כל חסיד הוא פנסאי, אבל ר’ מנחם מענדל (“מענדי”) הרטמן, הוא פנסאי בפועל. כל יום, ל

כל חסיד הוא פנסאי, אבל ר’ מנחם מענדל (“מענדי”) הרטמן, הוא פנסאי בפועל. כל יום, לאורך היום, הוא הולך ממקום למקום עם אבוקה של אור, עם קסם והרבה אומץ אישי, ניגש לאנשים ומדליק אותם למצוות >> בבואנו מימי החנוכה, ביקשנו מר’ מענדי 8 סיפורים על פגישות אקראיות שלו עם אנשים, ועל האור הגדול שהצית בהם >> אור בלב

צילום: ינון סויסה רבים הם חסידי חב”ד שיוצאים לפעילות, אבל אין רבים שזה כל עולמם, וסביב זה סובב סדר היום שלהם. לא כל אחד זוכה לכך.

מי שכן זכה לכך, הוא ר’ מענדי הרטמן, תושב בני ברק, אברך רב–פעלים שלאורך כל היום (והלילה) מגיח ממקום למקום, תופס יהודים ומזכה אותם במצוות. לחלקם הוא קושר תפילין, לשני הוא קובע מזוזה, עם שלישי הוא מדליק נר חנוכה ואת הרביעי הוא מזכה בצדקה ובטפיחת–שכם לבבית שממיסה חומות הגנה. “חסיד חב”ד, השליחות שלו אינה רק להסתפק בהפצת היהדות, אלא גם בהפצת חסידות ודרכי החסידות”, הוא אומר.

אין לו תואר רשמי. הוא גם לא מחפש כזה. הוא חסיד שיוצר סביבה, וזה תפקידו. הוא רואה בכך את הכבוד והזכות הכי גדולים שיכולים להיות.

את הסיפור הראשון של ר’ מענדי, נפתח מימי החנוכה.       

1. חנוכה ברחובות העיר

בימי החנוכה יש לי מסורת, זה יותר מעשור, לצאת לתל אביב ולהסתובב ברחובותיה החל מהשעה 9:30 בערב ועד 3 לפנות בוקר. אני מתחיל את הסיבוב שלי מהמסעדות ומהברים הקטנים ובתי הקפה, ולאחר מכן אני מגיע למועדונים הגדולים. בכל מקום מקבלים אותי ואת צוות חב”ד שבא לעשות הדלקה עם הרבה שמחה!

ככה אנחנו עוברים ממקום למקום, עושים ‘ופרצת’, מאירים את המקומות החשוכים, וממשיכים למקום הבא.

מדהים לראות את ההתלהבות והשמחה של אותם צעירים שרבים מי מהם ידליק את הנרות ומי יקבל את החיות באמירת הברכות; לראות את השמחה והריקודים בשירת ‘הנרות הללו’. ברוב המקומות אנו גם אומרים כמה מילים של הרבי על משמעותם של נרות חנוכה והמסר שלהם.

זכורני שבאחד ההדלקות שערכנו בפאב, קלטתי צעיר שיושב וממשיך לבהות בחנוכיה כשאותות עצב ורצינות ניכרו בפניו. שאלתי אותו למה הוא עצוב, הרי חנוכה היום?! ואז התוודע בפניי שאמא שלו יהודיה, ואבא שלו ערבי והם גרים ביפו. הוא הוסיף כי הוא מרגיש שהנרות מדברים לנשמה שלו, אבל אינו יודע דבר על יהדות.

כמובן שלא עזבתי אותו עד שלימדתי אותו להגיד בעל פה “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. אמרתי לו, שככל שהוא יחזור על זה, כך יוטב לו.

בפעם אחרת פגשנו באחת המסעדות נערה, שכשראתה את הדלקת החנוכיה, צעקה בפליאה “מה? חנוכה היום?” “כן”, השבתי. “היום נר שלישי”. והיא אמרה: “וואהו, ואני לא ידעתי”. היא התנצלה שחייה סביב המחשב, ושם אף אחד לא טרח לעדכן אותה על חנוכה, חג כל כך פופולרי ואהוב אצל כולם.

