יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

זכינו והגענו לגליון האלף של “בית משיח”— ועל כן, מן הראוי לחזור ולערוך שוב מעין חשבון נפש פנימי, להיזכר במטרה לשמה הוקם “בית–משיח”, ולבחון ולבדוק האם אכן הוא ממלא את ייעודו, ומה יכול כל אחד מאתנו לעשות בפועל כדי שהדברים ייעשו טוב יותר.

כל המושג של “עיתון”, או כפי שקראו לזה פעם, וכך הוא נקרא בדברי רבותינו נשיאינו, “מכתב עת” — הוא לא דבר שבא מבית מדרשה של היהדות והחסידות. ואפשר אפילו לומר כי עצם המושג הוא זר לעולמה של היהדות והחסידות. שכן היהדות מבוססת על כך שלא לחשוב ולא לחיות רק במונחים חיצוניים של כאן ועכשיו בלבד. חייבים לדעת ולזכור תמיד, בכל עת ובכל שעה, “מאין באת ולאן אתה הולך” — מהיכן באנו, מי ברא אותנו ולשם מה, ומה המטרה והתכלית אליה אנו צריכים לשאוף. ואילו “מכתב עת”, “עיתון”, כשמו כן הוא, דבר כתוב שעוסק בדברים אקטואליים הקשורים רק לזמן העכשווי.

ולכן מעצם טבעו הוא דבר חיצוני וטפל, אשר כל מה שמעניין אותו הוא רק כאן ועכשיו, ומעצם טבעו הוא לא עמוק ועיוני. מסתבר מאד שמחר או לאחר זמן יאבדו הדברים הכתובים בו את משמעותם, ואז נוכל, כמנהג קוראי העיתונים, להשליך את כל העיתון לפח האשפה או לצור על פי צלוחיתו.

כל המושג של עיתון לא היה קיים בדורות קודמים. האנשים אז היו פחות מגושמים ופחות חיצוניים. הם חיו יותר עם העבר ועם העתיד, ופחות התעניינו ופחות ביקשו לדעת את כל מה שקורה דווקא ברגע זה. אם היה רגע פנוי, הקדישו אותו ללימוד תורה, או אפילו לקנות דעת סתם בענייני העולם, דברים אמיתיים ונחוצים באמת, שחשיבותם אינה מוגבלת לרגע זה ולמקום זה בלבד, ולא בזבזו אותו להבל ולריק רק בשביל “לדעת מה קורה”. דברים שמחר יישכחו ולא תהיה להם שום חשיבות — מדוע להקדיש להם כל כך הרבה תשומת לב היום.

אבל התפקיד והשליחות שלנו הם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא, ו”יפוצו מעיינותיך חוצה” דווקא. לפיכך, ככל שירדו הדורות ונהיו מגושמים יותר ויותר — והרי יודעים אנו כי כל המטרה והתכלית למה עשה ה’ ככה, היא אך ורק כדי שהאלקות לא תישאר רק למעלה אלא תגיע עד למטה מטה ואף תפרוץ ותבקע מתוך המטה עצמו — קיימת השליחות והתפקיד להביא את האלקות אל תוך תוכו של המטה עצמו, לפי הגדרים שלו ולפי מצבו הנמוך. ובפרט בדור השביעי, שעיקר שליחותו היא “להוריד את השכינה למטה בארץ”. ולכן בדור זה במיוחד ובשנים האחרונות בפרט גובר והולך הצורך וההכרח להכניס את האלקות גם בדברים החיצוניים והנמוכים ביותר.

כך נוצר גם הצורך וההכרח, וממילא השליחות והתפקיד, להביא את דבר המלך המשיח גם דרך עיתון. כדי שגם דבר כה חיצוני, שמעצם טבעו אינו עמוק ועיוני אלא קליל ועוסק בעיקר בדברים של כאן ועכשיו, יהיה מכשיר להחדיר את ערכי הנצח של עם ישראל ושל תורת החסידות היונקים מן העבר ושואפים לעתיד — אל ההווה העכשווי האקטואלי. להכניס גם אל תוך תוכם של החיצוניות והשטחיות והקלילות המחשבתית — את ההתעניינות באותם דברים אמיתיים ונצחיים, ולגרום לכך שאכן יחושו זאת כדבר עכשווי ואקטואלי.

