ד”ר ליברמן - הרופא שסיכן את חייו למען התמימים

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הועמדו התמימים בליובאוויטש בפני גזירת הגיוס שנכפתה עליהם כמו גם על שאר האזרחים. בפועל, רק בודדים גויסו או נעצרו. איך קרה הדבר? מה היו הוראות אדמו”ר הרש”ב לתמימים? מדוע ד”ר ליברמן מויטבסק נחלץ לסייע ואף סיכן את חייו למען שחרור התמימים מגזירת הגיוס? ומדוע נגדעו חייו של התמים הנפלא והמיוחד הלל פרוטקין שכונה על ידי ידידיו “הלל פוצ’פער”, בעת שירותו הצבאי? • סקירה מרתקת לרגל מלאת 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, פרק חמישי

קרבות במלחמת העולם הראשונהחלק מהנסים הגדולים שהיו בעת מלחמת העולם הראשונה, היה בהצלת התמימים מגיוס לצבא רוסיה. התמימים, בחורים צעירים שישבו בישיבת “תומכי תמימים” ולמדו, רובם ככולם הצליחו להיפטר מהשירות הצבאי למרות היותם צעירים וחסונים. נס זה היה בזכות ברכותיו ועצותיו של אדמו”ר הרש”ב.

כבר עם פרוץ המלחמה, בחודש מנחם אב תרע”ד, החל גיוס כללי במהלכו הצטוו חלק מהתמימים להתייצב בלשכת הגיוס. במהלך החודשים הבאים, מערך הגיוס הלך והתרחב; אם בתחילה דובר על גיוס לגילאי גיוס, דהיינו 21, הרי בתקופה הבאה נקראו גם אלו שמלאו להם עשרים שנה, ובתקופה הבאה, גם בני 19 עד שבקיץ תרע”ה, שנה לאחר פרוץ המלחמה, נקראו להתייצב בני 18 ואף בני 17 שנים בלבד.

בישיבת “תומכי תמימים” ניכרה היטב גזירת הגיוס, כיון שתמימים רבים נאלצו לעזוב את הישיבה באופן זמני כדי לנסות ולהשיג פטור מהשירות הצבאי. אף אחד לא רצה להתגייס מרצון, בגלל חוסר האפשרות לחיות בצבא כיהודי.

ד”ר ליברמן - הרופא שסיכן את חייו למען התמימים

כאמור, התמימים, רובם ככולם הצליחו לחמוק מגיוס. רבים מהם נעזרו בד”ר ליברמן מויטבסק. מי היה ד”ר ליברמן ומדוע נחלץ לסייע במסירות נפש אמיתית לתמימים מליובאוויטש?

ד”ר ליברמן היה נחשב לרופא מומחה בעיר ויטבסק, ועם זאת היה ירא שמים ואף לימד שיעור קבוע ב”עין יעקב” מדי יום בין מנחה לערבית. הוא לא נמנה על חוגי החסידים, התפלל נוסח אשכנז, אך גם לא התערב כלל במחלוקות נגד החסידים. כאשר הזמינוהו לעיתים לטפל בשבת בחולה, היה מתחמק מללכת, ואם מדובר היה במקרה דחוף, הלך ברגל עד בית החולה.

באחת השבתות לאחר סעודת שבת, הלך לנוח ונרדם. בחלומו ראה איש בעל זקן צהוב שאומר לו: ‘לפעמים אם מזמינים אותך בשבת וקשה ללכת ברגל בגלל המרחק, עליך לנסוע כי אולי המצב של החולה הוא פיקוח נפש’. הרופא התעורר משנתו בפליאה. בתוך דקות ספורות נשמעו דפיקות בדלת ובפתח הבית עמד יהודי מהכפר הסמוך שביקש את הרופא לבוא לטפל בבתו החולה. ד”ר ליברמן הבין כי יש דברים בגו, עלה מיד על עגלה ונסע לכפר הסמוך.

