזונים על ידה שפלים מכל האומות, ובארץ ישראל נראית שפלותה ביותר, לכן ישראל שבארץ ישראל שפלים מישראל שבחוץ לארץ”.

מרעיד לב. רבי מנחם מענדל משווה את ייסוריו לייסורי השכינה הקדושה - - -

ב

אחת הצרות, מני רבות, שהיו לו, הייתה בגין פקיד העיר טבריה שהציק לו ולחסידיו והצר את צעדיהם. סיבות שונות היו לכך, וזו אחת מהן:

מדי לילה היה רבי מנחם מענדל מזדרז לקום ממשכבו, ומתיישב לערוך ‘תיקון חצות’. מר היה לבו של הצדיק על גלות עם ישראל ועל השכינה המתפלשת בעפר, והיה בוכה ומקונן מדי לילה. קול נהי בכייתו היה מגיע עד לאוזניו של הפקיד שהיה נם במיטתו.

תחילה ניסה הפקיד להתהפך לצד השני ולאטום אוזניו משמוע נהייתו של הצדיק, אולם מוחו ולבו לא עמדו נוכח נהרות הקדושה ששפעו מקולו של הצדיק. הוא שלח אפוא להודיע לו כי אינו מניחו לישון ואם לא יפסיק את מעשיו, יצווה להלקותו ברבים. כשמוע רבי מנחם מענדל את דברי השליח ביקשו להודיע לשולחו כי יכין לעצמו את תכריכיו כיוון שהגיע קיצו…

ואכן, כך היה. למחרת מת הפקיד לפתע פתאום והוא במיטב כוחו ואונו. מאז נפל פחד הצדיקים על הרשעים, ותהי הישועה לעדת החסידים.

החסיד רבי אלעזר זוסמן שסיפר את המאורע לפרטיו, מוסיף ומציין, כי ניסים אלו התרחשו בזכות העובדה שכל ישעם וחפצם של רבי מנחם מענדל וחסידיו, היה לעבוד את הבורא יתברך בשקט ובשלווה, וכי גם בצוק העתים, כאשר רדפו הרודפים והמציקים למיניהם, התאמצו החסידים שלא לגרוע מסדר העבודה לתורה ולעבודת ה’ יתברך.

ג

לא בכדי היה רבי מנחם מענדל מויטבסק, מבכה מדי לילה את חורבן בית המקדש וגלות השכינה, שכן נשמתו הייתה משורש קדושה נעלה ביותר, עד שהעיד עליו תלמידו–חברו רבי שניאור זלמן, רבינו הזקן, כי “הרבה עניינים נשגבים ונעלים שהיה בו במרן הרב הקדוש [רבי מנחם מענדל], ואחד מהם שהיה בבחינת ‘מורח ודאין’ וכו’” [אחת מתכונותיו של מלך המשיח].

ומעשה היה פעם, כאשר שהה בירושלים עיר הקודש. לפתע נשמע קול תקיעה רמה מכיוון הר הזיתים והיו אנשי ירושלים נרעשים. “תקיעתו של המלך המשיח היא זו! עת גאולה באה!” והיו כולם חשים ונחפזים להתכונן לקבל כראוי את פניו של מלך המשיח.

משהגיעה השמועה לאוזניו של רבי מנחם מענדל, פתח את חלון חדרו והריח את האוויר שבחוץ. מיד לאחר מכן סגר את החלון ופנה לנוכחים בחדרו ואמר בכאב: “אין שום התחדשות בעולם”, בהתכוונו שאין זה שופרו של משיח.

כששמע זאת הצדיק רבי אברהם יעקב מסדיגורא, נענה על אתר: “מדוע היה צדיק זה צריך לפתוח את החלון כדי להריח? וכי לא יכול היה להריח את ריחו של משיח בתוך חדרו? אלא - פסק הצדיק מסדיגורה - בארבע אמותיו של רבי מנחם מענדל הרגישו תמיד בריחו של משיח; על–כן היה עליו לפתוח את החלון ולבדוק אם גם בחוץ מרגישים זאת, וזה יהיה לו סימן שבאה עת הגאולה…”

•   •   •

מדי פעם הגיעה עת רווחה לצדיק ולחסידיו שהתיישבו תחילה בצפת ולאחר מכן בטבריה. היו אלו שעות וימים של ניצוצי אור בתוך אפלת הגלות אליה גלו מרצונם, בארץ ישראל גופא.

