נרות החנוכה הדולקים במוצאי “זאת חנוכה” עד מאוחר בלילה.

בימי חנוכה ישנם כמה מועדים הקשורים במיוחד לחסידות חב”ד: ביום ב’ של חנוכה בשנת תקנ”ט חזר רבינו הזקן לביתו וברך ברכת ‘הגומל’ אחרי המאסר והגאולה של חג החגים י”ט בכסליו. ביום ג’ וביום ה’ של חנוכה (כפי שכותב הרבי שליט”א “שבשניהם היו ענייני גאולה גם כפשוטם”) חוגגים אנו את הגאולה והשחרור שלו מהמאסר השני, בשנת תקס”א, שהיה מאסר כבד יותר, ורבינו הזקן חשש ממנו יותר מאשר מן המאסר הראשון. שכן הטענות כאן היו פחות עליו אישית (משלוח הכספים לארץ הקודש), אלא בעיקר בגלל תורת ושיטת החסידות. וכאשר פדה בשלום נפשו ויצא לחירות, היה כאן ניצחון נוסף של תורת החסידות והסכמה ורשות מלמעלה גם על החסידות של “אחרי פטרבורג”.

וב”זאת חנוכה”, שמלבד היותו הסיום והחותם של חנוכה, אשר “הכל הולך אחר החיתום”, ראינו את החביבות המיוחדת מאוד שגילה הרבי ליום זה — את המבט המיוחד מאוד של הרבי, “א קוק פון משיח”, על נרות החנוכה הדולקים במוצאי “זאת חנוכה” עד מאוחר בלילה. את ה”שטורעם” המיוחד שתמיד הורה הרבי בקשר ליום זה במבצע חנוכה, יחד עם ההוראות אודות תמונות ואלבומים וכו’. וכמובן, שבו ביום ערך הרבי את “סעודת ההודאה” בשנת תשל”ח (החסידים חגגו אמנם בראש חודש כסלו, אבל הרבי שליט”א עצמו ערך סעודת הודאה מיוחדת, עם “כוס של ברכה”, במוצאי “זאת חנוכה”).

בקשר לזה, נפתח בסיפור שמאפיין את אחד מחידושי תורת החסידות, אודות התקרבותו של הרה”ק רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה’תולדות יעקב יוסף’, אל מורנו הבעש”ט.

רבי יעקב יוסף היה אחד מגדולי המתנגדים החריפים ביותר לשיטתו של הבעש”ט, ולבסוף היה לאחד מתלמידיו הגדולים ביותר, עד שספרו, ‘תולדות יעקב יוסף’, היה הספר הראשון מתורתו של הבעל שם טוב שיצא לאור (בפי חסידים מסופרים כמה סיפורים, בנוסחאות שונות, אודות התקרבותו. וכנראה שאכן היו בזה כמה וכמה שלבים. כי בדרך כלל, כאשר אדם אמיתי משנה את דעתו מן הקצה אל הקצה, אין הדבר קורה בבת–אחת אלא קמעא קמעא. בתחילה, בעקבות דברים שראה ושמע, שככה מעט התנגדותו הנחרצת. יותר ויותר ראה שהדברים יש בהם ממש ועד שהתחיל לחשוב אולי אכן צריך לנסוע אל הבעש”ט ולהתקשר אליו. אז החלו ההתלבטויות הקשות האם אכן זהו הדבר הנכון לעשות, עד שהחליט לנסוע בפועל. וכנראה הסיפור דלקמן התרחש באחד השלבים הראשונים). וכך מספרים חסידים:

רבי יעקב יוסף, שהיה הרב המקומי בעיר, היה למדן וגאון גדול, והוא השתדל, כמובן, לנצל במילואו כל רגע מזמנו. היו לו שעות קבועות לשיעורים שונים בלימוד התורה, הן שיעורים שלמד לעצמו והן שיעורים שמסר לאחרים. היו לו גם שעות קבועות לקבלת קהל, לענות על שאלות הציבור, וכמובן שעות קבועות לתפילה בציבור. הוא הקפיד מאד על הזמנים, שאף רגע לא יעבור לבטלה ח”ו.