בכך יש מעלה לעיתון גם על ספר, שהוא אכן מורה יותר על אמיתיות ונצחיות, והוא לא עומד לזריקה כמו עיתון רגיל, אבל לא תמיד יש בו את המימד של דבר חי כמו עיתון, אשר מחכים לקראתו בכליון עיניים (“מה קרה שבית–משיח עדיין לא הגיע?”) וקוראים אותו בשקיקה כדבר מעניין, עכשווי ואקטואלי. ובוודאי שמימד הנצחיות ישנו גם ישנו ב”בית–משיח”, כי גם כשקוראים היום מה שנכתב בו לפני כמה שנים, רואים כי לא נס ליחם של הדברים, והם עכשוויים ואקטואליים כאז גם עתה.

“בית משיח” קם כאשר נדמה שהכל השתבש

יחד עם זה, חשבון הנפש של “בית–משיח” לא יכול להיות נפרד מחשבון הנפש שלנו כולנו, אודות מה שצריך היה להעשות ומה שכבר נעשה בעבודת השליחות שהטיל עלינו אבינו מלכנו, הרבי מלך המשיח שליט”א.

שכן אנו כולנו — לא רק אלו שנבחרו ונתמנו במפורש לשם כך וזהו עיסוקם העיקרי במשך כל שעות היממה, אלא כולנו ממש — שלוחי המלך אנו. הרבי בחר ומינה את כל אחד ואחת מאנשי הדור, שיהיו שלוחיו. כפי שאמר כמה פעמים, ובמיוחד בשיחה האחרונה לעת עתה לכינוס השלוחים העולמי, בדבר מלכות חיי שרה ה’תשנ”ב. באותה שיחה גם קבע הרבי את שליחותנו העיקרית והיחידה עתה “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

ואכן קיבלנו זאת במלוא ההתלהבות, בכל האמונה הלוהטת ובבטחון מלא כי אכן פקד ה’ את עמו וכי אנו עומדים להיגאל ממש בכל רגע. הרגשנו כולנו בעצמנו כך, וכפי שנצטוינו להכריז ולפרסם, ובהדגשה כי העולם כבר מוכן, ויצאנו גם להפיץ זאת בעולם.

יצאנו לעולם, בעידודו של הרבי שליט”א, בשלטי חוצות, בסטיקרים, מדבקות ועלוני הסברה בסיסמת “היכונו לביאת המשיח”. המשכנו בתהלוכת הטנקים ובמסע פירסום נוסף בסיסמת “ברוך הבא מלך המשיח” עם תמונתו של הרבי. יותר ויותר התפרסמה בעולם כולו גם זהותו של משיח, והקריאה “קבלו מלכותו”. נערכו אפילו החתמות המוניות על קבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח, כאשר תשובת הרבי על כך הייתה “תלוי בחב”ד שעל אתר”, כלומר, את זה אני לא אגיד לכם לעשות, זה תלוי רק בכם, עשו כרצונכם.

מאוחר יותר, ביו”ד שבט תשנ”ג, לא עזרו לנו כל ההכחשות שלא מדובר כאן על הכתרה וכו’ — העולם כולו עצר את נשימתו לראות את הרבי שליט”א מעודד בכל עוז לעיני כל את קריאת והכרזת הקודש “יחי אדוננו”. בעלוני הסברה שיצאו לאור ע”י מרכז צעירי אגודת חב”ד באה”ק לקראת י”א ניסן תשנ”ג הופנתה הקריאה להמוני בית ישראל: קבלו את מלכותו של הרבי שליט”א בקריאת הקודש “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”, תוך כדי הוספה במצווה נוספת לזירוז הגאולה.