אין שנה שלא יוצא לי לברך “שהחיינו” עם יהודים אפילו בנר השמיני של חנוכה. זכורני שנה אחת, נר שמיני, 4:30 לפנות בוקר ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מחוץ למסעדה היו כמה חבר’ה, והדלקתי איתם נרות חנוכה. אחד מהם כובד בהדלקה ובברכות, והוא הוסיף “שהחיינו”, וכשיהודי מברך שהחיינו, זה מוסיף חיות. אין ספק שהנר הפנימי מאיר ודולק, בעוד שהתפקיד שלנו, כפי שהרבי אמר, הוא לתת את הגפרור.

אבל אפיזודה מיוחדת זכורה לי מאחת השנים:

זה היה לפני כמה שנים, כאשר ישבתי בבית והתבוננתי במה שאדמו”ר הריי”צ אומר “להקשיב למה הנרות מספרים”. בעודי מתבונן בשלהבת של החנוכיה, נזכרתי בסיפור של החסיד שטעה ביער והלך לאור השלהבות עד שהגיע לבית מדרשו של המגיד ממעזריטש. באותו רגע שמעתי קול פנימי מתוכי שקורא לי: צא עכשיו למבצעים!

לאן אצא? עכשיו?? לרמת גן? לגבעתיים? לתל אביב? להיכן בתל אביב?… ואז באה ההכרעה: לנמל! נמל תל אביב.

מצאתי עצמי דוהר באופניים החשמליים לתל אביב, וכעבור 40 דקות כבר הייתי שם. פתאום אני רואה המולה ותכונה רבה. התקרבתי למוקד ההתרחשויות ושאלתי מה קורה. ראיתי שם את דני רופ, שדר מהערוץ השני בטלוויזיה עומד במרכז וסביבו חיילים שעלו מאוסטרליה לארץ ישראל כדי לשרת בצה”ל. הם עמדו לפני התחלת טקס חנוכה; הולכים להדליק כביכול חנוכיה בשידור חי בערוץ השני לעיני מאות אלפי צופים; אבל איזה טקס ואיזה אופי של הדלקה… זה היה רק אטרקציה ללא שום סממן יהודי, ועוד ב”חנוכיה” עשויית חשמל שתוכנת מחשב מדליקה על קיר הנמל.

לא היססתי, ניגשתי אל דני רופ בטבעיות, ועם חיוך גדול אמרתי לו: “חיילים זה אנרגיה של אש, אש חיה”.

“בהחלט”, הוא אמר לי.

“אם כן, צריך להדליק איתם נרות של אש אמיתית. בוא ונעשה כעת הדלקה אמיתית”.

הוא אהב את הרעיון. ניגשתי לצוות ההפקה הטלוויזיוני. הם שאלו אותי אם יש לי חנוכיה, ועניתי בחיוב. “אם כן, תבוא עוד רבע שעה, ובינתיים נתארגן כאן”. אנשי הנהלת הנמל הבינו פתאום שכדאי להם להדליק משהו יהודי אמיתי במקום אטרקציה מלאכותית, אז הם הלכו למשרד והביאו משם חנוכיה גדולה ומכובדת יותר.

כמובן שנעשתה הדלקה כדת וכדין, עם ברכה ופרסומי ניסא עצום.

בכלל, בכל מקום אני רואה עד כמה לב ישראל ער הוא, כפי שהרבי אומר. הלב כבר דולק ומאיר, מוכן לגאולה; רק שלפעמים קורה שעוברת רוח בלתי רצויה, ואז באים החב”דניקים ומביאים את הגפרור ומציתים את הנשמה. ראיתי את זה במוחש כאשר אנשי הנמל השמאלנים רצו למשרדם כדי להביא חנוכיה מכובדת, כך שיהדות זה דבר טבעי בלבו של כל אחד, והזכות שלנו היא לכוון כל אחד אל מול פני המנורה, לפנימיות והתכלית - אור הגאולה השלימה.

כל זה, משלהבת קטנה המחוברת ליחידה הכללית של הרבי מלך המשיח, ש”סיפרה” לי את סיפורה, ודחפה אותי לצאת מיד לתל אביב, אל המקום הנכון בזמן הנכון…

העולם מוכן! צאו להאיר!

 

2. גם ה’מתנגדים’ חוגגים י”ט כסלו

הסיפור הבא אירע בי”ט כסלו השנה.

