א מאות ואלפי תלמידים זכה הגאון הרב חיים חייקל מילצקי להעמיד לתורה ולמעשים טובים.

א

מאות ואלפי תלמידים זכה הגאון הרב חיים חייקל מילצקי להעמיד לתורה ולמעשים טובים. גאונותו המופלגת משכה לישיבתו, “חיי עולם”, אלפי תלמידים מכל קצוות תבל. כעשרים שנה היה בין הדמויות הבולטות בישיבה המפורסמת.

ר’ חיים חייקל היה מגדולי מרביצי התורה באסכולה של העולם הליטאי. הוא נולד בקובנה שבליטא ובצעירותו למד בישיבת סלובודקה ובהמשך בישיבת סטוצ’ין אצל הרב אלתר שמולאביץ.

במהלך המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים ברוסיה, נותר ברוסיה ופעל במחתרת להפצת תורה לבחורים שהתפזרו מישיבות רבות שנסגרו. בשנת תרפ”ג עלה לארץ ישראל והתגורר לצד אישים אחרים מתנועת המוסר בחצר שטרויס הירושלמית.

בעשרות שנותיו האחרונות היה אדם חולני, ונחשב כ”בעל ייסורים”. למרות ייסוריו הגדולים מהם סבל ברגליו, המשיך להרביץ תורה ולהשפיע ממעינותיו הברוכים. גם על מצבתו נכתב הנוסח שכתב הוא בעצמו, נוסח חף מתארים רבניים, ונחשב חריג בפשטותו וענוותנותו: “פ”נ חיים חייקיל זאב מילצקי ב”ר ראובן ז”ל שסבל רוב ימיו יסורים ובעוונותיו הרבים לא הגיע למדרגה שהיה יכול להגיע”.

ממה סבל? ממה היו ייסוריו?

מסתבר ששנים רבות סבל ברגליו, אך ברבות הימים ייסוריו הלכו ותכפו, עד כדי כך שרופאיו המליצו לכרות את אחת מרגליו, ואילו גורלה של השניה עדיין מוטל היה בספק. איש לא ידע ממתי החל הסבל, ומהי סיבת המחלה.

התעלומה הגדולה נפתרה בעיצומה של חתונת בנו הדיין הירושלמי הרב משה יוסף מילצקי שהתקיימה בשנת תשי”ד. אל אולם השמחות הגיע הגאון על כסא גלגלים, ועד מהרה הוקף על ידי רבים מבני–המשפחה, תלמידיו ומעריציו. בשעת הפוגה ביקש אבי החתן לשאת דברים, והכל הקשיבו לסיפורו.

ב

צעיר הייתי בעת שלמדתי בישיבה שהתקיימה בסטוצ’ין. כשלושים בחורים היינו, ולמדנו בשקידה ובהתמדה בבית הכנסת המקומי.

חלק מנוף חיינו, היתה דמותו של “איצ’ה דער שיכור”. הוא היה יהודי כבן ארבעים, שהיה שותה יי”ש לרוויה ולאחר מכן היה נרדם על אחד מספסלי בית המדרש. כשהתעורר, שוב היה נוטל את הבקבוק בידיו ולא היה מניחו עד שהיה מרוקנו, וחוזר חלילה.

איש לא ידע את זהותו האמיתית של איצ’ה, ולמעשה איש גם לא התעניין במצבו. רק ילדי העיר היו מכרכרים סביבו כדרך הילדים.

היה זה בלילה חורפי, ישבנו בבית המדרש שקועים בסוגייה קשה. בחוץ ירד שלג, אך בבית המדרש היה חם ומוסק. לפתע נפתחה הדלת, ובעקבות משב רוח קר, נכנס עגלון לא–מקומי שסיפר בבהלה כי הוא נסע באיזור עם עגלה טעונת משא, כשלפתע התהפכה העגלה עם הסחורה, והסוס שוכב מתחתיה כשהרצועות כרוכות סביב צווארו. “אנא מכם!” פנה אלינו הבחורים, “בואו ועזרו לי להרים את העגלה, ולהציל את הסוס, מקור פרנסתי”.

התחלנו לשאת ולתת, האם מותר לנו לעזוב את הלימוד בשביל להציל את חייו של הסוס. לבסוף הגענו למסקנה שביטול תורה חמור יותר מ”עזוב תעזוב עמו”, ונשארנו בבית–המדרש.

בעל העגלה עזב את בית המדרש מר–נפש, כשלפתע נשמע קולו הצרוד של איצ’ה השיכור: “בחורים, לכו לעזור מיד ליהודי להציל את סוסו. אם לא תלכו, מבטיח אני לכם כי לא תוכלו ללכת על רגליכם”. לא התאפקתי ושאלתי אותו “איצ’ה, ממתי נהיית ‘פוסק’ בדיני אדם?” איצ’ה הביט בי מבט נוקב, ומבלי להוסיף מילה הסתובב על צדו השני וחזר לשנת השיכורים שלו.

כמחצית השעה לאחר מכן, שוב חזר העגלון, וכשדמעות בעיניו התחנן שנבוא לעזור לו. “לא הצלחתי למצוא אף אדם שיעזור לי”, קולו רעד בבכי. שוב התפלפלנו האם מותר לבטל תורה בשביל לעזור לו, ולבסוף הוסכם שכן. כשהגענו אל העגלה ההפוכה, ראינו שהסוס מת.

