וזה היה הנס הראשון…
ר’ מנדי ריבקין, האברך החב”ד שנדקר בגבעת זאב מספר ל’בית משיח’ על הרגעים הכמעט אחרונים, ומנצל את התהודה התקשורתית להעברת המסרים הברורים של הרבי מה”מ
ר’מנדי ריבקין, האברך החב”ד שנדקר בגבעת זאב מספר ל’בית משיח’ על הרגעים הכמעט אחרונים, ומנצל את התהודה התקשורתית להעברת המסרים הברורים של הרבי מה”מ
בקומה העשירית של המרכז הרפואי שערי צדק, מוקף במכשירים וצינורות, שוכב הרה”ח ר’ מנחם מענדל ריבקין ומנסה לעכל את המשמעות של הנס הגדול. על הקירות תלויים ציורים, מכתבים וכרזות של הילדים, “אבא, אני אוהב אותך, מחכה שתחזור” כתוב על אחת מהן בכתב ילדותי. “זה נס מטורף, בלתי נתפס. ממש ניסים ונפלאות למטה מעשרה טפחים בעולם הזה הגשמי. אני מרגיש שנולדתי מחדש”, הוא אומר, “ח”י שבט זה היום הולדת השני שלי, אני מרגיש שחזרתי לעולם כי יש לי שליחות לעשות כאן”.
סביבו נמצאים המשפחה הקרובה. מנסים לעזור במה שניתן. הוא שוכב במיטה, צינורות חמצן מקלים עליו את הנשימה. הדיבור עדיין קשה עליו, מידי פעם, אחיו שניאור קוטע את הראיון, מבקש ממנו לקחת נשימה עמוקה וללגום מעט מים. בעיקר בקטעים בהם התרגשותו גוברת. “היה לנו נס אדיר”, מספר האח, איך שנודע לנו על הפיגוע, גיסי כתב לרבי באגרות קודש, הוא התקשר אלי וסיפר לי שהרבי כתב תשובה ברורה על ניסים גדולים וסעודת הודיה. אני שידעתי מה המצב האמיתי, אמרתי לו ‘ימים יגידו’ והימים אכן אמרו את מה שהרבי כתב…”
“דקרו אותי”
ר’ מענדי ורעייתו, תושבי גבעת זאת וחברי קהילת חב”ד במקום, ביום רביעי בערב, בשבוע שעבר עצרו בתחנת דלק בכניסה לעיר. הם עמדו סמוך לאחת המסעדות כשמחבל אכזרי שעקב אחריהם, התנפל במהירות על ר’ מענדי ודקר אותו בגבו. “עמדנו שם, אשתי ואני ליד הפתח של המסעדה”, משחזר ריבקין את רגעי האימה. “פתאום הרגשתי דקירות מאחור, למעשה לא הרגשתי דקירות, אלא יותר נכון שתי מכות בגב. לקח לי בערך שניה להבין שדקרו אותי”.
“אמרתי לאישתי דקרו אותי, דקרו אותי, פתחתי מהר את הדלת של המסעדה, ודחפתי אותה פנימה. כדי להגן עליה מהמחבל, אבל הוא כבר לא היה שם. הוא ברח במהירות”.
וזה היה הנס הראשון…
“אכן, זה היה נס שהוא לא תקף גם אותה אלא ברח משם. בסופו של דבר תפסו אותו כמה אזרחים ונטרלו אותו.
“זרקתי את המעיל שלי על הרצפה של המסעדה והתיישבתי עליו. צעקתי שוב ‘דקרו אותי, דקרו אותי’. התחילו להגיע אנשים מסביב. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מאבד קשר עם הסביבה. הפגיעה הייתה קשה ביותר. איבדתי המון המון דם. בגלל אופי הפציעה, היה בלתי אפשרי לעצור את הדימום. הרגשתי שאני לא מסוגל עוד לשבת, נשכבתי על הרצפה. ופשוט חיכיתי. התחלתי לאבד דופק, לא הצלחתי לנשום, ואז התחלתי להבין שהגרוע מכל הולך לקרות…”.