גם אחרי ז”ך אדר ראשון ה’תשנ”ב, כאשר היה נדמה כאילו ח”ו משהו השתבש כאן, ואפילו אחרי ז”ך אדר תשנ”ד, כאשר בדרך הטבע לא היה אפילו סיכוי קל שבקלים, והנסיון היה גדול וכבד עד מאד, עמדנו בנסיון בגבורה ובכל התוקף.

לא זו בלבד שהשלהבת שהדליק הרבי וסערת האור, ה”ליכטיקן–שטורעם”, שהקיפה אותנו ואת העולם כולו אודות משיח ובשורת ונבואת הגאולה, לא פסקו ולא עממו ח”ו — אלא הם אף גדלו והתעצמו יותר ויותר. כל העולם עמד משתומם כיצד זה מאמינים אלפי יהודים, בניגוד מוחלט לכל התחזיות הטבעיות, כי הרבי ימשיך לחיות לנצח, וכי הוא עומד להתרומם בכל רגע, “כארי יקום וכלביא יתנשא”, ולהביא תיכף ומיד ממש את הגאולה.

ואז הגיע השלב הקשה ביותר בנסיון האחרון, ג’ תמוז תשנ”ד. לרגע נדמה היה כי כל התקוות התנפצו אל סלע המציאות המרה, המציאות של “ספדו ספדייא וחנטו חנטייא”. נדמה היה כאילו ראינו שהרבי אינו חי לנצח.

וכאילו מלמעלה, בכדי להגדיל עוד יותר את הנסיון, היה אפילו מי שהתבלבל, מיהר להכריז “טעינו”, להוריד את הדגל של “יחי אדוננו” ולהסיר את כל נושא המשיח מסדר היום הציבורי ואף החב”די, לסגת ולחזור אחורה לליובאוויטש של פעם.

אך דווקא אז ראינו את ה”עצם” של ליובאוויטש בכל תוקפו ובכל טהרתו. את ה”עצם” שאינו תלוי בנסיבות ובנתוני השטח, ואפילו לא במנהיגים וראשי העדה, אלא דווקא באמונה העצמותית של כל אשר בשם ליובאוויטש יכונה. אז התגלתה האמונה והבטחון האמיתיים והנצחיים שאינם מתפעלים ואינם מתרשמים משום מונע ומעכב, הן מבפנים והן מבחוץ. ואדרבה, הם הקובעים את המצב ואת הנתונים בשטח. כך התגלתה האמונה הטהורה בכל יופיה העצמותי, ששום הסבר שכלי טבעי אנושי לא הצליח ללכלך אותה ולבלבל אותה.

ליובאוויטש המשיכה וממשיכה להכריז בכל התוקף ובכל העוצמה את המציאות האמיתית על פי התורה, תורת אמת ותורת חיים, שהיא ורק היא הקובעת את המציאות באמת לאמיתו ובחיי היום יום: הרבי חי וקיים גם בגופו הגשמי בחיים נצחיים, והוא עומד בכל רגע להביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה. אנו פונים בכל תוקף עוז בקריאה לכולם: האמינו בו וקבלו מלכותו, ובפרט בהכרזת הקודש “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”, הקריאה שהמשיכה וממשיכה להישמע בכל התוקף ובכל העוצמה, ואף התחזקה והתעצמה, גם ודווקא אחרי ג’ תמוז תשנ”ד.

כל נסיון, ככל שיהיה גדול וקשה, אינו אלא נסיון לעיני בשר, ולאמיתו של דבר אינו מציאות אמיתית. התורה, שהיא תורת אמת ותורה נצחית, אינה מתכופפת ח”ו לפני שום דבר, יהא גדול וכבד ובר תוקף ככל שיהיה.

זהו התפקיד והשליחות המיוחדים של כל אחד ואחת מאתנו בפרט, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

שלא יירד ‘משיח’ מסדר היום

זהו אפוא תפקידו העיקרי של העיתון “בית–משיח” — שאנו חוגגים עתה הוצאה לאור של אלף גליונות שלו. לאו מילתא זוטרתי היא, שכן הדבר מעיד יותר מכל, כדברי הרבי שליט”א במכתבו הידוע, שזה מורה על הצלחת העיתון ותפוצתו וכו’ — לעמוד על המשמר ששום דבר, ויהא זה הדבר הנחוץ והחיוני ביותר, לא יסיט אותנו מאותה שליחות עיקרית ויחידה.