אחד מאותם ימי שמחה היה, כאשר קיבלו סוף סוף רישיון להגדיל ולהרחיב את בית מדרשו של הצדיק שהיה צר מהכיל את כל החסידים, ועמם יהודי טבריה שהיו באים להתענג ולהתבשם מזיוו של רבי מנחם מענדל.

בשמחה ובעליצות של מצווה בנו החסידים לצדיק מעון מגורים חדש כיאות לצרכיו ולצורכי משפחתו, כשלצדו בית מדרש גדול ורחב ידיים. החסיד רבי אליעזר זוסמן מתאר את רוב הטובה של המניין המיוחד שהתחדש בחצרו של רבי מנחם מענדל ואת “גודל החרות, תורה ותפלה ושמחה של מצוה ועבודה רבה, אין מעצור בעם כי אם דַבָּר אחד לדור, הוא אדמו”ר שי’”.

אף רבי מנחם מענדל עצמו מתאר את רגשות השמחה המפעמים בקרבו לנוכח ההתרחבות וההתבססות שלו ושל חסידיו. באיגרת קודש שכתב בחודש כסלו תקמ”ו, הוא מבשר לאנשיו ברוסיה ובפולין:

“מן הטוב ההוא אשר היטיב ה’ עמדי, בבנין ביתי ומקדש מעט בתוכו, בית–הכנסת הדור הוא, תחתיים שניים ושלישים, בניתי בית זבולי מכון לשבת על אופן סדר הצטרכו תשמישי בשם הגדול ומהולל מאד”.

כיוון שדירה נאה הייתה לחסידים להתפלל בה את תפילתם, רחבה דעתם וגדלה שמחתם. תפילתם ולימודם אף הם הלכו והתרבו, וקול התורה היה נשמע ענוג ומתוק מתמיד בשעה שבקע את חלונות בית–המדרש אל האוויר הטברייני הלוהט.

באותה תקופה, הגיעה לחצרו של רבי מנחם מענדל חבורת חסידים שהיו בעלי מנגנים מפורסמים. הללו הגיעו כדי לשבות בהיכל קודשו ולהנעים לו מזמירותיהם ליד שולחנו.

בידי חבורת זמר זו היה ניגון מיוחד במינו ערב לאוזן ומושך את הלב. בליל שבת לאחר הקידוש, סימן להם רבי מנחם מענדל לפצוח בניגון. ביקשה חבורת המנגנים לפצוח בניגון המיוחד שהיה שמור עמה, אך הצדיק היסה אותם מיד ורמז להם לחדול מניגונם ולפצוח בנעימה אחרת. הדבר חזר ונשנה גם בשאר סעודות השבת, ויהי לפלא בעיני החסידים.

למחרת, ביום ראשון שחל בו ראש חודש, ישב רבי מנחם מענדל בצוותא חדא עם תלמידיו הקדושים וסעדו את לבם בסעודת ראש חודש כמנהגם של חסידים מאז ומעולם. לפתע ציווה הצדיק על חבורת בעלי המנגנים לפתוח דווקא בניגון שאותו היסה במשך כל השבת.

החלו המנגנים את ניגונם הענוג, מלא רחמים וכיסופים, המביע תשוקה עזה להתקרב לבורא יתברך. נשתלהבו הלבבות והצטעפו העיניים בדמעות של כיסופין. בעיצומו של הניגון, פרץ רבי מנחם מענדל בבכייה מרה ונחילי דמעות זלגו מעיניו.

כשסיימו המנגנים את ניגונם, גילה להם הצדיק כי ניגון זה הוא משירי הלוויים שהיו שרים בבית המקדש, וזו הסיבה שלא הניחם לנגנו בשבת, כדי שלא יצטער ביום שבת על חורבן הבית וגלות השכינה.