דרכו של מורנו הבעש”ט באותה תקופה הייתה להסתובב בין היהודים הפשוטים בשוק. כשהוא לבוש בבגדים פשוטים, היה הבעש”ט נוהג לאסוף סביבו את הסוחרים, העגלונים, ואפילו את הנשים והטף, ולספר להם סיפורים מן התורה ומצדיקים שונים. הוא היה מדגיש בפניהם עד כמה הקב”ה אוהב כל יהודי, ועד כמה יכול כל יהודי להיות קרוב אל ה’, כאשר יתנהג בתמימות ובאמת ויעבוד את ה’ עד כמה שהוא יודע ויכול, גם אם אין זה הרבה כל כך. כך היה מעודד אותם ומעורר בהם את נקודת היהדות, מסביר להם כמה חשובים לפני ה’ גם הדברים הפשוטים — לא לשקר, לא לגנוב ולא לקלל, לנהוג ביושר ולעזור ולסייע זה לזה וכו’. היהודים היו שותים בצמא את דברי הבעש”ט ומתעודדים ומתחזקים בעבודת ה’.

כבר מזמן נתן הבעש”ט את עיניו הקדושות ברבי יעקב יוסף, לקרבו ולהעמידו בקרן אורה וחומה של תורת החסידות. אלא שרבי יעקב יוסף היה נחוש בהתנגדותו העזה לכל דבר שריח חסידות נדף ממנו, ופשיטא שלא היה מוכן לבוא לשמוע — גם לא על מנת להתווכח — את תורת הבעש”ט. חיכה אפוא הבעש”ט להזדמנות נאותה בדרך הטבע להביא בפני רבי יעקב יוסף את שיטתו ותורתו.

כאמור, היה זמנו של רבי יעקב יוסף קבוע ומדוד, והוא הקפיד מאוד על זמני התורה והתפילה. נעמד לו פעם הבעש”ט בדרך המוליכה לבית–הכנסת של רבי יעקב יוסף, כשהוא לבוש כדרכו כאיש פשוט וחבל חגור למותניו, אסף סביבו כמה אנשים, והחל לספר את סיפוריו ואמרותיו. כשראו היהודים שהלכו לבית–הכנסת אנשים מתאספים, ניגשו לראות מה קורה, נישבו גם הם בקסמם של הסיפורים, ונשארו עומדים ומקשיבים באוזניים כרויות.

הגיע זמן התפילה ובבית–הכנסת עדיין אין מניין. רבי יעקב יוסף המתין דקות ארוכות כשכולו מלא תמיהה ופליאה — דבר כזה עוד לא קרה לו מעולם — חס הוא על הזמן ההולך לריק, והיה מלא קפידא על המאחרים. עוד מעט עליו להתחיל את השיעורים הקבועים, ואיחור זה עלול לבלבל את כל סדר יומו. בשלב מסוים פנה הרב אל שמש בית–הכנסת וביקש לברר מדוע לא הגיע הקהל היום בזמן. השמש סיפר לו שהגיע לכאן יהודי, עמד באמצע הרחוב והחל מספר סיפורים מעניינים, כאשר הקהל שנאסף לשמוע לא נלאה מלהקשיב ולא שם לבו לזמן החולף.

“קרא אליי מיד אותו מספר הסיפורים!” — פנה הרב בטון מצווה אל השמש, שמיהר למלא את מצוות הרב.

לזה בדיוק חיכה הבעש”ט. הוא הגיע מיד אל ביתו של רבי יעקב יוסף, כשהוא לבוש כדרכו בבגדים הפשוטים ועושה רושם פשוט ביותר. בטרם פתח הרב את פיו לנזוף בו, אמר מורנו הבעש”ט: “רבי, רוצה אני לספר לך סיפור”, ובלי להמתין לתשובה פתח וסיפר:

היו פעם שני שכנים. אחד מהם תלמיד–חכם גדול והשני יהודי פשוט מאוד. שניהם היו משכימים קום קרוב לחצות הלילה, כל אחד לעיסוקיו. התלמיד–חכם היה נפנה לבית המדרש ועורך תיקון חצות בכוונה ובבכי על גלות השכינה. לאחר מכן היה עוסק בתורה עד שהאיר היום, עומד להתפלל בציבור ובכוונה גדולה, וגם אחרי התפילה היו לו שיעורים שונים בתורה. קרוב לחצות היום, אחרי יותר מעשר שעות של עמל ויגיעה בעבודת ה’, היה פונה לביתו, לאכול משהו ולנוח קמעא.

