מאת: שניאור חביב

מאת: שניאור חביב

כשסימס לי העורך לבקש טור על ליל הסדר המיוחד בחיי, המחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה בשניה אני שולף טור כזה. כמה מילים? סימסתי לו חזרה. 600/700 הוא ענה לי. אין בעיה, קיבלת. כתבתי לו.

בדרך כלל אני לא מגיב כך, אני לא כותב מהר. לא אחת קרה לי לבהות במחשב לילה שלם ולכתוב שורה אחת בלבד. אז להבטיח טור בשבוע שחל בבית חב”ד הכנסת ספר תורה, דינר, ניקיון פסח וחלוקת סלי מזון, זו יכולה להיות התחייבות לא–אחראית. אולם כמי שעשה את ליל הסדר האחרון עם אבא ואמא בגיל חמש עשרה (להוציא שנה אחת שאירחנו אותם בסדר הציבורי ברמת אביב) ומאחורי כמעט עשרים סדרים ציבוריים החל מסדר לעולים חדשים בפאתי לוד, עבור בניו יורק, הודו (קהילה מקומית) הודו (מטיילים) וצפון תל אביב, מיד רצו לי בראש פלאשבקים שגרמו לי לחשוב שאני אוכל את הטור הזה בלי מלח.

אבל אז אמרתי לעצמי. רגע, אם אכתוב על האישה שפרצה בבכי כשהילדים פצחו ב’מה נשתנה’ ועל זוג הזקנים שעשו לראשונה בחייהם סדר כהלכתו, אז אני מספר את הסדר המיוחד שלהם, לא שלי. פתאום מצאתי את עצמי חושב: מה היה הסדר המיוחד בחיי?

התקשרתי למקור ההשראה שלי ואמרתי לה שאני צריך לכתוב על הסדר המיוחד ביותר בחיי. “תכתוב על הסדר עם שרוליק” היא אמרה.

אז ככה, שרוליק הוא הבן הרביעי שלנו. מתוך שבעה שיהיו בריאים. מאז היותו תינוק, הייתה לו נוכחות מאוד חזקה. אי אפשר לפספס אותו. מה גם שהוא עומד כל העת על המשמר לוודא שאף אחד לא יפספס אותו.

לפני כמה שנים, החלטנו לראשונה שלא אנחנו נערוך את הסדר הציבורי. השארנו את מלאכת הניצוח על הסדר הציבורי בידי אחרים ובמקום זאת, חשבנו לערוך סדר בבית, אליו נזמין בקפידה מי ממשפחות המקורבים.

ואכן, פתחנו שולחן חג ארוך ומושקע. סביב השולחן היו ארבע משפחות, כולל אותנו. אבל מבחינתנו הכל היה עבור הילה ונועם (השמות כמובן בדויים), או יותר נכון עבור נועם.

הילה ונועם היו זוג מקסים. היא חזרה בתשובה לפני שנים אחדות וחיה חיים חרדיים לחלוטין. נועם, לעומת זאת, היה רחוק מזה כמזרח ממערב. הם מאוד כיבדו אחד את השני ותחזקו זוגיות למופת, אולם בכל הקשור ליהדות, זה פשוט לא עניין אותו. הילה כמובן לא לחצה עליו, ורק התפללה בכל הזדמנות על בעלה.

לכן, כשהשיב בחיוב להצעה שלה/נו לעשות אתנו את ליל הסדר, הייתה זו שמחה גדולה לכולם. ידענו שאין הזדמנות שניה לרושם ראשוני, והשקענו בכל פרט כדי להותיר את הרושם הטוב ביותר על נועם.

מזגנו כוסות, חילקנו הגדות והתחלנו בסדר. מפעם לפעם פצחנו עם הילדים והאורחים בשירי חג מוכרים ושילבתי הסברים וסיפורים קצרים לאורך ההגדה.

נועם, שישב בהתחלה מכונס בעצמו החל קצת להיפתח, הוא אפילו הצטרף קצת לשירה. הילה ישבה לידו ופניה זרחו מאושר. האווירה סביב השולחן הייתה נפלאה עד ש…

שרוליק חש שמישהו לוקח לו את מרכז הבמה, והחליט לגנוב חזרה את ההצגה.

