אהרון וולקו

נמצאים אנו קרוב ל–20 שנה מאז ג’ תמוז. בחורים שיוצאים לשליחות בישיבות ברחבי העולם, נולדו כבר אחרי ג’ תמוז. ועם זאת - לעולם לא היה דור עם אמונה כה איתנה בצדיק. לעולם לא היה דור כה מסור ומחויב לרבי • סיפור אישי מלבב

מאת הת’ אהרן וולקו
תרגום מאנגלית: צ’ יענקלביץ

 

אהרון וולקו, ממלבורן אוסטרליה, כותב השורות הבאות, נולד להוריו הנפלאים זמן קצר לפני ג’ תמוז. כיום הוא שליח בישיבה הגדולה בלונדון.

“אני לא מאלה שכותבים מאמרים או מפרסמים סיפורים. אולם, היה אירוע שעורר ודרבן אותי בשליחותי, ובעקבות זאת אני מרגיש חובה לתעד ולפרסם את הסיפור. אני כותב שלא על מנת לפרסם את עצמי או כדי לספר מעשה נאה, אני רושם את הדברים מתוך תקווה שאנשים ייקחו לתשומת לבם את מה שאירע ויקבלו השראה לעבודת השליחות, בפרט עכשיו, במלאת 20 שנה לכ”ז אדר תשנ”ד, מאז אנו חיים בתקופה שרבים נאבקים עם שאלות וספקות, גם על עיקרי אמונתנו.

העובדה שכעת, קרוב לעשרים שנה מאז ג’ תמוז, ובכל זאת ליובאוויטש פורחת ומשגשגת. מאות ישיבות ליובאוויטש, מאות בתי ספר, סמינרים ועוד מוסדות חב”ד, ממשיכים לפרוח ולשגשג בגשמיות וברוחניות.

גם עכשיו, מאות זוגות צעירים ממשיכים למסור את חייהם, עוזבים את משפחותיהם ובתיהם, ויוצאים בשליחות הרבי לנקודות שונות על פני תבל. עם אמונה איתנה ובלתי מעורערת במסר של הרבי ומשאת חייו, הם קופצים למים העמוקים, כי הם בטוחים ששליחותם הינה האחרונה ממש לפני התגלות מלך המשיח.

•

זכיתי ואני נמנה על שלוחי הרבי בלונדון. פעם בשבוע יש לי קביעות ללמוד עם יהודי צעיר בשם מנחם. כמובן שאני מקפיד לקרוא לו בשמו היהודי. הוא נשוי ואב לשני ילדים, איש עסקים שסוחר ביהלומים ומנהל קרנות למיניהם. ההצלחה מאירה לו פנים, בהתחשב בתנודות שעולם הפיננסי סופג בשנים האחרונות. 

לפני מספר שבועות, סעדנו ארוחת צהריים בצוותא ושוחחנו בנעימות, כאשר מנחם שולף פתאום משהו מתוך כיסו. הוא פנה אלי בבקשה מוזרה: “התוכל לעזור לי? הייתי מאוד חפץ לדעת מה מונח כאן בפנים”.

החפץ שהיה בידו היה תיק זעיר עשוי עור, תפור בחוזקה. הכרתי חפצים דומים המשמשים כסוג של קמע, נפוץ לשימוש אצל יהודים ממוצא ספרדי. מיששתי את התיק, והרגשתי שמה שתפור בפנים הוא חרוב!

“זה חרוב”, הצהרתי בביטחון.

“חרוב??” למנחם היה קשה לקלוט שבשלוש השנים האחרונות הוא נושא בכיסו בדבקות רבה - חתיכת פרי יבש!

הסברתי לו שאין לי מושג מה המשמעות של חתיכת החרוב הספציפי שלפנינו, אולם רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר, ניזון מחרובים במשך שנים רבות, וכן נוהגים לאכול חרובים בל”ג בעומר ובחמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות.

כאן הגיע תורו של מנחם שסיפר לי כי רב אחד שפגש נתן לו את התיק בלי להסביר מה מונח בתוכו. הוא רק אמר לו שזה חפץ קדוש, ועודד אותו להחזיקו עליו בכל עת כדי להבטיח לעצמו הצלחה פיננסית וחומרית.

חלפו מספר שבועות, מנחם ואני למדנו ברמב”ם על המלאכים השונים - תפקידם, סוגם ודרגות. כרגיל, השיחה גלשה קצת מהנושא, ומנחם התעניין פתאום בקשר לרזיאל המלאך. הוא הסביר את סקרנותו בזה שהוא עומד לייסד קרן חדשה, וכאשר הוא חשב כיצד לכנות אותה, עלה במוחו השם “רזיאל”. אחרי שנתן הוראה לרואה החשבון לרשום את שם החברה, הוא חיפש מידע על השם “רזיאל”, והופתע ללמוד שזה שם של מלאך.

התחלתי לשתף אותו בידע שלי בנושא, כאשר נזכרתי שיש משהו משותף בין הספר רזיאל המלאך והחרוב שבכיסו - שניהם סגולות שיהודים רבים משתמשים בהם, ומניחים אותם בכיסם לאורך כל העת.

