בשעת דמדומים של בין–הערביים, התאספו מספר חסידים סביב רבי מנחם–נחום בנו של כבוד ק
בשעת דמדומים של בין–הערביים, התאספו מספר חסידים סביב רבי מנחם–נחום בנו של כבוד קדושת אדמו”ר האמצעי, ושמעו ממנו שני מופתים שמיימיים מרעישי–נפש שאירעו עמו, הקשורים למקום קבורתו של הסבא הגדול, כבוד קדושת אדמו”ר הזקן השוכן כבוד בהאדיטש.
בשעת דמדומים של בין–הערביים, התאספו מספר חסידים סביב רבי מנחם–נחום בנו של כבוד קדושת אדמו”ר האמצעי, ושמעו ממנו שני מופתים שמיימיים מרעישי–נפש שאירעו עמו, הקשורים למקום קבורתו של הסבא הגדול, כבוד קדושת אדמו”ר הזקן השוכן כבוד בהאדיטש.
“אין באמתחתי שום מופת מסבי זקני אדמו”ר”, פתח רבי מנחם–נחום בדבריו, “מלבד שני המופתים שקרו לי בחיי”.
הצטופפו הכל סביבו כדי להיטיב לשמוע את הדברים ורבי מנחם–נחום סיפר את המופת הראשון.
א
באחד מימי היריד שהתקיים בקיץ האחרון, הגיע להאדיטש פריקאזציק [פקיד] בשם אהרן, איש–אמונו של זעליג הסוחר הידוע ממוסקבה, ובידו אלף רובל כסף טבין–ותקילין לקניית סחורה עבור אדונו. העיסקה נכתבה ונחתמה עוד קודם לכן בין הצדדים, ולא נותר לאהרן אלא למסור את המזומנים וליטול את הסחורה.
איתרע מזלו של אהרן, וכיוון שהגיע להאדיטש שעה קלה קודם כניסת השבת והשעה דחקה לו, בחר באכסניה הראשונה שנזדמנה לו. אכסניה זו היתה שייכת ליהודי ששמו יצא לפניו לאו–דווקא לטובה. כיוון שהאורח חשש על כספו, הפקיד את אלף הרובל בידי בעל האכסניה. הלה בעל זקן נאה היה וסבר–פנים מעורר אמון, ואהרן לא היסס.
כשניגש בצאת השבת אל בעל האכסניה ליטול הימנו את ממונו בחזרה, הביט בו בעל האכסניה בפנים משתוממות. “על איזה פיקדון כבודו מדבר?” שאל בתמיהה.
הציץ אהרן בפני בעל–הבית כמנסה לרדת לסוף דעתו, אך כעבור רגע התעשת ושטח את בקשתו פעם נוספת בסבלנות רבה. סמקו פניו של בעל האכסניה מחימה; קמץ את אגרופיו, היכה בשולחן בזעם וצווח בקול ניחר: “אלף רובל אתה רוצה? הסתלק לך מביתי, שקרן ונבזה, לפני שאפליא בך את מכותי!”
נפחד אהרן מאיומיו ומראהו של בעל–האכסניה ולא ניסה אפילו לעמוד על שלו. נסוג לאחוריו, נטל את חפציו ויצא מהאכסניה בהלם, כשהוא נושך את שפתיו מכאב.
רוח סגרירית קידמה את פניו. ירח הביט בו ממעל בעצבות. הרחוב היה ריק מאדם. כיוון שלא היה לאהרן מכר או מודע בעיר, הסתובב ברחובות הזרים לו עד שרגליו נשאוהו מבלי–משים אל בית–המדרש.
בית–המדרש היה חשוך, לבד מפינה אחת שהוארה בעששית, משהתקרב, הבחין ברבי מנחם נחום יושב שם ושוקד על ספריו. ‘הוא האיש שאוכל להיוועץ עמו’, וכך עשה. סיפר אהרן לר’ מנחם נחום, נכד אדמו”ר הזקן, את כל הקורות עמו ועל מעשה הגניבה של בעל האכסניה.
נד לו ר’ נחום בראשו בעצב וברחמים. ככל אנשי האדיטש שמע גם הוא על “יושרו” ו”אמינותו” של בעל האכסניה. הוא צלל במחשבות עמוקות בנסיון למצוא דרך לחלץ את הכסף מידי האכסנאי.
