בחג הסוכות, זמן שמחתנו, אנו עובדים ומנצלים את כל הכוחות, למעשה שהוא העיקר- מבצעי

בחג הסוכות, זמן שמחתנו, אנו עובדים ומנצלים את כל הכוחות, למעשה שהוא העיקר- מבצעי סוכה וד’ מינים, ושמחה ברגליים דווקא. כך מתגלה הכוונה והמטרה של כל העבודה. וכך בעניינים המעשיים, משלימים את השליחות והכוונה, התגלות משיח בפועל ממש.

הימים בין יום הכיפורים ל’זמן שמחתנו’ חג הסוכות, הם ימים שמבטאים מעבר בין חלקיו של חודש החגים. אלו למעשה הימים ה’רגילים’ הראשונים של השנה, אחרי ראש השנה, המשך עשרת ימי תשובה וכמובן יום הכיפורים, ולפני שמונה או תשעה ימים של חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה. ימים ‘רגילים’ לכאורה, אולם אלו ימות החול הראשונים בהם אין אומרים ‘תחנון’, ימים המתחילים ב’בשם השם’, וימים שרק אחריהם מתחיל חשבון ואפשרות של עניינים לא רצויים. כך שאלו ימים ‘רגילים’ מיוחדים מאד.

המעבר מימי הדין, התשובה והכפרה, נתפס במקומות מסוימים, כמעין ‘שחרור’ ו’ירידת מתח’. אחרי השיאים של ראש השנה ויום הכיפורים, הרי שכעת הזמן לנוח וליהנות. אלו ימים של ‘בין הזמנים’ בישיבות שונות, וכך גם האווירה. מובן שמדובר ביהודים יראים ושלמים, אשר מקפידים על כל הלכות סוכה, ד’ מינים ואף על השמחה האמתית של מצווה וקדושה, אולם באופן כללי נראה שהשיא של החודש כבר מאחורינו.

לרבים מהקוראים, תיאור כזה יישמע מופרך, וכך למעשה לכל מי שזוכה להיות קשור אל כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. הביטוי ‘מעלין בקודש’ הוא מוחשי, וכולנו יודעים שבימים אלו, אנו אוגרים כחות, לקראת ימים שיהיו מלאים וגדושים, עמוסים ומאתגרים במיוחד. ימים שבהם התיאור ‘לא טעמנו טעם שינה’, הופך להיות קרוב למציאות, ואנו הולכים מחיל אל חיל - ממבצע סוכה וד’ מינים, אל שמחת בית השואבה, ואחרי שכבר נגמר הכח, מגיעים לשיא מיוחד - שמיני עצרת ושמחת תורה.

כך אנו רואים שהתנועה אל בית חיינו, גוברת לקראת חג הסוכות ואף בתוכו, בעוד ב’עולם’ התנועה היא לכיוון הבית, אחרי ראש השנה ויום כיפור. דומה שזהו חידוש בדורנו, בהנהגתו של הרבי, גם ביחס לתקופות קודמות. והוא מבטא את השליחות והעבודה המיוחדת של הדור.

המעשה הוא העיקר, כך נפסק עוד בזמן המשנה, אך קביעה זו הגיעה לשיא על ידי הרבי. לכן האתרוג המהודר ביותר, הוא זה שבו נזכה אחרים, והסוכה היא סוכה בה ראויים כל ישראל לשבת. את השמחה, נבטא באמצעות ריקודים כפשוטם, לילה אחרי לילה, ולא נסתפק בהתוועדויות שבהן הדיבור הוא העיקר, או בהתבוננות ומחשבה. וכך גם בשמחת תורה, אנו רוקדים עם הרגליים, ומחזיקים את ספר התורה בפועל, ולא מסתפקים בלימוד מעמיק ומשמח.

המעשה הוא העיקר, לא מבחינה חיצונית, ובוודאי שלא כתפיסה שטחית ח”ו. הוא העיקר, משום שבו מתגלה הכוונה האלוקית שבבריאה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים. בחג הסוכות, כל מה שנפעל ונכסה, מתגלה, וזו הכוונה והמטרה. בדורנו, דורו של משיח, זו המשימה, להשלים את ההכנה של העולם להגשמת ייעודו, לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

העבודה של הימים הנוראים, כמו גם העבודה הפנימית, השכלית והרגשית, היא נעלית ביותר, יש להוסיף בה, לגלות עומק חדש ונפלא. אך כל אלו מובילים אותנו ליעד אחד, שמתבטא דווקא במעשה - משיח בפועל ממש.

אחרי שהגענו במהלך הדורות, ואחרי שמגיעים כעת, לשיא של התבוננות, לימוד, העמקה ועבודת ה’, איננו נשארים בו, ומצפים לנוח ולקבל שכר. אנו יודעים כי העבודה כעת היא בשיאה, הכוחות כולם מגויסים למשימות ביצועיות, כאלו שמנצלות את היכולות הבסיסיות ביותר, אך דווקא שם, נמצא הכל. כך, אנו עושים הכל, בגשמיות, בפשטות, ולא רק ברוחניות - כדי למלא את השליחות, לדאוג שכל העולם יקבל את פניו של מלך המשיח, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, מתוך שמחה שמתבטאת בשירה ובריקודים, כולל ובמיוחד:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!