הרבי מסביר ש’פדה בשלום’ הכי גדול הוא, שגם אויביו ישלים עמו, שאפילו המתנגדים עצמם יהפכו להיות שלוחים להפיץ את אור החסידות, וכפי שהבטיח רבינו הזקן, שחסידות תהיה נחלת הכלל.

השנה נוכחתי לראות זאת במוחש.

בעודי עורך את השולחנות לקראת התוועדות וסעודת המצווה בבית כנסת חב”ד בפרדס כץ–ב”ב, נכנס לבית הכנסת אברך ליטאי ופנה אלי ברצינות שאעזור לו למצוא את המאמר ‘פדה בשלום’ המסורתי שלומדים בהתוועדויות י”ט כסלו. עניתי לו שאין מאמר אחד ספציפי שחוזרים עליו, אלא ישנם מאמרים רבים שמתחילים בדיבור המתחיל זה “פדה בשלום”, ובכל פעם חוזרים אחד ממאמרים אלו.

ואז לסקרנותי הוא מספר: “אני וחברי מוסרים שיעור בדף היומי כל יום לציבור ה’מזרחי’ (כיפות סרוגות). הם ביקשו היום, שמכיוון שמחר י”ט כסלו, וזה חג, שנעשה להם התוועדות. האמת אינני יודע איך עושים התוועדות. קניתי ‘משקה’, ומה עוד עושים בהתוועדות? איזה ניגון מנגנים?

שאלתי אותו באיזה סוג אנשים מדובר, והוא השיב כי זו קבוצת אנשי עסקים בשכונות החדשות של כפר גנים בפתח תקווה. השיעור מתקיים באופן קבוע בשעה 5:30 לפנות בוקר בבית הכנסת שלהם.

הצעתי לו אפוא להכין רעיון כלשהו על י”ט כסלו ונתתי לו כמה נקודות לומר שם. הוא שם לב שהעניין נוגע לי, והציע שאני בעצמי אבוא להתוועד שם. אמרתי שאינני יודע מתי נסיים את ההתוועדות הלילה, ובכלל איך אגיע לשם.

הוא הציע שהוא יתקשר להעיר אותי, ויבוא לאסוף אותי ב–5 לפנות בוקר. הסכמתי.

את ההתוועדות בבית כנסת חב”ד סיימנו בסביבות 4 בבוקר, והלכתי לחטוף תנומה קצרה על הספסל בבית הכנסת. בשעה 5 הוא בא עם חברו לאסוף אותי.

הציבור הוא אכן ציבור מחוגי ה’מזרחי’ ברובו, אנשים מבוגרים ובעלי משפחות. הייתה לפניי חצי שעה מ–5:30 עד 6:00 בבוקר, אז מגיעים ראשוני המתפללים לתפילת שחרית.

הבחור הליטאי, יוזם ההתוועדות, הציע שילמדו כמה דקות גמרא ובינתיים יאמרו ‘לחיים’. על השולחן גם היו ‘מזונות’ בשפע. בכלל, כולם היו במצב רוח חגיגי. אפילו המארגנים הליטאים שמחו שהצליחו לרצות את שומעי השיעור והביאו חב”דניק להתוועד…

(דרך אגב, אני נזכר כעת שכשלמדנו אצל המשפיע הרב חיים אשכנזי בישיבה בלוד, כבר לפני 30 שנה הוא אמר לנו: “כשמשיח יבוא, ה’מתנגדים’ והעולם ירוצו אחרינו כדי שנלמד אותם חסידות”. חשבנו את זה זה כבדיחה, לא יאומן, אבל זה מה שקרה!).

לימדתי את המשתתפים אות מהמאמר וניגנתי ‘פדה בשלום’. ואז האברך הליטאי התחיל לנגן ‘ופרצת’ וכולנו קמנו לריקוד ספונטני. לאחר מכן שוב הקהל אמר ‘לחיים’. הויסקי נגמר ומזגו לי ערק, ואני זורם בביטול ומנגן אתם ד’ בבות. הרגשתי שאני בשליחות אדמו”ר הזקן והרבי, וכעת גם הם משתתפים איתי בהתוועדות.