חלפה תקופה, וד”ר ליברמן הוזמן לבקר אצל חולה בעיירה ליובאוויטש. בעת ביקורו החליט כי אם כבר הוא שוהה במקום, מדוע שלא להיכנס אל הרבי (הרש”ב) כדי להכיר את הצדיק ששמו נודע למרחקים. זו הייתה הפעם הראשונה בעבורו שראה את הרבי. הד”ר נכנס לחדר ה’יחידות’ וקפא על מקומו, הוא לא היה מסוגל להיכנס מרוב פחד. הרבי הזמינו להיכנס ולאחר שהתאושש סיפר לרבי על החלום שחלם בשבת ההיא, והנה הדמות שראה בחלום - הוא הרבי. הרבי השיבו: “אינני יודע משום דבר, אבל ייתכן שהיה זה עצה שלי” (כלומר ששאלו את הרבי איזה רופא להזמין לחולה, והורה להזמין את ד”ר ליברמן).

נראה כי המופת הגלוי פעל עליו רבות ויתכן שעזרתו לתמימים באה כתוצאה מכך.

כאשר החל הגיוס בימי מלחמת העולם הראשונה, סייע ד”ר ליברמן רבות לתמימים, כפי שסיפר הרב מרדכי פרלוב בשם מחותנו הרב בצלאל ווילשנסקי שלמד אז בליובאוויטש:

“הרופא ד”ר ליברמן, עזר הרבה לבחורי ישיבת תומכי תמימים בכל הקשור להתייצבותם בפני שלטונות הצבא, הוא ממש סיכן את חייו בזה. הוא היה מייעץ לבחורים איך להתנהג, מה לומר, ולפעמים היה כותב מה שהיה צריך לתועלת הבחורים”.

אחד התמימים סבל מקטרקט בעינו, אך ידע כי בעיה זו לא מספיקה כדי להיפטר מהשירות הצבאי. הוא נסע אפוא לויטבסק אל ד”ר ליברמן והלה הפנה אותו להתייצב באחת הערים, אך אמר לו שלא יצליח להתחמק בגלל מום זה, כי דווקא בעיר בה עליו להתייצב, יש שם רופא עיניים מומחה שאותו אי אפשר לרמות בדברים של מה בכך; הלה מהרופאים הגדולים ובנוסף לכך גם רשע גדול.

הבחור שמע את הדברים ושב לליובאוויטש, נכנס אל הרבי וסיפר את מה שאמר לו הרופא. הרים הרבי את ידו הק’ והניחה על מצחו, התהרהר מעט ואחר כך אמר לו: “סע לשם וה’ יהא בעזרך!”

מיד יצא התמים להתייצב באותה עיר אליה הפנה אותו הרופא. הוא הגיש את תעודותיו, ואמרו לו מתי עליו לשוב ולהתייצב. בהגיע מועד התייצבותו, הגיע לחדר הרופאים, ובראש השולחן יושב הרופא הראשי שהיה יהודי, וכל שאר הרופאים שבעה במספר, אינם יהודים. כאשר הבחין הרופא הראשי בכניסתו של יהודי בעל זקן ופאות, התבטא כלפיו בזלזול, ורמז לרופאים שישבו עמו לקחת את המסמכים ולבדוק את הבחור.

הבחור נשכב על מיטה והחלה סדרת בדיקות, אלא שהבחור מרוב התרגשות, החל להשיב בבלבול רב. הרופא הראשי היהודי, קם ממקום מושבו בראש השולחן וניגש אליו. הסתכל בעיניו וברוסית התבטא שוב בזלזול כלפי הבחור היהודי, אך אז לחש לו באידיש: “דו פערד, זאג אז דוא זעהסט גארינט [= סוס, תגיד שאינך רואה כלום]! כאשר שמע הבחור את דבריו, החל להשיב לכל השאלות כי ראייתו אינה טובה וכי אינו רואה מאומה.

אחרי בדיקות חוזרות ונשנות, כתבו הרופאים כי אינו רואה כלום. המסמך הוגש לרופא הראשי שקרא את המסמך בדקדוק רב, וחתם ראשון, ואחריו שאר הרופאים. כך בברכת אדמו”ר הרש”ב קיבל תעודה המקנה לו פטור מלא מהשירות הצבאי. 