למחרת עם בוקר הזדרז ר’ מנחם נחום לקרוא לבעל האכסניה ושאלו בעניין הכסף שהופקד בידיו בערב שבת. אך הלה משך כתפיו בכעס עצור. “אינני יודע דבר על שום פיקדון”, השיב בחימה. “אמש פנה אלי הזר הלז וביקש ממני סכום כסף עצום שהפקיד בידי כביכול, אך אינני מכירו ועד לאותו רגע לא ראיתיו מעולם”.
חזר ר’ מנחם נחום אל אהרן בידיעה שאין בכוחו לעזור. עדים להפקדת הכסף בידי בעל האכסניה - לא היו, ואף שטר פיקדון לא היה בנמצא. עם זאת, כיוון שניכר שדברי אהרן הם דברי אמת, יעץ לו ללכת אל האוהל הקדוש של אדמו”ר הזקן ולבקש שם רחמים - “אולי יערה עליו הקב”ה רוח של תשובה להשיב כסף לא–לו”.
עשה אפוא אהרן כהצעת ר’ נחום ונסע בלב שבור אל האוהל הקדוש שבהאדיטש לעורר עליו רחמים.
• • •
היה זה יום רגיל ושגרתי. לעת צהריים התפנה בעל האכסניה מעיסוקיו בשירות האורחים והלך לאכול את ארוחת–הצהרים, כאשר לפתע קפצה על השולחן חולדה גדולה וכרסתנית, וקבעה לה מקום מול צלחתו. נסוג בעל האכסניה ממקומו בבהלה ופניו חוורו מבושה מול אורחיו. הוא החל לנפנף בידיו ובמטפחתו לעבר החולדה הנועזת כדי לגרשה, אך זו רבצה במקומה, לא נעה ולא זעה, ואף התכרבלה במקומה במנוחה. ניסה בעל האכסניה להכות אותה בידו, אך היא בתגובה זינקה לעבר צווארו ונעצה בו בחזקה את ציפורניה. זעקה חנוקה התמלטה מפי האיש והוא איבד את שיווי–משקלו ונפל.
הסובבים שהביטו כל העת בנעשה, ניסו לנתק את היצור שנתפס בצווארו של מארחם, אך אותה חולדה לא הרפתה ונשכה עד כדי סכנה לחייו. הכול הבינו שלא עניין של מה בכך הוא, ויש דברים בגו.
שכב בעל האכסניה חיוור על הרצפה, עיניו עצומות וידיו רפויות לצדדים. אף החולדה דומה ששקטה; צפרניה אחוזות ברפיון בגרונו והיא רובצת בחיק שבין הצוואר לצווארון מעילו, כמי שמצאה לה שם מקום מנוחה חם ונעים ובכוונתה לשהות בו עד כלות.
רגעים מתוחים חלפו, עד שהנוכחים שמו לבם לאצבע שהניף האכסנאי לעברם. כשהתקרבו אליו, נענה להם בגניחה כואבת: “יודע אני בשל מה הגיעה אלי הצרה הגדולה הזאת. לכו ובקשו בשמי את מחילתו של הצדיק רבנו מנחם–נחום שהעזתי פנים כנגדו והתכחשתי בחציפות לאזהרתו. מהרו, חוסו עלי והסירו ממני את הקללה האיומה הזאת שדבקה לצווארי…”
לא חלפה שעה ארוכה, ודמותו ההדורה של ר’ מנחם נחום נראתה בפתח. נכנס ר’ מנחם נחום וקרב אל האכסנאי, וכשראה את החולדה לופתת בעקשנות את גרונו של האומלל, הרצינו פניו. לאחר מחשבה עמוקה, רכן לעברו ולחש “מחול לך, מחול לך”.
אווירה מתוחה של חידה ומסתורין נשתררה בחדר. הכל הביטו בחולדה וציפו שזו תרפה מהאכסנאי, אך זו לא זעה כמלוא נימה.
חוורו פניו של ר’ נחום ועיניו הצטמצמו במחשבה חוקרת. לבסוף נשם עמוקות, חזר והתכופף לעבר האכסנאי ושאל אותו: “אמור נא לי, שמא הטחת דברים כלפי סבא?”
גניחה עמוקה נשמעה בחדר. חדי עין הבחינו אף מקצה החדר בהנהון הקל שנענע האכסנאי בראשו והמתח הרקיע שחקים.