לעומתו היה שכנו יהודי פשוט שרדף אחרי פרנסתו. הוא קם מוקדם כל כך כדי להספיק ללכת עם מרכולתו אל הכפרים הסמוכים. שם היה עובר מבית לבית, דופק על דלתותיהם של האיכרים ושל הפריצים ומציע להם לקנות ממנו את סחורתו — מיני סדקית. הרבה יראת שמים הוא לא רכש שם. כאשר סיים את הסיבוב היומי שלו, חזר העירה, וסמוך לחצות היום, היה רץ, כל עוד נפשו בו, מביתו לבית–הכנסת, כששקית הטלית והתפילין בידו, כדי להספיק תפילה חטופה.

בדרך היו השניים נפגשים. זה חוזר מבית–הכנסת אחרי שעות רבות של עמל ויגיעה בתורה ובעבודת ה’, וזה רץ לחטוף תפילה אחרי ה”הכנות” של ניסיונות השיווק והשכנוע עם כל הגוים ובני ביתם. כשחלפו זה ליד זה, היה התלמיד–חכם מביט על שכנו ובזווית פיו היה מסתמן חיוך קל של זלזול, כאומר: “ריבונו של עולם, ראה נא מה ביני לבינו”. השכן הפשוט היה גם הוא מביט על שכנו ונאנח מרה, כאומר: “ריבונו של עולם, ראה נא מה ביני לבינו”. כך התנהגו כל ימי חייהם.

חלפו מאה ועשרים שנה. שני השכנים הסתלקו לבית עולמם והגיע זמנם לעמוד למשפט בפני בית–דין של מעלה, לתת דין וחשבון על מה שעשו בעולם הזה. הביאו את היהודי הפשוט והחלו למנות את כל מה שעשה בחייו. ה”סחורה” הייתה דלה מאוד. הוא לא ידע כמעט מאומה ולכן גם כמעט שלא עשה ולא קיים את הנדרש מיהודי. המצב היה נראה שפוף מאד וכמעט חסר סיכוי. אלא שאז הגיע סנגור אחד, ובפיו טענה: יהודי זה, עד כמה שהיה רחוק ונידח מעבודת ה’, הרי כאשר ראה את שכנו התלמיד–חכם, היה מביט בו ונאנח, כאומר: “ריבונו של עולם, ראה נא מה ביני לבינו”. אנחה זו מורה יותר מכל עד כמה שהוא רצה וחפץ להיות כראוי, אלא שלא למד ולא ידע.

הניח בית–הדין של מעלה על כף המאזניים את כל עוונותיו של אותו יהודי ועל הכף השניה את אותה אנחה שנאנח כאשר ראה את שכנו. האנחה הכריעה את הכף — לזכות!

כשהגיע התלמיד–חכם לבית דין של מעלה, הייתה ה”סחורה” שהביא עמו גדולה ורבה. וכי קלה היא זו בעיניכם, שעות כה רבות של תורה ותפילה ועבודת ה’ מתוך עמל ויגיעה. אלא שלפתע הגיע קטגור אחד, ובפיו טענה: יהודי זה עד כמה שהיה גדול בתורה ובעבודת ה’, הרי כאשר ראה את שכנו הפשוט, היה מביט בו בחיוך של זלזול, כאומר: “ריבונו של עולם, ראה נא מה ביני לבינו”.

הניח בית–הדין של מעלה על כף המאזניים את כל זכויותיו הרבות של אותו יהודי ועל הכף השניה אותו חיוך קל של זלזול כאשר ראה את שכנו. והחיוך הכריע את הכף — לחובה!