למחרת בבוקר הגיע איצ’ה לבית המדרש וניגש היישר אלי: “יש לי בקשה ממך”, פתח ללא הקדמות. “היום בערב אסתלק מהעולם הזה וברצוני שתבוא לדירתי ותהיה נוכח בעת יציאת הנשמה”. כך אמר–קבע בפשטות. גיחכתי לעברו:

“וכי אדם יודע את יום מותו? ובכלל, ממתי יש לך דירת מגורים?”

אך איצ’ה לא נרתע, וביקש שוב שאבוא, ואף הסביר לי היכן נמצאת דירתו, דירת חורבה הנמצאת בקצה העיר, סמוך לבית הקברות.

חזרתי ללימודי, ורק בשעות הערב נזכרתי לפתע בבקשתו של איצ’ה. חשבתי לעצמי, ‘מילא, אלך לביתו, ואעשה חסד בכך שאמלא את מבוקשו’. לקחתי עמי גמרא, ויצאתי לעבר ביתו.

כשהגעתי לחורבה, מצאתיו שוכב על קרשים שהיו מונחים בצד החדר שהיו אמורים להיות מיטה. הוא עצמו ישן כהרגלו, ואני פתחתי את הגמרא ושקעתי באותיות הקטנות.

שעות מספר חלפו. איצ’ה ישן עמוקות, ואני מתבונן סביבי, מביט בעוני המשווע, וחושב לעצמי שהגיע הזמן ללכת. בדיוק כשקמתי ממקומי, התעורר איצ’ה ובידו הגרומה החווה לעבר הכסא: “חיים חייקל! אל תלך, שב כאן בדל”ת אמותי, וכשאמות תלך אל ה’חברא קדישא’ ותאמר להם שיקברוני ליד הגאון”…

“מדוע הנך מדבר שטויות”, השבתי, “אפילו תפילין אינך מניח, וברצונך להיקבר סמוך לצדיק?”

איצ’ה הצביע לעבר ארגז שעמד בצד, ובקול רפה הוסיף ואמר: “תפתח את הארגז ותראה את התפילין שלי”.

עשיתי כדבריו, ומצאתי תפילין מהודרות ונאות שעוררו את התפעלותי. למרות זאת הוספתי: “איך אומר ל’חברא–קדישא’ שיקברו אותך ליד הגאון, הרי הם לא ישמעו בקולי ולא יאמינו לדבריי?”

איצ’ה רמז בעיניו לעבר ארגז דהוי שעמד בפינת החדר. “תפתח אותו ותמצא שם את הכתבים שלי. בטוחני כי לאחר שתראה אותם לרב ולאנשי ה’חברא–קדישא’, הם יעשו כרצוני”.

לא התאפקתי, ופתחתי את הארגז. ערמות של כתבי יד היו מונחים בצורה מסודרת להפליא. כתב יד קטן, צפוף אך בהיר, מילא את הדפים מראשם ועד כלה. כמעט ולא הבנתי מאום מתוכן הכתבים. עניני קבלה, רזין וסודות תורה. באותו רגע הבנתי שאיצ’ה השיכור אינו אלא צדיק נסתר, גדול ומופלג בתורה…

שעה קלה לאחר מכן החזיר איצ’ה את נשמתו.

ניגשתי מיד אל ביתו של הרב וסיפרתי לו דברים כהווייתם, ואף הבאתי עמי את כתביו של איצ’ה. פני הרב חוורו בשל הידיעה כי צדיק כה גדול ומופלג התגורר בעירו, ולא נהגו בו את הכבוד הראוי. עוד באותו יום נערכה הלוויה מכובדת בהשתתפותם של כל תושבי העיר שהגיעו על פי קריאתו של המרא–דאתרא.

“זהו הסיפור שבגינו חולה אני ברגליי”, סיים הגאון רבי חיים חייקל מילצקי את סיפורו המרעיש, בעודו גועה בבכיה. “ברי לי כי כל סבלי לא בא אלא שלא שמעתי בקולו של הצדיק באותו ליל חורף”.

ג

בין אורחי החתונה היה גם ר’ לייב פרידמן, ידיד משפחה חסיד חב”ד. אף הוא שמע את סיפורו קורע–הלב של הגאון, ובמכתב הראשון שכתב אל הרבי מלך המשיח, הביא את דבר המעשה, וביקש שהרבי יעורר עליו רחמים רבים להבראתו והחלמתו המהירה.

לא חלפו ימים רבים, ומענהו של הרבי הגיע. הרבי ביקש למסור לגאון כי יקבל עליו לקיים את תקנתו של חמיו, כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק, ללמוד חת”ת (חומש, תהלים ותניא) מידי יום לפי חלוקת השיעורים הקבועה, ולא רק הוא, אלא שישפיע זאת לכל משפחתו, תלמידיו ושומעי לקחו. ובזכות הליכה זאת בדרכי הרבי הריי”צ, יתן לו השם–יתברך בריאות ברגליו.

ר’ לייב פרידמן ניגש עם המכתב לביתו של הגאון מילצקי, והראה לו את דבריו של הרבי. הגאון קרא את המכתב וסבר של התרגשות עלה על פניו. מרוב התפעלות אף נשק למכתב, וביקש להשאיר אצלו את המכתב לזמן–מה.

כמחצית השנה לאחר מכן, הגיע שוב ר’ לייב פרידמן לביתו של הרב מילצקי, ומצאו יושב ליד השולחן. קיבלו הגאון במאור פנים, וסיפר לו כי הרופאים וויתרו מזמן על הרעיון לכריתת הרגל, ומצבו הולך ומיטיב…