ואז המארגן אמר שהוא רוצה להקריא משהו. הוא פתח את מכשיר הטלפון שלו וקרא כמה שורות המבארות מהו י”ט כסלו, ואיחל לכולם את האיחול “גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות” - והכל בתמימות ובפשטות.

אין ספק שגם בשמים היה שמחה וריקודים מאותם אנשים שלא התחנכו בחב”ד, והתקיים בהם “ברן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני האלוקים”, ביחד עם בעל השמחה והגאולה.

אכן, דידן דרבותינו נשיאנו - נצח.

3. ראש העירייה מעודד את תקיעת השופר ברחובה של עיר

ומחנוכה אל… המלך בשדה.

בין המקומות שאני נוהג להסתובב בהם, זה רחוב כצנלסון בגבעתיים, רחוב ראשי עם הרבה חנויות.

פעם פגשתי שם את ראש עיריית גבעתיים בדיוק בזמן שתקעתי בשופר. הוא שמח מאד וביקש שאתקע גם בעבורו.

לאחר מכן הצגתי את עצמי כ”מענדי מחב”ד”, ושיש לי מסורת למעלה מעשר שנים לעבור ברחוב כצלנסון ולברך יהודים עם השופר, ואנשים מאד אוהבים את זה.

עשינו תקיעות במנין, כאשר מסביבו היו אנשים רבים שבאו להתעורר מ”השופר גדול” של הרבי מלך המשיח, שופר שקולו מגיע בגאון לכל יהודי!

 

4. הזיכרון שעורר לבבות

בשנה שעברה, בראש חודש אלול תשע”ו, עמדתי בדוכן תפילין שהצבתי במתחם בתי המשפט בתל אביב. במקום עבר עו”ד אלקנה בישיץ (נראה בתמונה). הוא עורך דין מבריק, שסייע רבות בהתנדבות משפטית גם למעוטי יכולת. כשעבר במקום, ביקש לתקוע בעצמו בשופר, ולימדתי אותו לעשות את זה. בין לבין, דאגתי שיצלמו זאת.

בחודש סיוון תשע”ז, נסע באופנוע שלו מירושלים לתל אביב. ליד מחסום מודיעין הגיחה לפתע משאית בסיבוב מסוכן, ועו”ד בישיץ שלא יכול היה להספיק לעצור, הוטח במשאית ונהרג במקום, ל”ע.

שלושה חודשים לאחר מכן, חודש אלול תשע”ז, חבר שלח לי את התמונה והציע שאכנס למשרדו כדי לשתף בה את שותפיו למשרד. כיוון שהייתי באיזור, עליתי למשרדו שבמגדלי ב.ס.ר. בבני ברק, ושותפו הדתי קיבל אותי. הראיתי לו את התמונה וביקשתי שיעביר אותה למשפחתו.

בטרם עזבתי את המשרד, שאלתי כהרגלי, אם יש במשרד שותף נוסף שאינו שומר מצוות? הוא השיב לי שיש עוד שותף היושב בסוף המסדרון, “אבל הוא מהכופרים”…

ניגשתי ללשכתו ומיד כשראה אותי, שאל בקול תקיף “כן, מה אתה צריך?”. הוא היה בשיחת טלפון, וסימן לי לצאת עד סיומה. המתנתי אפוא רבע שעה במסדרון עד שסיים, אז הצגתי את עצמי. סיפרתי לו שהיום ראש חודש אלול ובחודש זה תוקעים בשופר. הוספתי שזה יהיה סגירת מעגל נפלאה, לתקוע במשרד לעילוי נשמתו.

הוא אמר “אם זה לעילוי נשמתו של אלקנה, אני מסכים”. אמרתי שיש לנו כעת למעלה עו”ד סנגור שימליץ טוב בעדנו. הוצאתי את השופר, עצמתי עיניים ותקעתי מכל הלב תש”ת תר”ת תש”ת. האיש התרכך, חיוך מאוזן לאוזן, ואף הוציא כמה שקלים לצדקה “הנה שיהיה לך”. אני מצדי הוצאתי קופה צדקה ואמרתי לו “שיהיה לך במשרד לעילוי נשמתו”.

ניצלתי את ההזדמנות: “נו, תפילין?”