הבעש”ט סיים את הסיפור מבלי שנתן לרבי יעקב יוסף להפסיקו, ומיד פנה ועזב את הבית, בהשאירו את הרב נבוך, כאשר כמה מן המוסכמות ההחלטיות שהיו לו קודם — התערערו. לפי המקובל, היה זה אחד הדברים שגרמו לו לבסוף לנסוע אל הבעש”ט ולהיות אחד מתלמידיו הגדולים.

היצר זועק: “עמנו הייתם!”

סיפור זה, כמו סיפורים דומים, מביע בצורה סיפורית את אחד מעקרונותיה של שיטת ותורת החסידות: למרות שהמעשה הוא העיקר, ואין כמו תורת החסידות מי שמסביר ומדגיש זאת כל כך, הרי היהדות, הקשר האמיתי עם הקב”ה, לא נקבע רק לפי המיספור של כמה תורה למדת, כמה מצוות קיימת וכמה עבירות יש לך.

יכול יהודי להיות עם–הארץ גמור, שקוע בדברים נמוכים, לכאורה ללא שום קשר לרוחניות ואלקות. ולאמתו של דבר הקשר שלו עם הקב”ה הוא עמוק וגדול ואמיתי הרבה יותר משל תלמיד–חכם גדול ועובד ה’ כל ימי חייו. מאידך, יכול יהודי להיות תלמיד חכם ועובד ה’ כל ימיו, ומי יודע עד כמה הקשר שלו עם הקב”ה הוא אכן אמיתי. היצר–הרע אומר: “כל זה אכניס בקל וחומר” — ייתכן שכל מה שהוא לומד וכל מה שהוא עובד את ה’ אינו אלא כדי להגדיל את מציאותו ואת הישות שלו, את ההרגשה שלו שהוא אכן “שווה משהו”, שהוא “ממצה את אישיותו” ומתקדם בכך והולך ועולה מעלה מעלה.

ומוסיפה החסידות ומדגישה: היצר אינו נעצר ונשאר רק אצל מי שנכנס לעולמה של שיטת ותורת החסידות, הוא ממשיך פנימה יותר ויותר. “עמנו הייתם!” זועק הוא — אני למדתי יחד עמך את תורת החסידות, אני נסעתי יחד עמך אל הרבי, אני נוסע יחד אתך לשליחות, אני עובד יחד אתך על תיקון המדות, על ה”נקודה” ועל הביטול וההתקשרות. כל זה שלי. אני שותף מלא בכל זה. וכפי שאמר לבן הארמי: “הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא”.

כך הוא מצליח לפעמים ח”ו “לטמא את כל השמנים”, את ה”שמן”, את ה”נקודה” — מה באמת אתה רוצה, ממה באמת אתה מתענג, והיכן ה”אתה” האמיתי שלך אכן נמצא — כל זה עלול ח”ו להיטמא.

הדבר היחיד המחוסן באמת בפני כל הטומאות הוא אך ורק “פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול”, “נקודת ההתקשרות” אל משיח, “יחידה הכללית”, אשר “בשמן קדשי משחתיו”, אותה לא יצליחו בשום אופן לטמא בשום טומאה שבעולם.

נס חנוכה הוא היציקה והמילוי מאותו פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול. יש ליצוק ולמלא מ”נקודה” זו את כל מערכת הכוחות והחיים הרגילה. לקחת את ה”אבן יקרה שבכתר המלך”, ה”יחידה שבתורה”, ועד “עצם התורה”, ואותה להמשיך ולהחדיר בתוך השכל והרגש ובכל חלקי הנפש, שזהו הרי כל עניינה של חסידות חב”ד. ובזמננו במיוחד, פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול הם שיחות הדבר–מלכות תנש”א–תשנ”ב, שבהם מבאר לנו הרבי את החידוש של הזמן האחרון במיוחד, מה הרבי מלך המשיח שליט”א רוצה מאתנו היום.