וכפי שאומר הרבי (בשיחה בכינוס השלוחים העולמי) חידוש נפלא ומרעיש, שאפילו בלי יותר מדי התבוננות הוא גורם לזעזוע עמוק: שאפילו אם הקב”ה בכבודו ובעצמו רוצה לעכב את בני ישראל עוד רגע אחד בגלות, טוען יהודי וזועק: “כל מה שיאמר לך בעל הבית (בעל הבית האמיתי של הכל, מלך מלכי המלכים הקב”ה) עשה, חוץ מצא” — אם אפילו “בעל הבית” האמיתי, הקב”ה בכבודו ובעצמו, אומר לך “צא”, הפסק להרעיש כי רצונך ב”משיח נאו”, הישאר עוד רגע “בחוץ”, בגלות.

עליך, אומר הרבי, כביכול “לסרב פקודה”, ולא לשמוע ולא לציית כביכול להקב”ה בזה. שכן (זוהי כביכול פקודה “בלתי חוקית בעליל” כי) רצונו האמיתי של הקב”ה הוא שגם אחרי ציווי כזה תמשיך במסירות נפש להרעיש ולזעוק ולעשות כל שביכולתך עד שתפעל את הגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש. וכדברי חז”ל ש”חוצפה, אפילו כלפי שמיא — מהניא” (מועילה).

על אחת כמה וכמה כאשר לא רק שאין ציווי להפסיק, אלא אדרבה הציווי המפורש הוא להמשיך בכל התוקף.

“בית–משיח” אמור לעודד, לעורר, ולהחדיר בכולנו את תפקידנו ושליחותנו היחידה, תפקידם ועניינם העיקרי של שלוחי המלך המשיח, כפי שמופיע ומפורט באותה שיחה שממלאת את כל חיינו וכל מציאותנו, ועלינו להעביר אותה לכל העולם מסביב. עד שמכל פינה ומכל נקודה תפרוץ ותבקע אותה קריאה של “יחי אדוננו”, ותמלא את כל המציאות. שהעולם כולו יקבל את מלכותו, ימלא את הוראותיו, ישמע לעצותיו, יאמין בנבואותיו, עד הנבואה העיקרית “לאלתר לגאולה, ותיכף ומיד ממש הנה זה משיח בא”.

ואכן, “בית משיח” — העיתון, וכל משפחת “בית–משיח” סביבו, הן העוסקים בחלק הגשמי והן בחלק הרוחני שלו, ובמובן הרחב יותר “משפחת בית–משיח” היא בעצם כולנו, גם המפיצים והקוראים וכו’ — ממלא את תפקידו ושליחותו זו בנאמנות בקביעות ובמסירות. שבוע אחר שבוע, ללא הרף, ללא הפסקה, מזכיר לנו “בית–משיח” את שליחותנו העיקרית, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

סוף כל סוף הרי וודאי הדבר כי הרבי ינצח וימלא את כל מה שהוא רוצה, “דער רבי וועט אויספירן” — אבל אחד הכלים העיקריים דרכם ממלא הרבי את רצונו עתה הוא “בית–משיח”.

— בזכות “בית–משיח” לא יורד הנושא של משיח מסדר היום גם אצל אלו שאינם מסכימים בכל עם הקו שלו, ואפילו הרבה יותר מ”לא מסכימים”.

— בזכות “בית–משיח” חיים כל כך הרבה יהודים עם הרבי מלך המשיח שליט”א כדבר עכשווי ואקטואלי, ולא כדבר השייך רק לעבר ח”ו.

— בזכות “בית–משיח” כותבים המון יהודים לרבי ומקבלים תשובות מדויקות באגרות הקודש. נוסעים לרבי, מתבטלים לרבי, יוצאים בשליחותו, ומפיצים את בשורת הגואל והגאולה.