והוא עדיין מסמיק ונבוך. “תודה תודה”, אמר בעודו מניף את ידו כאומר ‘עד כאן’…

אמרתי לו שאגיע לפני יום כיפור כדי להניח תפילין, פעם בשנה, לעילוי נשמתו של אלקנה, והוא נענע בראשו להסכמה.

ככה זה, כשהולכים בשליחות הרבי, גם הכופר הגס נמס כשעווה, ואור הנשמה מתגלה בו. צריך רק להתעורר, ובלי חשש גם לעורר אחרים.

5. דולר הישועות

לפני 13 שנה התחלתי להיות פעיל ברמת גן, לאחר שהשליח הרב מוטי גל ע”ה מינה אותי להיות השליח לבעלי עסקים, להגיע אליהם עם תפילין ועם דברי חיזוק ועידוד. בעצם איני פרש בודד, שכן הרבי עשה את כל החסידים שלו לשלוחים, ועל כל אחד להאיר עצמו וסביבתו בנר מצווה ותורה אור.

המקרה הבא היה לפני למעלה מ–10 שנים, כאשר נכנסתי למשרד מסוים ברחוב ארלוזורוב ברמת גן, שם הכרתי את הבעלים ששמח להניח תפילין ולשמוע על הרבי ופעלו.

לאחר כמה ביקורים שלי במקום, שמתי לב שהמזכירה שהיתה מקבלת תמיד את פניי, חסרה. כשהגיעה שוב, התעניינתי אצלה היכן הייתה, וסיפרה לי שהייתה בביתה לבד ונפלה. כשלקחו אותה לבית הרפואה, גילו שהיא לוקה באפילפסיה. “זה גורם לי לחרדות לא רק מעצם המחלה, אלא מכך שיש לי בן זוג לו אני אמורה להנשא”.

כמו כל שליח, הסיפור שלה נגע לליבי והשתתפתי בצערה. הסיפור הזה הרגיש לי שהיא צריכה ברכה מיוחדת.

כשהגעתי בפעם הבאה, שלפתי דולר שקיבלתי מהרבי והחלטתי לתת לה אותו לברכה ולשמירה. מסרתי לה זאת מכל הלב בהאמיני שהרבי כעת יהיה לה למשען ולברכה.

חלף עוד זמן, וברבות הימים העסק נסגר, ובעוונותיי אודה, לא טרחתי לשמור אתה על קשר.

לאחר חצי שנה הסתקרנתי מה עלה בגורלו של הדולר של הרבי, דולר הברכה. נזכרתי שבעבר צירפתי את המזכירה לקבוצת אסמסים של אשתי (זהו סיפור הצלחה בפני עצמו, רעייתי שולחת לכמה קבוצות תוכן חסידי על הפרשה, תוכן שנותן כוח וחיזוק לחיי היום יום לצד זמני הדלקת נרות שבת).

ביקשתי אפוא מאשתי שתדבר אתה לשמוע מה שלומה. היא סיפרה שברוך ה’ הדולר עזר, והיא יצאה מהמחלה. כשאותה אישה ראתה את הכוח הסגולי של הדולר, החליטה לסייע לזוג ידידים שלה שכבר כמה שנים מאז חתונתם, ועדיין לא נפקדו בילדים, ומסרה להם את הדולר. היא אמרה להם שזה דולר מהרבי מליובאוויטש, ושיהיה להם ברכה והצלחה.

בסייעתא דשמיא, הם אכן נפקדו… אותו זוג שכבר קיבל את ברכתו, העביר את “דולר הברכה” לזוג נוסף… כעת אין לה מושג להיכן התגלגל הדולר ולכמה יהודים הוא כבר עזר…

כך קיבלנו ד”ש חם מהרבי, שחי וקיים ופועל ישועות בתוך בני ישראל.