ובסגנון הסיפור הנ”ל, בהתאם לימינו אלו: יכול יהודי ללמוד ולהתפלל ולעשות הכל. אם אין הוא “הולך עם הרבי”, כאשר “זה לא מסתדר לו כל כך” עם כל הלימוד וההתקשרות והפנימיות והאמת שהוא ספג עד כאן — עלול להיות שהוא רחוק ח”ו מן האמת הרבה יותר מיהודי פשוט, ההולך עם הרבי בפשטות ובתמימות, גם אם נדמה שהוא רחוק הרבה יותר.

צו השעה: סיום הרמב”ם

רואים דבר פלא, א בעל–שם’סקע זאך ממש, שהרבי עורך בכל שנה סיום–הרמב”ם בדבר–מלכות השבועי — כך זה גם בדבר–מלכות פרשת מקץ, השבוע שסיום–הרמב”ם חל בו בשנת ה’תשע”ה: הרבי מדבר שם (בסעיף ח)אודות השמן שבתורה שהתגלותו הולכת ומתגברת יותר ויותר ככל כשמתקרבים לביאת משיח צדקנו. ועד ש”באותו הזמן .. לא יהי’ עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד”. ועל אחת כמה וכמה בני ישראל ש”יהיו חכמים גדולים וישיגו דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו’.”

ובקשר לסיום–הרמב”ם של השנה, יש לחזור  על דברי הרבי שוב ושוב אודות החיוב וההכרח לעשות “שטורעם” גדול ביותר מסיום–הרמב”ם, כדי שזה יעורר רבים להצטרף גם הם ללימוד היומי ברמב”ם.

הרבי רוצה שנערוך “הדרן” על הרמב”ם בכל מקום אפשרי. הן ברמה המקומית, בכל מקום, בכל עיר ועיירה ובכל פינה אפשרית. לא רק ברמה הארצית והעולמית, ב”שטורעם” גדול במקומות גדולים וציבוריים ארציים ועולמיים. אלא, ולא פחות חשוב, גם במקומות קטנים ביותר — בכל שיעור תורה שמתקיים, ובכל הזדמנות אפשרית של פגישה עם מספר יהודים. ולהדגיש תמיד את ה”בכן” בנוגע לפועל ממש — שעוד יהודי ועוד יהודי יצטרף בקביעות ללימוד הרמב”ם היומי באחד המסלולים, ועל ידי זה יהיה לו קשר חזק וקבוע יום יומי, עם הרבי שליט”א מלך המשיח. וכמה הדגיש הרבי שוב ושוב אודות גודל הזכות והחובה שכל אחד ישתתף ב”סיום–הרמב”ם” בגופו דווקא, ואף התבטא כי גם הוא עצמו נמצא שם, ושלח דולר, שליחות מצווה לצדקה, לכל משתתף.

והעיקר — שיותר ויותר יצטרפו בפועל ללימוד השיעור היומי ברמב”ם באחד משלושת המסלולים, ובפרט במסלול העיקרי של ג’ פרקים ליום. ולהקפיד ולהתמיד ללמוד זאת בכל יום ויום ללא אף יוצא מן הכלל, שתהיה זו “קביעות בנפש” ששום דבר לא יזיז אותה ממקומה.

כאשר הולכים עם “פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול”, עם הרבי, גם כאשר לא מבינים ולא מרגישים מה קורה כאן; כאשר לא נשארים מאחור, בבחינת “הנחשלים אחריך”, אלא הולכים קדימה מבלי להביט לצדדים ימינה או שמאלה, כפי שמורה לנו הרבי שליט”א “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”; כשהולכים בידיעה ברורה שישנה שבועת הקב”ה ש”לא יכבה נרו לעולם ועד”, שבועה שבוודאי ובוודאי לא יכול לחול בה שום שינוי ח”ו, בידיעה ברורה שהולך בראשנו הרבי שליט”א מלך המשיח, שהוא חי וקיים נצחי לעולם ועד גם ודווקא כאשר נדמה כאילו ח”ו “משתשקע החמה” — אזי זוכים ורואים כיצד אכן “החושך עצמו יאיר” גם לעיני כל בשר, בהתגלות מלכנו משיחנו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד