בני ישראל שואבים עידוד ונחמה בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במ

בני ישראל שואבים עידוד ונחמה בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים • ומכאן גם בנוגע לגלותנו זה האחרון: אומר רבי תנחומא, מנחמם של ישראל, שאין להתפעל מחשכת הגלות • משיחת ש”פ תרומה, ו’ אדר ה’תשמ”ז - בלתי מוגה

א. כנהוג בכל התוועדות דיום השבת–קודש ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש”י, הנה, נתעכב על כמה ענינים שהעירו אודותם (מבין ריבוי הענינים כו’, אשר בודאי יוסיפו כהנה וכהנה, “ותן לחכם ויחכם עוד”, אף שאין הזמן גרמא לעיין ולתרץ על כולם), בקשר ובשייכות לעשיית המשכן.

בהתחלת הפרשה נימנו הדברים שנצטוו לנדב למשכן: “וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו’ ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים וגו’”.

ומפרש רש”י את פרטי הדברים, ובכמה מהם דרוש הסבר וביאור (כדלקמן):

…”ועצי שטים - ומאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים”.

וצריך להבין:

1) פירוש זה - שכבר בירידתו למצרים הביא יעקב עמו ארזים כו’, לצורך המשכן שעתידין לעשות לאחרי מאתיים ועשר שנים - הוא על–דרך הדרש (“פירש רבי תנחומא”), ולכאורה, מהו ההכרח לכך בפשוטו של מקרא, הרי יכולים לפרש בפשטות שלקחו עצי שטים מתגרי אומות העולם (שהיו בקרבת מקום חנייתם), וכיו”ב?!

2) ידוע הכלל שבדרך כלל לא מזכיר רש”י את שם בעל המאמר, מלבד במקומות אחדים שבהם ישנו קושי מסויים המתבאר על–ידי–זה שיודעים מיהו בעל המאמר. ועל–פי–זה, דרוש ביאור והסבר בנדון דידן - מדוע מזכיר רש”י שם בעל המאמר, “רבי תנחומא”?

3) מהו דיוק הלשון “פירש רבי תנחומא”, ולא “דרש רבי תנחומא”, כלשון הרגיל בכגון–דא - כאילו אין זה דרש, כי אם פירוש הכתוב, על–דרך לשונו של רש”י “לפרש כפשוטו”, “לפי פשוטו כך פרשהו”?

 

הקרשים היו מוכנים ומזומנים אצל בני ישראל במדבר

ב. והביאור:

ובהקדמה - שדרכו של רש”י (בדרך כלל) שאינו מקדים לפרש את השאלה (כדרכם של בעלי התוספות - שתחילה שואלים “ואם תאמר”, ואחר כך מתרצים “ויש לומר”), כי אם, שמתחיל את הביאור מיד, כדרך הלימוד עם בן חמש למקרא - לא לשאול שאלות, כי אם, לבאר מלכתחילה את הפירוש הנכון. אמנם, בפסוק זה משנה רש”י ומקדים את השאלה - “ומאין היו להם (עצי שטים) במדבר”.

וכוונת רש”י - לבאר ולהדגיש עד כמה מוכרח הפירוש דלקמן בפשוטו של מקרא:

פירוש זה - ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש . . והביא ארזים למצרים וכו’” - הוא לכאורה על–דרך הדרש, שכן, על–דרך הפשט לא מסתבר לומר שמאתיים ועשר שנים לפני שנצטוו על עשיית המשכן, התחיל יעקב בהכנות לכך, על–ידי–זה שהביא ארזים למצרים ונטעם, כדי שיצמחו מהם עצים גדולים, שיוכלו לעשות מהם קרשים שארכו של כל אחד מהם עשר אמות; על–דרך הפשט מסתבר יותר לומר שקנו עצים מתגרי אומות–העולם.

ולכן מדגיש רש”י את השאלה “מאין היו להם במדבר” - שהרי כל הדברים שנימנו בכתוב היו צריכים להיות כבר בידם וברשותם של בני ישראל, כך, שאין צורך לחפש ולהשיג, לקנות מתגרי אומות–העולם וכיו”ב, ואפילו לא לחתוך את העצים (אילו יצוייר שהיו צומחים עצי שטים בסמיכות מקום), אלא קיחה בלבד (כנ”ל), ואם–כן, נשאלת השאלה והתמיה: “עצי שטים” - מאין היו להם במדבר”?!

