מי שחי את שיחות הרבי מה”מ, מרגיש באמת את השייכות העכשווית של בניין בית המקדש ביח
מי שחי את שיחות הרבי מה”מ, מרגיש באמת את השייכות העכשווית של בניין בית המקדש ביחד עם האבל על חורבנו. יודע כי נולד מושיען של ישראל וכי אפשר וחייבים לחיות כבר עכשיו את הגאולה השלימה.
מי שחי את שיחות הרבי מה”מ, מרגיש באמת את השייכות העכשווית של בניין בית המקדש ביחד עם האבל על חורבנו. יודע כי נולד מושיען של ישראל וכי אפשר וחייבים לחיות כבר עכשיו את הגאולה השלימה.
כאשר תשעה באב חל בשבת, נזכרים בסיפור אודות ראשוני המתנגדים, שהעידו בשבועה כי ראו את החסידים אוכלים ושותים בתשעה באב, אלא שכחדו לשונם ולא ספרו שהיה זה בתשעה באב שחל להיות בשבת…
השנה, יאכלו כל היהודים בתשעה באב. אולם ל’טענה’ כנגד החסידים, יש אחיזה כלשהי במציאות, שכן “שבת חזון” של חסידים, אינה דומה לשבת כזו אצל אלו שלא זוכים לאור זה. בעוד אצל האחרונים הדגש הוא אודות מנהגי האבלות (עד שיש המתענגים מניגוני הקינות..), הרי שכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, מדגיש את היותה של השבת, השבת בה רואים את בית המקדש.
ואם כך בשבת חזון בכל שנה, הרי כאשר זו שבת ט’ באב, מדגישים זאת עוד יותר. מחד – ישנם דיני ומנהגי אבלות שחלים בשבת, ואין הכוונה להקל בהם, אולם כאשר בודקים מה להדגיש, מלמד אותנו הרבי, לראות את ההלכה שסועדים אפילו “כסעודת שלמה בשעתו”, ואילו המעלות של ט’ באב קיימות השבת, ובראשן – היום בו נולד מושיען של ישראל,
אין שום סתירה בין הדברים, שכן מי שחי באמת את השיחות של הרבי, מרגיש כי הגאולה ובניין בית המקדש אינן איזשהו חלום, רחוק ואוטופי, כששומעים את הרבי מדבר על כך שהולכים כעת, מתוך ההתוועדות/השיחה או כל רגע אחר בו נמצאים, ומגיעים לבית המקדש השלישי, מבינים כי מדובר במציאות ממשית. חשים כי זו המציאות האמיתית, זהו המצב הטבעי של עם ישראל וכל רגע בו עדיין לא זכינו לכך, מעורר מחדש את התמיהה והזעזוע “עד מתי”.
כאשר חיים עם דבריו של הרבי, בפרט בשנים האחרונות, יודעים ומרגישים את התקופה בה אנו נמצאים, התקופה של ימות המשיח, כך שנושא בית המקדש, האבלות על חורבנו, ביחד עם הצפייה לבניינו, והידיעה כי הוא קרוב מאד, הם חלק בלתי נפרד מהחיים.
אם מנסים להיות ‘ריאליים’ ומציאותיים, הרי בעצם אין הסבר כל כך משכנע, לכל ה’רעש’ שעושים סביב בית המקדש. הרי אנו יודעים שהמצב כרגע, אינו בדיוק מצב של גאולה שלימה, הרי כל אחד מבין אלו השלכות חמורות יכולות להיות לבניית המקדש בהר הבית דווקא, מדוע צריך אם כן להתעקש על כך כל-כך? האם לא עדיף להסתדר בינתיים בגלות, למצוא פתרונות ותחליפים, שהרי התורה וודאי דאגה לכך, ולדחוק את נושא בית המקדש הפיזי, הגשמי, מהתודעה הפרטית והציבורית? לכל היותר להסתכל עליו כאל מורשת זכרון חשובה, ואל תשעה באב כאל יום של געגועים.
אך יהודים אינם מתרשמים מתסריטים ריאליים, אינם מקדשים את המציאותיות, אלא מתייחסים אליה כאל הכרח בלבד, שחייבים לפעול בתוכה, אך היא אינה העיקר. יהודים יודעים תמיד, כי סוד הקיום היהודי הוא בהינתקות מן העכשוויות, מהמציאות שנראית כשולטת, ובהתחברות למציאות האחרת, הנצחית והבלתי ניתנת לשינוי, המציאות האלוקית, זו שכתובה בתורה, ונמסרת ע”י הנביאים ונשיאי הדורות. לכן גם כשהכל זועק גלות, מצפים ודורשים, וכיום במיוחד מתכוננים לגאולה השלימה.
ואם כך בקשר לחורבן, הרי כל שכן וקל וחומר בקשר לגאולה. בתשעה באב נולד מושיען של ישראל, זהו כפשוטו ממש. אין רגע בו הגאולה אינה יכולה להגיע, ואם כך בכל הדורות והזמנים, הרי שכיום, אין רגע בו יכולה הגאולה שלא להגיע, גם כאן זהו הפשט, זוהי הידיעה, של כל מי שטעם משהו מדברי הרבי.
חסידים אינם מחפשים פתרונות ל”מצב הנוכחי”. אנו ממאנים להסתגל אל מה שנראה בעיני בשר גשמיות, ואיננו חושבים אף לרגע לנסות “להתאים” את התורה, את דברי הרבי מה”מ, אל “מציאות העולם”. איננו מקבלים את ה”אופן המתקבל” כהוראה להתפקחות מחלום, אלא כאמצעי לממש את החלום ולהפוך אותו למציאות. כדרך לגלות את המציאות האמיתית, בה אנו חיים, מציאות של גאולה אמיתית ושלימה, ביחד עם הזעקה וההכרזה יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!