אנחנו יושבים אחד מול השני, הדיבור שלו משתנק, נראה שקשה לו לחזור לרגעים הללו. ניתן לחוש את ההתרגשות בחדר. קשה לשבת מול אדם שמתאר לך את הרגעים שלכאורה היו אמורים להיות הרגעים האחרונים בחייו.
“ואז הבנתי - אני חי”
מה עובר לך בראש באותם רגעים?
“קשה מאוד להסביר. אלו רגעים נשגבים מאוד. לא רציתי שזה יקרה, וידעתי שאני חייב להישאר מרוכז. למרות המצב הגופני שלי שהלך והחמיר, המחשבות שלי היו מאוד מאוד חדות. הייתה לי תחושה שהחיים שלי תלויים במחשבה שלי ואני חייב למקד אותה בהצלה”.
הוא מספר לי על המחשבה שלו באותם רגעים אבל מבקש ממני שלא לפרסם אותה. “זה רגע אינטימי שלי עם הבורא, ואני מעדיף לשמור את המחשבות הללו לעצמי” הוא אומר ואני מבטיח לכבד את בקשתו.
הדקות הללו שבעיניו נדמו כנצח, ארכו למעשה דקות ספורות. במהירות הבזק הופיעו משום–מקום פאראמדיקים של מד”א ונציגים של אירגוני ההצלה. “מלאכי הצלה”, הוא קורא להם ומבקש להודות להם. “קומנדו זה לא רק בצבא”, הוא אומר. המהירות שבה הם הגיעו, הטיפול היעיל והמקצועי שהעניקו לי בשטח והמהירות שבה פינו אותי לבית הרפואה, הם אלו שהצילו אותי על פי טבע”.
ר’ מענדי הגיע למרכז הרפואי שערי צדק כשהוא סובל מפציעה קשה מאוד ומוגדר פצוע קשה במצב לא יציב. הוא הוכנס מיד לניתוח ארוך ומורכב שבמהלכו עצרו את הדימום. והוא נזקק למנות דם רבות.
ואז מגיע הרגע שאתה פותח את העיניים ומבין שאתה חי.
“כן. הייתי מורדם ומונשם. אחרי הניתוח כשהגיע הזמן, התחיל הצוות הרפואי להעיר אותי. זה מדהים איך שהם עשו את זה, השמיעו לי ניגונים וככה לאט לאט פתחתי את העיניים ופתאום קלטתי - אני חי”.
מה עובר לך באותם רגעים?
“המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, הייתה המחשבה האחרונה. אותה מחשבה ששמרתי לעצמי באותם רגעים ששכבתי במסעדה כשהכל סביבי התערפל. אחר כך הרגשתי כעס והתרגשות. התרגשתי מאוד בשביל הילדים שקיבלו אבא מחדש ובשביל אשתי שקיבלה בעל חדש”.
על מה כעסת?
“על היכולת והקלות הבלתי נסבלת של שפל אנשים לקחת לאשתי את בעלה ולילדים שלי את אבא שלהם. לא חשבתי בכלל על עצמי. חשבתי רק על החוצפה והעזות של השפל הזה שללא כל סיבה כמעט והרס משפחה שלמה. זה מאוד הטריד אותי.
“במקביל, הרגשתי הודאה עצומה לה’ על החסד העצום שעשה איתי. הרגשתי ממש שנולדתי מחדש ושיש לכך סיבה. כאילו ה’ לקח את הנשמה שלי והחליט להוריד אותה חזרה למטה כדי להעביר מסר לעם ישראל. הרגשתי ממש שליח של בורא עולם וזה נתן לי המון כח”.
השליחות שלי
כח למה?
“שלבי ההחלמה עד היום, לא היו קלים בכלל. כשפקחתי את העיניים ביום שישי, לא יכולתי להניע איבר. על כל דבר הייתי צריך להילחם עם עצמי. אבל אמרתי לעצמי שאם ה’ בחר בי להיות שליח להעביר מסר מסוים, אסור לי לוותר. קרעתי את עצמי, במצב הזה, כל פעולה הכי בסיסית כמו לעלות ולרדת מהמיטה, זו עבודה קשה, אבל לא עשיתי לעצמי הנחות. אני עדיין לא במיטבי, הדיבור קשה עלי ויש עוד דרך ארוכה, אבל כל יום שעובר אני מרגיש יותר טוב, מעכל את הנס ומודה לה’”.