אלא ודאי על–כרחך צריך לומר שפירוש הכתוב הוא - ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים וצוה לבניו ליטלם עמהן כשיצאו ממצרים”, כלומר, ליטול עמהם קרשים מוכנים שיהיו בידם לצורך עשיית המשכן, ולא ליטול את העצים כמו שהם, עם האדמה שסביבם, על מנת לנטעם במדבר, שאז, יצטרכו לחתוך ולהכין מהם קרשים כו’.

ועל–פי–זה מובן גם שינוי הלשון “פירש (רבי תנחומא)”, ולא “דרש”, כהלשון הרגיל בכגון–דא - להדגיש שאין זה על–דרך הדרש, כי אם פירוש הכתוב, פשוטו של מקרא, כנ”ל.

 

הקרשים המנחמים

ג. אמנם עדיין נשאלת השאלה אצל “תלמיד ממולח”:

מהו אמנם גודל ההכרח בפעולתו של יעקב אבינו בהבאת ונטיעת ארזים במצרים לצורך עשיית המשכן מאתיים ועשר שנים לפני הציווי דעשיית המשכן?!

והביאור בזה - מרמז רש”י (ב”יינה של תורה”) בהזכירו את שמו של בעל המאמר, “רבי תנחומא”: “תנחומא” הוא מלשון תנחומין. ולכן, “פירש רבי תנחומא” ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש וכו’”, מכיוון שענין זה מהווה נחמתן של ישראל:

כאשר בני ישראל נמצאים בגלות מצרים, במצב דקושי השעבוד, עד לגזירת “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, וכו’ וכו’ - הרי, מלבד ההבטחה ד”אנכי אעלך גם עלה”, שואבים הם עידוד ונחמה בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים, כיוון ש”צפה ברוח הקודש שעתידין לבנות משכן במדבר”, “וצוה לבניו (ובניו לבניהם אחריהם, וכן הלאה) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים”!

כלומר: עצי שטים לצורך עשיית המשכן גופא - היו יכולים אמנם להשיג באופן אחר, אבל, כדי שתהי’ נחמתן של ישראל (ענינו של רבי תנחומא) - הוצרך יעקב אבינו להביא ארזים ולנטעם במצרים, ולצוות לבניו שיטלום עמהם כשיצאו ממצרים, כדי, שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצי הארזים שנטע יעקב אבינו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, היינו, שעצי ארזים אלה מסמלים וממחישים את גאולתן של ישראל.

 

איך לנחם בגלות?

ד. ומכאן באים לענין של נחמה גם בנוגע לגלותנו זה האחרון:

כשנמצאים בחשכת הגלות, “כל הגלויות נקראו ע”ש מצרים”, ב”מדבר העמים”, “נחש שרף ועקרב וצמאון גו’”, חושך כפול ומכופל דעקבות משיחא - אומר רבי תנחומא, מנחמם של ישראל, שאין להתפעל מחשכת הגלות מכיון שיודעים שהתכלית והמטרה היא “לבנות משכן במדבר”, היינו, לעשות ממציאות ה”מדבר” משכן ומקדש לו יתברך, דירה לו יתברך בתחתונים.

עד לקיום הציווי “ועשו לי מקדש” כפשוטו, בבית–המקדש השלישי, שבו יתגלה גם המשכן שעשה משה, משכן המדבר.

 

להתפלל ולבקש

ה. ויש להוסיף בזה - ובהקדמה:

לאחרי ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש” שיצאו ממצרים ויעשו משכן כו’ - כיצד יתכן שלאחרי–זה יהיה ענין של חורבן וגלות, “בנים שגלו מעל שולחן אביהם”?!

והמענה לזה - על–פי דבריו של יעקב אבינו, אשר, גם בידעו אודות כל ההבטחות שהבטיח לו הקב”ה, “ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו’”, הוצרך להתפלל ולבקש מהקב”ה כו’, באמרו “שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא”.