ציצית פתוחה בלשכת הגיוס

מופת ‘פטור’ מופלא אירע לר’ יוסף חן. גם סיפור זה מלמד על רוח קודשו של הרבי הרש”ב, כמו גם על הניסים הגלויים שחולל בכל הקשור לשחרור תלמידי התמימים מעבודת הצבא. את הסיפור סיפר בעל המעשה עצמו לידידו ר’ בערל יפה:

“ר’ יוסף שו”ב מרוגצ’וב, סיפר לי כשהתחילה המלחמה בשנת תרע”ד היה אחיו הרב ר’ גרשון [חן, לימים רב בחיפה וירושלים] אצל אדמו”ר הרש”ב ולבד ענייני עצמו, שאל גם: ‘ומה לעשות עם אחי יוסף?’ ענה לו: ‘יסע לבאחמוט’. כשיצא מיחידות ראה והנה אורחים חדשים באו. הוא שאל אותם ‘האם שמעתם מה נעשה בבאחמוט?’ הם השיבו ואמרו ששמעו כי ועדת הגיוס הקודמת הורדה ממקומה ותחתיה הושיבו ועדה חדשה, וזו החדשה אינה מבחנת בין טוב לרע, והם לוקחים את כולם לצבא. כיון שמדובר בועדה חדשה, נכנס עוד הפעם להודיע לאדמו”ר. אבל אדמו”ר לא התפעל מהחדשות ולא האריך עמו בדברים ורק אמר לו יסע לבאחמוט, ור’ יוסף אכן נסע.

כשבא לשם ראה והנה אמת את כולם לוקחים ואינם מבחינים וגם הוא עמד בתור. מרוב טרדה לא פשט את בגדיו כפי שנדרשו כולם, ובצורה זו קרב אל הוועדה כשבגדו מלפניו פתוח, והטלית קטן עם הציצית פרושה לנגד עיניהם של חברי הוועדה הרפואית. כשהרופא הראשי ראה אותו ואת ציציותיו, לקח את הציצית בידו ושאל ברוסית: “שטו עטא ציצילי? דתי? [= מה זה? ציצית? דתי?]”. ר’ יוסף השיב בחיוב.

כששמע זאת הרופא, פנה אל שאר חברי הוועדה ואמר להם: “לא מתאים!” ופטרו אותו מהשירות הצבאי.

כפי הנראה היה הרופא [יהודי] מאמין, ובין כל המועמדים לגיוס לא נמצא רק אחד עם ציצית ובשל כך פטרו.

אין ספק שהיה זה נס של הרבי הרש”ב שפעל על הרצון ועל המחשבה של הרופא”, סיים ר’ בערל יפה את סיפורו.

תמים במאסר

ר’ ישראל ג’ייקובסון, לימים יו”ר אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית, פעל במשך עשרות שנים להצלת יהודים ברחבי תבל, בעיתות מלחמה כמו גם לרגל מצבים כלכליים קשים.

בעת מלחמת העולם הראשונה היה ר’ ישראל היה נער צעיר שחייב גיוס, ובשל כך עבר תלאות רבות.

באביב תרע”ה נקרא להתייצב. הוא נסע אפוא לביתו שם התייצב אך השתחרר עם צו גיוס לעוד שנה, או אז חזר ללמוד בליובאוויטש. כאשר חלפה שנה והגיע זמן הגיוס, חשש להתייצב במחוז מגוריו, והחל לחפש מקום אחר כדי להתייצב בו. כיון שבמלחמה אזרחים רבים נדדו מעיר לעיר, ורבים נמלט מאזורי הקרבות, יכול היה כל אחד להתייצב בכל לשכת גיוס ברחבי רוסיה. מכאן נוצרה האפשרות לנסות לבחור עיר בה ועדת הגיוס מקלה יותר עם המועמדים לגיוס. לאחר ניסיון שכשל, הגיע ר’ ישראל ללשכת הגיוס במחוז ביחוב בו התגורר, משם נשלח למרכז רפואי לשם בדיקה רפואית מעמיקה יותר. לשם כך קיבל כרטיס כחול, המעיד כי אמנם נושאו אינו פטור לגמרי, אך הינו בעדיפות מישנית בעת גיוס.