 

6. מצווה גוררת הרבה מצוות

בחודש אדר שעבר, ביקרתי במספרה של אחד מידידיי. זה היה בסמוך לשקיעה, ואני עמדתי במרפסת בחוץ, ממתין לעובד שלו שייסיים תספורת ויתפנה להנחת תפילין. ברגעים האחרונים ממש הוא יצא החוצה. נשמתי לרווחה. הספקנו להניח תפילין עוד לפני השקיעה, עוד יהודי שהניח…

לפתע יצא מהמקום אדם מבוגר כבן 67, ומבקש ממני בפשטות ובהכנעה שאלמד אותו להניח תפילין, בעודו מתחיל לפתוח את הכפתור בשרוולו. אמרתי לו “אלמד אותך בשמחה, אך קודם לכן, בוא נניח לפני שיעבור לנו הזמן”. תוך כדי דיבור הנחתי הרצועה על ידו לפני הקשירה והברכה. ואז שאלתי אותו “כמה זמן לא הנחת?”

“40 שנה!”, באה התשובה.

אחרי שסיימנו להניח, ממש רגע לפני השקיעה, אמרתי לו: “תשמע, לא כל יום מניח אצלי יהודי תפילין אחרי 40 שנה. לכבוד זה אני צריך להביא ויסקי טוב לשם אמירת ‘לחיים’. הוא אמר לי מיד “לא, אני אביא”, ומיד הוציא בקבוק ויסקי משובח שהיה שם, ועשינו ‘לחיים’.

כדרכי, אני ממשיך מיד ב”פעולה נמשכת” ושאלתי: “האם יש לך פה באזור עסק או משרד?” הוא השיב בחיוב. “כן, יש לי בית מלון”. שמו אבנר והוא גם מנהל חברת ביטוחים. כך הגעתי למשרדו, התיישבנו לדבר ונסכתי בו בטחון בקשר למשפט שהיה לו.

עם הזמן נוצר קשר טוב ביני לבינו וכן עם בנו וחתנו המנכ”ל.

חתנו זה הוא אדם גבה קומה, 2.06 מטר גובהו, וכשראיתיו, אמרתי לעצמי שזה יהיה אטרקציה להניח איתו תפילין, ואכן הבטיח שבפעם הבאה שאגיע, הוא יניח. זה אכן היה קצת אתגר להגיע לראשו, וכשהמזכירה שלו ראתה שאני מתאמץ להניח את הכיפה על ראשו, שאלה האם להביא לי כסא…

התמונות מהמפגש הזה הועלו כאטרקציה באתר חב”די תחת הכותרת “התפילין היומי - מתיחה של מצווה..”.

אבנר אף סיפר לי, כי זכה להיות אצל הרבי, וכשבנו נולד - אמר והצביע על בנו - קראנו לו בשם דין. “כשחברה של אשתי שמעה זאת”, סיפר לי, “היא אמרה לה ‘את יודעת, דין זה שם לא טוב’, וסיפרה כי שנה לפני כן, חברה שלה נתנה לבנה את השם הזה, והתינוק לא האריך ימים רח”ל.

“אשתי כמובן נלחצה והרגישה מועקה”, סיפר אבנר. “שלחנו פקס לרבי מליובאוויטש ושאלנו האם לשנות את השם? הרבי השיב (יש לנו את המכתב צריך לחפש בבית) שלא ישנו את השם, ואדרבה שדין יהיה “דין תורה”!

הסתכלתי על הבחור, והוא אכן נראה דין עדין.

היום הוא כבר בדרך לבנות את ביתו על יסודות אמונה ויהדות.

באותו ערב ראיתי השגחה פרטית, איך הרבי שולח את האנשים אליך ורק צריך לצאת מהד’ אמות שלך כדי ללקט נשמות, כפי הנאמר “ויצא העם ולקטו…”

7. התפילין חוטאו

השבוע נתקלתי בחנות פלאפל ביהודי שמדבר ב”שבחם” של החרדים בלשון סגי–נהור, ולא מפסיק “לגמור עליהם את ההלל”…

פניתי אליו בשאלה: תפילין הנחת היום?

כתגובה השיב הלה: “יש לי שאלה בשבילך אותה שאלתי בשבוע שעבר את הבחורים שעומדים בדוכן התפילין, שאלתי אותה גם במרכז חב”ד הסמוך לביתי, ולא ידעו מה לענות לי”.