אמנם, לאחרי שרואים בפועל שהקב”ה קיים את הבטחותיו - אזי יודעים שאין מקום לחשש כו’, כלומר, דבר ברור הוא שהקב”ה מקיים את הבטחותיו, וכפסק–דין הרמב”ם “כל דבר טובה שיגזור הא–ל . . אינו חוזר”.

ובנוגע לעניננו:

הקב”ה הבטיח לגאול את ישראל, והתורה מעידה שכבר “כלו כל הקיצין”, עוד בזמן הגמרא…

וגם ענין התשובה (“אין הדבר תלוי אלא בתשובה”) ישנו כבר - כדברי רבינו הזקן באגרת–התשובה בנוגע לברכת “סלח לנו כו’ ברוך אתה ה’ חנון המרבה לסלוח”, ש”אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו”, ומוסיף, “ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין ברוך אתה ה’ גואל ישראל”.

ועל–אחת–כמה–וכמה בנוגע לתשובה דיום–הכיפורים, שאז לא שייך החשש ד”חוזרין וחוטאים”, לפי ש”שטן ביומא דכיפורי לית לי’ רשותא לאסטוני . . השטן בגימטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי’, שס”ד יומי אית לי’ רשותא כו’ ביומא דכיפורי לית לי’ רשותא כו’” - הרי בודאי ובודאי שתיכף ומיד לאחרי התשובה דיום–הכיפורים צריכה לבוא הגאולה.

 

עד מתי?!

ו. ומכיון שלאחרי כל זה עדיין לא בא - מתעוררת השאלה והדרישה והצעקה האמיתית של בני ישראל: “עד מתי”?!…

והמענה היחידי לשאלה ודרישה וצעקה זו הוא - שהקב”ה ממלא את בקשתם ודרישתם של ישראל, ומביא תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה כפשוטה בפועל ממש!

וכמרומז בדיוק לשונו של רש”י “פירש רבי תנחומא” - שענין הנחמה (“תנחומא”) הוא באופן ד”פירש”: (א) לא דרש, דרוש ופשט’ל יפה, כי אם, פשטות הענין, היינו, נחמה וגאולה כפשוטה ממש, שהרי לא יתכן ש”הגלות” תהי’ בפועל ובפשטות, ואילו הנחמה - באופן של “דרש” בלבד… (ב) “פירש” מורה על ביאור והרחבת הענין, כידוע הביאור בלשון “פירש הבעש”ט”, מלשון “פאַנאַנדער–געשפרייט”, שבזה מודגש עוד יותר שהגאולה היא כפשוטה ממש.

וכידוע מענה אדמו”ר מהר”ש לאביו הצ”צ על–דבר הצורך בגאולה כפשוטה:

כששאל המהר”ש אצל הצמח צדק על–דבר ה”קץ” דשנת תר”ג, היתכן שמשיח לא בא, והשיב לו, הרי נדפס ה”לקוטי תורה” (גילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח) - נענה המהר”ש ואמר: הכל טוב ויפה, אבל, בני ישראל רוצים וצריכים משיח כפשוטו, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים!

כלומר, על–פי תורה יש מקום לב’ הדעות כו’, ומי הוא זה שמגלה וקובע שצריכה להיות הגאולה כפשוטה ממש - אדמו”ר מהר”ש, שדרכו המיוחדת מתבטאת בפתגמו הידוע “לכתחילה אַריבער”, ובהדגשת שלילת ההנהגה באופן אחר, “העולם סבור שיש לילך ‘אַרונטער’, וכשלא יכולים, הולכים ‘אַריבער’, ואילו אני סבור, שצריכים לילך מלכתחילה אַריבער”, היינו, שמי שאינו הולך בדרך ד”לכתחילה אַריבער”, שייך הוא לסדר והנהגה דעולם!

ז. ויהי רצון שמהדיבור אודות “פירש רבי תנחומא” נזכה תיכף ומיד לנחמתן של ישראל, נחמה כפשוטה ממש, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים - גאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, שאז תהי’ גם שלימות הנחמה על הגלות, “אודך ה’ כי אנפת בי”.

ותיכף ומיד - “ואתה תצוה את בני ישראל גו’ להעלות נר תמיד” (כפי שהולכים לקרוא בתפילת מנחה), שזוכים לראות את הדלקת המנורה בבית–המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו ממש.