ר’ מענדי מדבר על שליחות, ונראה שהוא לוקח את זה ברצינות. במשך היום, הוא הספיק להעניק ראיונות לעשרות כלי תקשורת מהארץ ומחו”ל. כשהוא חוזר על מסר העיקרי - אסור אפילו לחשוב על וויתורים בארץ ישראל ועל הממשלה לטפל בטרור בנחישות וביד קשה. למרות חולשתו, המבע שלו נחוש והקול שלו בטוח והחלטי.
אתה מרגיש שליח?
“אומר לך את האמת”? הוא אומר לי, “אני רואה בכל מה שקרה זכות גדולה. אני לא מבין למה בורא עולם בחר דווקא בי לשליחות הזו, במה זכיתי? אבל אין לי ספק שזהו תפקידי כרגע לנצל את המצב כדי להעביר בכל מקום את דעתו הברורה של הרבי על שלילת כל דיבור על וויתורים בארץ ישראל ומיגור הטרור בלי לפחד..
איך אתה מרגיש כרגע?
“ברוך ה’, אני מחלים בצורה מהירה מאוד. אני לא רוצה להיכנס לפרטים רפואיים, אבל הנס הוא עצום. זה נס שכל מי ששומע אותו, אומר ואוו. זה כולל את כל הצוות הרפואי שלא מפסיק להתפעל. וזה פשוט בכל השלבים, הטיפול במקום, הפינוי, הניתוח, ההתעוררות וכל מה שקורה מאז בקצב בלתי נתפס, זה ניסים ונפלאות למטה מעשרה טפחים בעולם הזה הגשמי.
“היו כאן אנשי הטיפול נמרץ ודיברתי איתם, דיברתי עם אנשי בית החולים, ככל שאני מבין את הפרטים ואת מה שקרה. הנס מועצם יותר ויותר. זה פשוט נס גלוי בכל קנה מידה”.
אתה מרגיש את החיזוק, והאמונה שהסיפור שלך מביא?
“ודאי, אני רואה את זה מכל הסביבה שלי. אם זה בכל מקום שאנשים התפללו עבורי וקראו תהילים. או הצוות הרפואי שלא מפסיק לדבר במונחים של ‘נס’ ו’חסדי שמים’ ואם זה במקום העבודה שלי. שעמיתיי לעבודה שאינם דתיים החלו להתפלל ולקרוא תהילים כששמעו מה שקרה לי”.
לא מפחדים
אני בטוח שהשאלה הבאה מיותרת, ובכל זאת. האם בעקבות הפציעה אתם מתכוננים אולי לעבור למקום אחר, יותר בטוח?
“חס ושלום. אנחנו לא עוברים לשום מקום ולא מפסיקים שום דבר. אנחנו לא ניתן פרס לטרור ולא ניתן למחבלים ימח–שמם לנצח אותנו. נחזור לשם בעזרת ה’, לאותו מקום, לאותו כביש ואף יותר. אנחנו לא מפחדים. נחזור לשגרה בעזרת ה’, ונצא מכל הסיפור הזה חזקים ומחוזקים יותר”.
לסיום, איזה מסר יש לך להעביר לקוראי בית משיח?
“אנחנו נכנסים עכשיו לחודש אדר ש’בריא מזליה’ - שישים יום של שמחה, זה הזמן להרבות בשמחה וכמובן להתחיל להתכונן ולצאת למבצע מגילה בפורים בכל השטורעם. במגילה כתוב ‘להיקהל ולעמוד על נפשם’. אם אנחנו רוצים להיקהל ולעמוד על נפשנו מהרוצים להשמידנו, אנחנו צריכים לצאת למבצע פורים בכל הכח”.