דא עקא, שהפקיד הממשלתי שהגיע לביתו כדי להעניק לו את הכרטיס הכחול, אמר לו שכל בעלי הכרטיס הכחול האמורים להתגייס בשנת 1916, ביניהם גם ר’ ישראל, כבר נקראו להתגייס ואינם פטורים עוד. הפקיד ציין עובדה זאת בפניו, כשהוא תמה מדוע הוענק לצעיר הזה כרטיס כחול. ר’ ישראל חשש אפוא שבמוקדם או במאוחר יגוייס בעל כרחו, ונסע לאדמו”ר הרש”ב ששהה באותה עת במעון קיץ בעיר סלאווינסק.

ר’ ישראל לא בא רק לבקש ברכה לקבל פטור, אלא כבר היה בידו פתרון אפשרי, להתמנות כרב בעיירה קטנה הנקרא ניי זוראוויץ, זאת בתקוה שאדמו”ר הרש”ב יצליח במאבקו נגד גזירת גיוס הרבנים (עליה סופר בפרקים קודמים). הרבי שמע את התמים שביקש להתמנות לרב, אך שלל את הצעתו והורה לו לנסוע אל הרב דוד צבי חן (הרד”צ) רבה של צ’רניגוב.

כעבור זמן, בעת בדיקת מסמכים, התברר לשלטונות כי ישראל הבחור היה אמור להתייצב לצבא והוא התחמק. בשל כך נאסר ונכלא בבית סוהר צבאי.

מספר תמימים ששהו אצל הרד”צ חן באותם הימים בהוראת אדמו”ר הרש”ב, דאגו מיד לר’ ישראל. הם הביאו תפילין ואוכל כשר לבית הסוהר. דא עקא, שהאסירים החלו להתלוצץ על הבחור הצנום ובעל זקן, אך מלמעלה דאגו לסיוע לא צפוי.

בין הנאסרים היה תושב העיר בשם דובער דאווזיק. הלה למד בעבר בישיבת ‘תומכי תמימים’ בליובאוויטש אך סר מדרך התורה, אולם כעבור שנים שב לדרך התורה והמצוות אך סידר את זקנו, והוא אשר הגן על התמים הצעיר שנקלע למאסר וגער באסירים: “עם מי אתם משחקים? הלא הוא איש דתי! הוא עתיד להיות רב, עליכם לנהוג בו כבוד. אם תפגעו בו אקרא לפקידים הצבאים ויענישו אותכם”. דבריו החריפים פעלו על האסירים, והללו הפסיקו ללעוג לאסיר החסידי.

בגלל תקופת המלחמה, הצפיפות בתאי המאסר היתה בלתי נסבלת; רק לאסירים בודדים היתה מיטה לישון עליה. אם לא די בכך, הרי שכל שעות היממה שהו האסירים בתוך התאים ורק פעם או פעמיים ביום היו יוצאים ל”טיול” קצר בתוך שטח בית הסוהר, מה שהגביר את הלחץ בתוך התאים.

בין כך ובין כך, ביקש הרד”צ, שכיהן כרב העיר, מר’ מרדכי פאליי, מנכבדי העסקנים המקומיים, לפעול עבור התמים הנתון במאסר. לאחר שתדלנויות אצל בכירים בעיר צ’רניגוב, הצליח לשחררו לאחר ארבעה ימי מאסר.

ידידיו שידעו על הנעשה, המתינו לו מבעוד מועד ליד בית הסוהר. כשהשתחרר קיבלוהו בשמחה ומיד הלכו לבית הרד”צ שקיבלו בלבביות רבה, ובירר אצלו לגבי מעמדו. הת’ ישראל ג’ייקובסון השיב כי הרופא כבר ראה אותו וכי עליו לעמוד בימים הקרובים בפני ועדת גיוס. כך אכן היה, כעבור מספר ימים התייצב בפני ועדה וקיבל כרטיס לבן הפוטר אותו לחלוטין מהשירות הצבאי.

משנמשכה המלחמה, הוחלט כי גם בעלי כרטיס לבן ייקראו לבדיקה חוזרת. הת’ ישראל היה שוב בצ’רניגוב לצורך התייצבות, וגם הפעם עבר זאת בשלום כפי שהוא מציין בקצרה בזיכרונותיו: “השתחררתי שנית מהצבא על ידי הצינורות הראשונים”. נראה היה שכוונתו באמצעות שתדלנותו של ר’ מרדכי פאליי.