[כל הקהל צעק (ואחר כך ניגן) “עד מתי”].

דוע מזכיר רש”י
את שמו של רבי תנחומא?
א. כנהוג בכל התוועדות דיום השבת–קודש ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש”י, הנה, נתעכב על כמה ענינים שהעירו אודותם (מבין ריבוי הענינים כו’, אשר בודאי יוסיפו כהנה וכהנה, “ותן לחכם ויחכם עוד”, אף שאין הזמן גרמא לעיין ולתרץ על כולם), בקשר ובשייכות לעשיית המשכן.
בהתחלת הפרשה נימנו הדברים שנצטוו לנדב למשכן: “וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו’ ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים וגו’”.
ומפרש רש”י את פרטי הדברים, ובכמה מהם דרוש הסבר וביאור (כדלקמן):
…”ועצי שטים - ומאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים”.
וצריך להבין:
1) פירוש זה - שכבר בירידתו למצרים הביא יעקב עמו ארזים כו’, לצורך המשכן שעתידין לעשות לאחרי מאתיים ועשר שנים - הוא על–דרך הדרש (“פירש רבי תנחומא”), ולכאורה, מהו ההכרח לכך בפשוטו של מקרא, הרי יכולים לפרש בפשטות שלקחו עצי שטים מתגרי אומות העולם (שהיו בקרבת מקום חנייתם), וכיו”ב?!
2) ידוע הכלל שבדרך כלל לא מזכיר רש”י את שם בעל המאמר, מלבד במקומות אחדים שבהם ישנו קושי מסויים המתבאר על–ידי–זה שיודעים מיהו בעל המאמר. ועל–פי–זה, דרוש ביאור והסבר בנדון דידן - מדוע מזכיר רש”י שם בעל המאמר, “רבי תנחומא”?
3) מהו דיוק הלשון “פירש רבי תנחומא”, ולא “דרש רבי תנחומא”, כלשון הרגיל בכגון–דא - כאילו אין זה דרש, כי אם פירוש הכתוב, על–דרך לשונו של רש”י “לפרש כפשוטו”, “לפי פשוטו כך פרשהו”?

הקרשים היו מוכנים ומזומנים אצל בני ישראל במדבר
ב. והביאור:
ובהקדמה - שדרכו של רש”י (בדרך כלל) שאינו מקדים לפרש את השאלה (כדרכם של בעלי התוספות - שתחילה שואלים “ואם תאמר”, ואחר כך מתרצים “ויש לומר”), כי אם, שמתחיל את הביאור מיד, כדרך הלימוד עם בן חמש למקרא - לא לשאול שאלות, כי אם, לבאר מלכתחילה את הפירוש הנכון. אמנם, בפסוק זה משנה רש”י ומקדים את השאלה - “ומאין היו להם (עצי שטים) במדבר”.
וכוונת רש”י - לבאר ולהדגיש עד כמה מוכרח הפירוש דלקמן בפשוטו של מקרא:
פירוש זה - ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש . . והביא ארזים למצרים וכו’” - הוא לכאורה על–דרך הדרש, שכן, על–דרך הפשט לא מסתבר לומר שמאתיים ועשר שנים לפני שנצטוו על עשיית המשכן, התחיל יעקב בהכנות לכך, על–ידי–זה שהביא ארזים למצרים ונטעם, כדי שיצמחו מהם עצים גדולים, שיוכלו לעשות מהם קרשים שארכו של כל אחד מהם עשר אמות; על–דרך הפשט מסתבר יותר לומר שקנו עצים מתגרי אומות–העולם.
ולכן מדגיש רש”י את השאלה “מאין היו להם במדבר” - שהרי כל הדברים שנימנו בכתוב היו צריכים להיות כבר בידם וברשותם של בני ישראל, כך, שאין צורך לחפש ולהשיג, לקנות מתגרי אומות–העולם וכיו”ב, ואפילו לא לחתוך את העצים (אילו יצוייר שהיו צומחים עצי שטים בסמיכות מקום), אלא קיחה בלבד (כנ”ל), ואם–כן, נשאלת השאלה והתמיה: “עצי שטים” - מאין היו להם במדבר”?!
אלא ודאי על–כרחך צריך לומר שפירוש הכתוב הוא - ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים וצוה לבניו ליטלם עמהן כשיצאו ממצרים”, כלומר, ליטול עמהם קרשים מוכנים שיהיו בידם לצורך עשיית המשכן, ולא ליטול את העצים כמו שהם, עם האדמה שסביבם, על מנת לנטעם במדבר, שאז, יצטרכו לחתוך ולהכין מהם קרשים כו’.
ועל–פי–זה מובן גם שינוי הלשון “פירש (רבי תנחומא)”, ולא “דרש”, כהלשון הרגיל בכגון–דא - להדגיש שאין זה על–דרך הדרש, כי אם פירוש הכתוב, פשוטו של מקרא, כנ”ל.