והוא ממשיך: “שאלתי את הבחור החב”דניק בדוכן התפילין: ‘כמה תפילין הנחת היום?’ הלה השיב 100. ‘נו, ואתה מצפה ממני שאחרי שהתפילין עברו מראש לראש אחרי כל כך הרבה אנשים, אני אניח אותן? ואולי למישהו מהם יש מחלת עור, חיידקים וכדו’…

“ואני שואל גם אותך” - הוא פונה אלי: “אותי כבר שכנעת להניח תפילין מהרגע הראשון שפנית אלי בשם ‘צדיק האם הנחת?’… אני אכן מוכן להניח תפילין, אבל יש לי בעיה… נו, מה אתה אומר על זה, מענדי?” סיים את דבריו כשחיוך של ניצחון בעיניו.

האמת, שברגע הראשון אמרתי לעצמי שצריך לדבר אתו בשפה תואמת ולהחזיר לו בשאלה מחוכמת: ‘האם את הדיבורים והמחשבות שלך כבר חיטאת?’ או אפשר לומר לו ‘שמע יקירי, הרבי לקח על עצמו את כל המחלות, לא יקרה לך כלום. תנסה תראה. זה עם חיטוי טבעי’… (אגב, במשך השיחה האיש גילה שהאדם היחיד שהוא מעריץ ביהדות, זה הרבי, ואפילו יש לו 3 דולרים שקיבל מידיו והוא אינו מוכן למוכרם לאף אחד…).

בטרם עניתי לו, עלתה לנגד עיניי דמותו של הרבי. חשבתי לעצמי - אילו הייתי עובר כעת בדולרים ומספר זאת לרבי, מה הרבי היה עונה לכזו בעיה?!

הרבי לימד אותנו לחשוב מחוץ לקופסה ולא להגיד ליהודי ‘אין פה בעיה, זה לא כלום’. אולי כן יש פה בעיה, וזה אתגר, ולכן צריך למצוא פתרון הולם כדי שבשורה התחתונה, הלה יניח תפילין בפועל.

ואז מבזיק לי חיוכו של הרבי עם התשובה…

אמרתי לו: “חכה פה כמה דקות”. עברתי את הכביש ונכנסתי לסופר–פארם וחזרתי עם אלכוהול. “הבאתי לך חומר חיטוי מיוחד לתפילין!” אמרתי לו, בעודי חושב לעצמי שכל ה’סופר פארם’ הזה לא נברא אלא בשביל הנחת תפילין עם יהודי.

ואכן, עם צמר גפן סחוט אלכוהול, עברתי בעדינת על מקום הנחת התפילין.

“כמה אחוז אלכוהול זה?” הלה לא נרגע.

“70 אחוז”, עניתי.

“נו, גם טוב”.

“ויש לי בשבילך גם כיפה חדשה”, הוספתי ואמרתי.

והנה התפילין על ראשו.

“אח, איזה יופי! עשר וחצי שנים לא הנחתי תפילין… ספר לחבריך החב”דניקים שאתה מקורי”…

 

8 הבחור שהלך למשפט עבור דולר של הרבי

הבוקר ידיד שלח לי הודעת טקסט: “עובד במאפיית ‘קציר חיטים’ בז’בוטינסקי בני ברק, תקוע ללא תפילין. הוא מבקש להניח תפילין ויהיה שם עד 11 בלילה. אני לא בעיר. העתק הדבק.”

השבתי: “5 דקות אני אצלו - קומנדו חב”ד בדרך אליו”.

ואכן המוכר היה לבדו בחנות, וממש שמח שבאתי. מיד הוציא שטר לצדקה מבלי שביקשתי. כיפה לראשו, ללא זקן, והוא אומר לי “אני מקפיד על תפילין, אבל היום נתקעתי”. אמרתי לו “זה בסדר, תרגיש טוב, יש לי את כל הזמן בשבילך”. הוספתי להציע לו עזרה עם הקשר של חב”ד בתפילין, אבל הוא אמר שיסתדר לבד והניח בשמחה.

כשסיים להניח, חשבתי שיוציא סידור ספרדי ויאמר בו ‘שמע ישראל’, והנה הוא מוציא ספר חת”ת, ללא כריכה, ואומר לי “זה לא עוזב אותי”. וכמו יוסף בשעתו, הוא מתוודע לפניי: “אני מכיר אותך, למדנו יחד בעבר”. והציג את עצמו בשמו. בחור כבן 41. מדבר על הרבי כחסיד נלהב.

כשחלץ את התפילין אמר לי: “היום הרבי פועל יותר”.