ברגע שהנושא עלה לאוויר, מנחם פתאום נזכר לספר כי הוא אכן פנה אל הרב ושאל אותו מה יש בתוך התיק הקטן, ואכן צדקתי - זה חרוב! הרב הוסיף וסיפר לו, כי האדם שהכין את הסגולה, קיבל על עצמו תענית דיבור ובמשך זמן מה אכל רק חרובים… זה כבר הספיק לי; שמעתי יותר ממה שהייתי זקוק כדי להבין במה מדובר.

היו לי שתי אופציות: האחת - לפוצץ את הבועה ולהגיד לו מה השווי האמיתי של ה”קמע”. השניה - לשמור את התובנה לעצמי, לחייך ולהמשיך ללמד. צדדתי אפוא באפשרות השניה.

אולם, לפני שהצלחתי לשוב ולהסתכל בתוך הספר, המילים שיצאו מפי ממש זרמו, כמעט מעצמם. וכך אמרתי:

“מנחם, אין לי רצון לפגוע ברב, ואני בטוח שהוא איש דגול. אבל, דע לך, שתיק העור הוא לא העיקר. יש לנו תורת אמת קדושה שניתנה ישירות לעם היהודי על ידי אלוקים חיים בהר סיני. בתוכה תרי”ג מצוות הכתובות במפורש. אנו חיים על פי תורה זו ומצוות אלו - הנחת תפילין, לימוד תורה, נתינת צדקה, שמירת כשרות. כל אלה הם מקור חיותנו והם מה שמחזיקים אותנו - העם היהודי - ברי קיימא מעל 3,000 שנה. ה”קמע” שלך הוא אביזר נחמד, ובוודאי יש לו מקורות מהתורה, אולם חיים יהודיים לא מתמקדים בסגולות…”

לא האמנתי להתפרצות מחשבתית שזרמה ממני, והסתכלתי במבוכה לתוך עיניו, מקווה שדבריי הבלתי נשלטים לא דחו אותו וריחקו אותו מהיהדות.

לתדהמתי הרבה, עיניו נצצו, והוא החל לדבר:

“לפני שני לילות חלמתי חלום” - כך פתח וסיפר. “על פי רוב אני חולם בשחור לבן, אבל החלום הזה היה בצבע מלא והוא נמשך זמן ארוך. הייתי שקוע בשינה עמוקה, וכשהקצתי זכרתי אותו על פרטיו הרבים. בחלומי התגלה אלי רב גדול, פניו זוהרות. דומני שזה היה הרבי מליובאוויטש. והוא אמר לי את אותן מילים שאתה אמרתי לי עכשיו: ‘הקמע הוא נחמד, אבל לא זו המרכז של התורה, וגם לא החלק הבסיסי ביהדות’. התעוררתי עם השקפת חיים ברורה: החיים הם לא צבירת כסף, הון אישי ורכוש, או נהיגה במכוניות יוקרתיות. יש דברים הרבה יותר חשובים בחיים: השם, תורתו ומצוותיו”.

כאן היה תורי להתפעל. חלום על הרבי איננו דבר פשוט.

מנחם החל לרוקן את כיסיו, מצהיר שהוא כבר לא נושא עמו את ה”קמע”. הסברתי לו שמה שהוא סיפר, זה דבר השראתי, וחייבים להתייחס ברצינות לחלום כזה. ברם, חייבים לתרגם את ההשראה החלומית הזאת לפועל ממש. ביקשתי ממנו אפוא לקבל על עצמו החלטה נחושה להניח תפילין בכל יום חול. הוא הנהן בראשו בהתלהבות. כעת הוא מוכן לעשות את הצעד הבא במסע לתוך היהדות וקיום מצוות. התפילין שלו נשלחו לסופר סת”ם לבדיקה. לפני שנפרדנו הוא גם התעניין לגבי החובה לכסות את הראש, זמני המניין היומי והאפשרות להוסיף שיעורים שבועיים מעבר לפעם בשבוע.

•

אירוע זה סיפק לי חומר למחשבה:

נמצאים אנו קרוב ל–20 שנה מאז ג’ תמוז. התמימים היוצאים לשליחות בישיבות השונות, נולדו אחרי ג’ תמוז.

ועם זאת - לעולם לא היה דור עם אמונה כה איתנה בצדיק.

לעולם לא היה דור כה מסור ומחויב לרבי.

אנו רואים את זה כי הרבי אתנו באמת בכל צעד ושעל. לפעמים הוא שולח לנו רמז לבבי, כמו בסיפור שלנו.

המשנה האחרונה במסכת סוטה מרחיבה על תקופת עקבתא דמשיחא. בין הדברים שהיא מונה שם כתוב: “חוצפא יסגא” - החוצפה תתרבה. הבה נביט על הענין בצד החיובי:

כן, יש לנו חוצפה, והרבה. נגד כל הסיכויים ומול כל אלה שאינם מאמינים שיש לנו את היכולת והכוח כי “נעבאך לא ראינו את הרבי ולא קיבלנו ממנו אף דולר”.  בחוצפה רבה אנו פונים אליהם ואומרים: צפו בנו. צפו בנו מסיימים ומשלימים מה שאתם לא הספקתם לעשות עם הדולרים והפארבריינגענס שזכיתם לקבל ולהיות בהם.

ועם החוצפה דקדושה הזו, נצא תיכף ומיד מהגלות עם מלכינו בראשינו!