— בזכות “בית–משיח”, על כל המוסדות הנלווים אליו, כמו למשל “הכנסת אורחים” ועוד — “770” וכל שכונת “כאן ציוה ה’ את הברכה” שוקק חיים בתשרי במיוחד ובמשך כל השנה.

— בזכות “בית–משיח” קיימת הרבה יותר המשמעת והכבוד ל”חסידישע רבנים”, כפי ההוראות הברורות שקיבלנו מהרבי, וד”ל.

— ועוד דבר עיקרי: “בית–משיח” עושה את כל זה דווקא מתוך אהבת ישראל ובהדגשת הצד החיובי בלבד, בלי להתקיף ובלי סגנון מתלהם. למרות שעליו לפעמים לנהל מאבקים קשים וכואבים ולא לוותר על אף שעל במלחמות ה’ של המלך המשיח.

אין הכוונה כאן להתהדר ולטפוח לעצמנו על השכם (בבחינת “יחי אנחנו”) — אלא לפנות בקריאה של חיבה לכולנו ולכל אחד ואחת: נהיה כולנו שותפים במלאכה כבירה זו, נפיץ את העיתון של הרבי ככל יכולתנו, נשתדל שכל מכירינו ידידינו ויהודים בכלל יהיו מנויים בקביעות על “בית–משיח”. כך הם יהיו חשופים מידי שבוע לבשורת הגאולה והגואל. אין לשער את ההשפעה העצומה של מי שקורא זאת בכל שבוע, גם אם בתחילה אולי אינו מסכים עם כל מילה.

כך תגיע בשורת ונבואת הגאולה והגואל אליהם כמות שהיא, ללא כחל ושרק, ללא נסיונות “להיות ריאליים” וח”ו “לרדת לאט לאט מהעץ”. בלי לייפות; בלי לנסות למצוא חן בעיני מישהו ולהיראות שפויים בעיני מישהו; בלי להוריד פרופיל ולהנמיך ציפיות ח”ו. אלא בראש מורם, קוממיות, כפי שמורה לנו מלכנו משיחנו שליט”א.

ומכאן שלוחה הבקשה לכל מי שיש בידו חומר מעניין ואקטואלי, ספוג בעניינים הנצחיים של היהדות והחסידות — שלטובת הכלל יפתח אותו בפני קוראי העיתון, כדי שכל זה ייעשה טוב הרבה יותר.

בוודאי שצריך לתקן ולשפר, להעלות עוד יותר את הרמה הן הערכית והן המקצועית, יחד עם הצורך לעשות זאת מעניין ועכשווי יותר ויותר.

כמו גם, כמובן, כפי שנכתב במסגרת זו פעמים רבות, על כולנו ועל כל אחד ואחת מאתנו להצטרף ולסייע ולהשתתף בכל יוזמה של כל מי שעושה פעולות בכיוון זה.

חשוב מאד, גם כשיש לפעמים טענות, ובדרך כלל לכל בשר ודם יש שגיאות ויש טענות — שכולנו נרגיש משפחה אחת, והביקורת תהיה אכן בונה ומתקנת. שכן זה לא עניין של מישהו אחר, שאם הוא מוצא חן בעיני מה טוב, ואם לאו אני מלא טענות וטרוניות ואני מושך את ידי מהעניין — זהו העניין שלנו והעיתון שלנו, של כל מי שבשם חסיד חב”ד יכונה, חסיד של הרבי שליט”א מלך המשיח. על כולנו לעזור ולסייע לפתח להרחיב ולהגביר את כל מה שמביא את התגלות הרבי שליט”א לעיני כל בשר “נאו” ממש.

כולנו תקווה ובטחון שעוד קודם שיראו הדברים אור נראה כבר את מלכנו משיחנו שליט”א מלך ביופיו, כשהוא מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש. ו”בית–משיח” יוכל לספר את ה”חדשות” העכשוויות והאקטואליות של ההתגלות המלאה לעיני כל בשר.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!