“למה כוונתך?” שאלתי.

“יש לי מלא סיפורים מהרבי”, הוא עונה. “אני מסתובב בשטח, והרבי מורגש עוד יותר ממה שהרגשנו אותו וחווינו אותו כבחורים”, ציין.

מעניין. אם השטח אומר כך, מי אנחנו שנאמר אחרת?!… רק לזרום, להאמין ולהתבטל בפני הפעילויות הקדושות של הרבי מה”מ. והרי בסופו של דבר, הוא מנהל את הכל והולך אתנו לכל מקום. הרבי הוא לחמם של החסידים הרעבים, ועד שלא נראהו בעיני בשר, ונשמע שוב מתורתו, נשאר רעבים.

אני מנסה להלהיב את הבחור שיספר לי על הקשר היום–יומי שלו עם הרבי. הוא מצדו מציין כי הוא לא עושה אף צעד קטן בלי הרבי. בכל עניין הרבי מדריכו בתשובות מדויקות באמצעות האגרות קודש.

ביקשתי ממנו דוגמה, והוא סיפר שתקופה ארוכה התפלל בבית כנסת חב”ד באחת הערים הגדולות, אבל הרגיש שחסרה לו שם חיות. הוא פנה אפוא לרבי מעומק ליבו שחסר חיות בבית הכנסת. והנה, לא עברו כמה שבועות, ולבית הכנסת החלו להגיע צעירים ששינו את בית הכנסת ושיפצו אותו בגשמיות, ובמקביל החלו לארגן התוועדויות חסידיות.

ואז סיפר סיפור שמראה מהי נשמה חסידית: בעבר זכה לקבל כמה דולרים מידיו הקדושות של הרבי. הוא חילק את הדולרים לאנשים שחפץ ביקרם.

את אחד הדולרים נתן לראש כולל ליטאי (שמו שמור במערכת). הלה היה בקשר עם הבחור שלנו. הבחור ראה את ראש הכולל בסבר פנים של עצב, ושאל אותו לפשר כך. השיב הרב הליטאי, שכבר כמה שנים אשתו לא נפקדה למרות שעשו כל מיני השתדלויות בעניין, אך כלום לא עזר. משום כך הוא קצת מדוכדך, אך מקווה שה’ יעזור להם.

מיודענו לא היסס, הוציא מיד את הדולר לברכה והצלחה שקיבל מידיו הקדושות של הרבי, ומסר אותו לרב הליטאי באמרו: “שזה יהיה לך לסגולה להצלחה לפקידה ולישועה בכל המצטרך”.

לא עברו תשעה חודשים, והרב חוזר עם בשורות טובות… הדולר הזה כבר עבר הלאה והלאה, עושה חסידים ונשמות לרבי.

דולר אחד אחרון נשאר בידו של מיודענו, ואת הדולר הזה נתן לידידה שלו, עמה חשב לסגור שידוך, אולם זה לא יצא לפועל. לאחר שפירקו את החבילה, ביקש ממנה רק דבר אחד: תחזירי לי את הדולר של הרבי!

היא לא הסכימה בשום אופן.

הוא הלך אתה על זה לבית משפט, שם פסק השופט שמתנה זו מתנה, ומכיוון שנתן, הדולר יישאר אצלה!…

לאחר כמה חודשים, הרבי כנראה ראה בצערו מכך שלא נשאר לו שום דולר לברכה - כך הוא מספר - ואז הוא הגיע להשתתף בהתוועדות חסידית שנערכה בשיכון ה’ בבני ברק. אחד המארגנים קם פתאום ואמר לו: “יש לי בשבילך הפתעה”, והגיש לו מעטפה עם דולר מהרבי, וזאת בלי שהוא ביקש מהם…

כשפתח את המעטפה, ראה שעל הדולר כתוב התאריך כ”ד אלול - הוא נזכר שזה בדיוק התאריך של הדולר האחרון שהיה לו מהרבי

התמוגגתי. לא בכל מקום אני זוכה גם במצווה, גם בצדקה וגם בסיפור ‘חי’ מהרבי.

רציתי לחזק את הבחור, והרבי עצמו חיזק אותי.

א מחיה שפוגשים גילוי אלוקות מוחשי.