הקרשים המנחמים
ג. אמנם עדיין נשאלת השאלה אצל “תלמיד ממולח”:
מהו אמנם גודל ההכרח בפעולתו של יעקב אבינו בהבאת ונטיעת ארזים במצרים לצורך עשיית המשכן מאתיים ועשר שנים לפני הציווי דעשיית המשכן?!
והביאור בזה - מרמז רש”י (ב”יינה של תורה”) בהזכירו את שמו של בעל המאמר, “רבי תנחומא”: “תנחומא” הוא מלשון תנחומין. ולכן, “פירש רבי תנחומא” ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש וכו’”, מכיוון שענין זה מהווה נחמתן של ישראל:
כאשר בני ישראל נמצאים בגלות מצרים, במצב דקושי השעבוד, עד לגזירת “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, וכו’ וכו’ - הרי, מלבד ההבטחה ד”אנכי אעלך גם עלה”, שואבים הם עידוד ונחמה בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים, כיוון ש”צפה ברוח הקודש שעתידין לבנות משכן במדבר”, “וצוה לבניו (ובניו לבניהם אחריהם, וכן הלאה) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים”!
כלומר: עצי שטים לצורך עשיית המשכן גופא - היו יכולים אמנם להשיג באופן אחר, אבל, כדי שתהי’ נחמתן של ישראל (ענינו של רבי תנחומא) - הוצרך יעקב אבינו להביא ארזים ולנטעם במצרים, ולצוות לבניו שיטלום עמהם כשיצאו ממצרים, כדי, שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצי הארזים שנטע יעקב אבינו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, היינו, שעצי ארזים אלה מסמלים וממחישים את גאולתן של ישראל.

איך לנחם בגלות?
ד. ומכאן באים לענין של נחמה גם בנוגע לגלותנו זה האחרון:
כשנמצאים בחשכת הגלות, “כל הגלויות נקראו ע”ש מצרים”, ב”מדבר העמים”, “נחש שרף ועקרב וצמאון גו’”, חושך כפול ומכופל דעקבות משיחא - אומר רבי תנחומא, מנחמם של ישראל, שאין להתפעל מחשכת הגלות מכיון שיודעים שהתכלית והמטרה היא “לבנות משכן במדבר”, היינו, לעשות ממציאות ה”מדבר” משכן ומקדש לו יתברך, דירה לו יתברך בתחתונים.
עד לקיום הציווי “ועשו לי מקדש” כפשוטו, בבית–המקדש השלישי, שבו יתגלה גם המשכן שעשה משה, משכן המדבר.