“אם כן”, הזדקף ר’ נחום בהקלה, “לך נא אל האוהל הקדוש ובקש מחילה גמורה”.
מיהרו הנוכחים לשאת את האכסנאי אל האוהל הקדוש, כשהחולדה צמודה לצווארו… משהגיע והונח למרגלות ה’ציון’ הקדוש, פרץ האכסנאי בבכייה קורעת לבבות וביקש מחילה, בהבטיחו כי מעתה והלאה יעשה את הישר ואת הרצוי בעיני אלוקים ואדם.
לא הספיק האכסנאי לסיים את דבריו, כשהחולדה זינקה לפתע בזריזות רבה, ובטרם הספיקו הנוכחים הנרגשים אפילו למצמץ, נעלמה באפלוליתה של מחילה קטנה בקרן פינה של האוהל הקדוש - - –
ב
סיים ר’ מנחם נחום את סיפורו זה, ולאחר שהות קלה של התבוננות הדעת, פתח ואמר לשומעי דברו: “וזה דבר המופת השני של סבא, זכותו תגן עלינו”.
• • •
“אש!” - “שריפה איומה!” - “חושו והצילו עצמכם!” - זעקות נואשות אלה נשמעו בעיצומו של לילה קייצי בחוצות האדיטש. רוב בתי העיר היו עשויים עץ, וכאשר פרצה לפתע שריפה באחד הבתים, נתבהלו התושבים שמא האש תכלה את כל בתי העיר.
פרצו האנשים מהבתים אוחזים בידיהם טף וילדים וספרי קודש ונמלטו על נפשם. האש שדבר לא עצרה התגברה במהירות, עד שכעבור שעה קלה שלטה ללא–מצרים בחלקה הגדול של העיר, ולבסוף אף הגיעה לפתחו של בית–הכנסת הצמוד לבניין האוהל הקדוש של כ”ק אדמו”ר הזקן.
גם ר’ מנחם נחום השתלב בפעולות ההצלה, ותחילה מיהר אל האוהל הקדוש לנסות להציל את הניתן להציל מחילול הקודש, אך בקרבו למקום ראה שלהבות האש כבר אוחזות בפינות בית–הכנסת ומתחילות ללחך אותו מכל עבריו.
ידע ר’ מנחם נחום שבארון הקודש נמצא ספר–תורה מיוחד וחשוב שקדושתו לא תסולא בפז - הלוא הוא ספר–התורה שסבא הגדול, אדמו”ר הזקן, היה קורא בו במשך שנים רבות - ספר שקדושתו מיוחדת ויש להצילו בכל מחיר.
בינתיים החלו הלהבות לחדור מבעד לחלונות הבית, וקולות פצפוץ הקורות בישרו לר’ מנחם נחום שבית–הכנסת הזה לא יוסיף לעמוד על תלו יותר ממספר דקות, ולאחר–מכן יהיה גורלו כגורל שאר הבתים וייהפך כמותם לערימת אפר לבנבן. הזדרז ר’ מנחם נחום וקפץ לכיוון ארון–הקודש - ובאותה שנייה עצמה היכתה בו מחשבה איומה: ‘בחיפזון ובבהלה הגדולה שכחתי את מפתחות ארון–הקודש בבית, ועכשיו לא אספיק לחזור הביתה ולהביא את המפתחות. השריפה מתפשטת במהירות, ועוד רגע או שניים כל ספרי–התורה ובתוכם ספרו של סבא הגדול יהיו למאכולת–אש!’
עמד ר’ מנחם נחום בוהה בלהבות האדירות, ליבו הולם בפראות והוא אינו יודע את נפשו. “חייבים להציל את ספר התורה הקדוש הזה”, הירהר בייאוש, “אבל איך עושים זאת? איך עושים זאת?”
הביט ר’ מנחם נחום בים הלהבות המתקרב, ולפתע דימה שעיניו מתעתעות בו: בתוך ענני העשן הסמיך נגלתה לפתע דמותו הזוהרת של הסבא אדמו”ר הזקן, ושתי ידיו הקדושות אוחזות בספר–התורה העטוף בתכריכיו. עוד בטרם הספיק ר’ מנחם נחום לעכל את המראה המופלא, חש בספר–התורה מונח בחיקו, ודמותו של אדמו”ר הזקן חזרה אל ענני העשן ונגוזה כלעומת שבאה - - –