זה החל עם השתוללות קלה. ניסיתי להתעלם ממנו באלגנטיות, אבל הוא הגיב בהתנהגות מאתגרת יותר. אשתי התחילה ללחוש לי עם העיניים ‘תן לו צומי’, ‘הוא עושה את זה, כי אתה לא מתייחס אליו’.

‘שרוליק חמוד, בוא תשב על אבא’, שיחקתי אותה אדיש וגייסתי את החיוך הגדול ביותר שלי, כשאני מנסה למזער נזקים על ידי ניסיון לטייח את המשבר תוך כדי התרחשות.

אבל התגובה הייתה נעל שהתעופפה מקצה הסלון ונחתה בדיוק במרכז השולחן, מפספסת בכמה סנטימטרים את הקערה ומתיזה יין לכל עבר.

בשלב הזה, הניסיונות שלי לשדר עסקים כרגיל נראו פתטיים לגמרי. נכנסתי ללחץ, היה ברור שאני חייב לפעול. ידעתי שהפתרון למצב זה רק המון תשומת לב ואהבה, מאידך היה ברור לי שאני חייב להציב גבולות ולא רציתי שירגיש שזו הדרך להשגת תשומת לב ואמפתיה. מצד שלישי, אני לא יכול לאבד את נועם והאורחים, אני חייב להמשיך בסדר. הייתי במצוקה.

אבל לשרוליק היה קצב משלו, הזמן שהוא הקציב לי לניתוח המצב המורכב וקבלת החלטה דידקטית מושכלת ונכונה, עבר מבחינתו, והוא החליט לעבור לשלב הבא. הוא טיפס מאחור על גב הכסא של נועם וזינק לו ישר על הראש. שרוליק הוא ברוך ה’ ילד חסון, ולמרות שהיה עוד לפני חלאקה, זה לא ממש נעים כשהוא קופץ לך על הראש.

נועם היה נראה בהלם, למזלי שרוליק הבין מהר מאוד שנועם הוא לא הבעיה אלא אני. הוא הרפה מנועם והסתער עלי. “טוב, אז עכשיו מגלים קצת את המצה”, אני מנסה להמשיך בסדר תוך כדי ניסיונות בלתי פוסקים של המהפכן הקטן לעשות לי סנפלינג על הראש.

ואז הגענו לדיינו. ניצלתי את ההזדמנות, קמתי. פשוט הרמתי אותו על הכתפיים. התחלנו לשיר דיידיינו דיידיינו ואני רוקד איתו, שר ורוקד, מסתובב ימינה ושמאלה, רוקד ושר שעה ארוכה כשכולם שרים ומוחאים כפיים בקצב. שרוליק התחיל לחייך, הצחוק המתוק חזר לו לפנים.

סיימנו את הריקוד. אני מתנשף כולי, אדום ומזיע. מתיישב חזרה ומנסה להסדיר את הנשימה. אבל שרוליק נשאר על הכתפיים. כך המשכנו את הסדר כששרוליק יושב לי על הכתפיים, משקיף עליו מלמעלה זורח ומאושר כולו, מקבל מידי פעם חתיכת מצה עד שהוא נרגע לחלוטין.

אחרי הסדר, כשכולם הלכו והילדים נרדמו, ישבנו אשתי ואני וערכנו ישיבת סיכום. ההרגשה הייתה ששרוליק המקסים שלנו הרס לנו את הסדר. מה נועם חושב עלינו עכשיו? איפה הקלישאות על המשפחה החרדית עם הילדים המטופחים והממושמעים היושבים כשתילי זיתים סביב לשולחן?

למחרת, בעזרת הנשים של בית חב”ד, פגשה אשתי את הילה. היא נגשה אליה אחרי התפילה: “דינה, יווו, איזה מקסים היה, אני חייבת לומר לכם תודה ענקית, איך נועם נהנה, איזו אווירה… אבל הכי הרבה, הוא לא מפסיק לדבר על שרוליק. איזה חמוד… איזה אנרגיות… (אוהו אנרגיות..) ואיך שניאור רגוע, שליו, לוקח אותו על הכתפיים. איזה יופי הם רקדו. דינה, אני אומרת לך, זה היה פשוט ליל סדר בלתי נשכח”.