להתפלל ולבקש
ה. ויש להוסיף בזה - ובהקדמה:
לאחרי ש”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש” שיצאו ממצרים ויעשו משכן כו’ - כיצד יתכן שלאחרי–זה יהיה ענין של חורבן וגלות, “בנים שגלו מעל שולחן אביהם”?!
והמענה לזה - על–פי דבריו של יעקב אבינו, אשר, גם בידעו אודות כל ההבטחות שהבטיח לו הקב”ה, “ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו’”, הוצרך להתפלל ולבקש מהקב”ה כו’, באמרו “שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא”.
אמנם, לאחרי שרואים בפועל שהקב”ה קיים את הבטחותיו - אזי יודעים שאין מקום לחשש כו’, כלומר, דבר ברור הוא שהקב”ה מקיים את הבטחותיו, וכפסק–דין הרמב”ם “כל דבר טובה שיגזור הא–ל . . אינו חוזר”.
ובנוגע לעניננו:
הקב”ה הבטיח לגאול את ישראל, והתורה מעידה שכבר “כלו כל הקיצין”, עוד בזמן הגמרא…
וגם ענין התשובה (“אין הדבר תלוי אלא בתשובה”) ישנו כבר - כדברי רבינו הזקן באגרת–התשובה בנוגע לברכת “סלח לנו כו’ ברוך אתה ה’ חנון המרבה לסלוח”, ש”אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו”, ומוסיף, “ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין ברוך אתה ה’ גואל ישראל”.
ועל–אחת–כמה–וכמה בנוגע לתשובה דיום–הכיפורים, שאז לא שייך החשש ד”חוזרין וחוטאים”, לפי ש”שטן ביומא דכיפורי לית לי’ רשותא לאסטוני . . השטן בגימטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי’, שס”ד יומי אית לי’ רשותא כו’ ביומא דכיפורי לית לי’ רשותא כו’” - הרי בודאי ובודאי שתיכף ומיד לאחרי התשובה דיום–הכיפורים צריכה לבוא הגאולה.

עד מתי?!
ו. ומכיון שלאחרי כל זה עדיין לא בא - מתעוררת השאלה והדרישה והצעקה האמיתית של בני ישראל: “עד מתי”?!…
והמענה היחידי לשאלה ודרישה וצעקה זו הוא - שהקב”ה ממלא את בקשתם ודרישתם של ישראל, ומביא תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה כפשוטה בפועל ממש!
וכמרומז בדיוק לשונו של רש”י “פירש רבי תנחומא” - שענין הנחמה (“תנחומא”) הוא באופן ד”פירש”: (א) לא דרש, דרוש ופשט’ל יפה, כי אם, פשטות הענין, היינו, נחמה וגאולה כפשוטה ממש, שהרי לא יתכן ש”הגלות” תהי’ בפועל ובפשטות, ואילו הנחמה - באופן של “דרש” בלבד… (ב) “פירש” מורה על ביאור והרחבת הענין, כידוע הביאור בלשון “פירש הבעש”ט”, מלשון “פאַנאַנדער–געשפרייט”, שבזה מודגש עוד יותר שהגאולה היא כפשוטה ממש.
וכידוע מענה אדמו”ר מהר”ש לאביו הצ”צ על–דבר הצורך בגאולה כפשוטה:
כששאל המהר”ש אצל הצמח צדק על–דבר ה”קץ” דשנת תר”ג, היתכן שמשיח לא בא, והשיב לו, הרי נדפס ה”לקוטי תורה” (גילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח) - נענה המהר”ש ואמר: הכל טוב ויפה, אבל, בני ישראל רוצים וצריכים משיח כפשוטו, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים!
כלומר, על–פי תורה יש מקום לב’ הדעות כו’, ומי הוא זה שמגלה וקובע שצריכה להיות הגאולה כפשוטה ממש - אדמו”ר מהר”ש, שדרכו המיוחדת מתבטאת בפתגמו הידוע “לכתחילה אַריבער”, ובהדגשת שלילת ההנהגה באופן אחר, “העולם סבור שיש לילך ‘אַרונטער’, וכשלא יכולים, הולכים ‘אַריבער’, ואילו אני סבור, שצריכים לילך מלכתחילה אַריבער”, היינו, שמי שאינו הולך בדרך ד”לכתחילה אַריבער”, שייך הוא לסדר והנהגה דעולם!
ז. ויהי רצון שמהדיבור אודות “פירש רבי תנחומא” נזכה תיכף ומיד לנחמתן של ישראל, נחמה כפשוטה ממש, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים - גאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, שאז תהי’ גם שלימות הנחמה על הגלות, “אודך ה’ כי אנפת בי”.
ותיכף ומיד - “ואתה תצוה את בני ישראל גו’ להעלות נר תמיד” (כפי שהולכים לקרוא בתפילת מנחה), שזוכים לראות את הדלקת המנורה בבית–המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו ממש.
[כל הקהל צעק (ואחר כך ניגן) “עד מתי”].