בחור נוסף שקיבל פטור באופן פלאי, היה הת’ אלכסנדר סענדר יודסין - לימים מחשובי רבני חב”ד ברוסיה ובתל אביב.

ראש הישיבה בלשכת הגיוס

לא רק התמימים היו בסכנה בגין גזירת הגיוס, אלא גם ראשי הישיבה. אחד מראשי ישיבת ‘תומכי תמימים’ ליובאוויטש, הרב שמואל ניסנעוויטש, נקרא אף הוא לבדיקה מחודשת לשם התאמה לגיוס, על אף שבעבר קיבל פטור בגין לקות ראיה.

את מקומו מילא בינתים הרב שמואל נוטיק, שלמד בישיבה במשך שתים עשרה שנים ונחשב ללמדן גדול - שילמד את התלמידים שיעורים במסכת גיטין, במקום ראש הישיבה.

•    •    •

ניסים גדולים ליוו את הצלת התמימים מגזירת הגיוס במשך השנים. אדמו”ר הרש”ב בירך את התמימים והפנה כל אחד למקום אחר ושונה, כפי שראה בעיני קודשו, לא תמיד באופן המתקבל על ההיגיון הסביר. אך בחסדי ה’, רוב מוחלט של התמימים הצליחו להמשיך ולשקוד על לימוד התורה, ולא לשרת את צבא הצאר ולחיות במקום בו יש קשיים לשמור על חיי תורה ומצוות.

ה”עובד” שנפל בצבא

רוב מוחלט של התמימים הצליחו לחמוק מגזירת הגיוס, אך היה תמים אחד שגויס והשירות הצבאי שלו הסתיים בטרגדיה. מכיוון שחייו נגדעו במלחמת העולם הראשונה, נקדיש אפוא קווים קצרים לקורות חייו, במסגרת מדור זה המתעד את חסידי חב”ד בעת מלחמת העולם הראשונה.

התמים הלל פרוטקין כונה על ידי ידידיו “הלל פוצ’פער”, נחשב היה לעילוי מיוחד. מפאת כשרונותיו המיוחדים, התקבל ל’אולם הגדול’ בליובאוויטש כשהוא בן 13 בלבד, בזמן שבדרך כלל רק בחורים מבוגרים יותר התקבלו ללמוד ב’אולם הגדול’. היה זה מעשה נדיר ביותר בישיבה הליובאוויטשית שנודעה בסדרים הקפדניים שבה. הלל זה נודע בליובאוויטש כלמדן מופלג, ‘משכיל’ ‘עובד’ חכם ו’פנימי’.

הוא נמנה על קבוצת התמימים הנבחרים שנסעו מליובאוויטש ללמוד בישיבת ‘תורת אמת’ בחברון. לאחר ששב מחברון, הספיק עוד לשהות בישיבה ליובאוויטש, ובט’ בכסלו תרע”ה, בעיצומה של מלחמה, התוועד יחד עם ידידיו שהגיעו מחברון, אך לאחר זמן קצר גויס לצבא. במהלך השירות הצבאי נמנע כמובן מלאכול טרפות; אפילו מפת עכו”ם התנזר, למרות שהיה במצב של סכנה. הרעב דרדר את מצבו הבריאותי והת’ הלל השיב את נשמתו לבוראה זכה וטהורה.

ברשימת הרב אליעזר קרסיק (בספר ‘עבד אברהם אנכי’) מספר על הלל זה: “הילקע, היה בעל מוחין מופלגים עד להפליא - עילוי ממש - מבהיל את הרעיון, ולאחרי כל זה הנה ר’ אלתר שימחוביץ היה בעיקרו בעל עבודה וכן ר’ הילקע פאריטשער ז”ל”.

הרב שמעון גליצנשטיין שלמד בישיבת ‘תורת אמת’ בחברון, הכיר שם את ר’ הלל, ושנים רבות לאחר מכן, כאשר הוא עצמו כיהן כמנהל ישיבת ‘תורת אמת’, פירסם ב’ביטאון חב”ד’ הספד מרטיט אודות הידיד שחייו נגדעו בימי המלחמה העולמית:

“הוא היה בחור כארז, רם וחסון, ענקי ושגיא כח. מעיניו נוצץ אור בטחון עצמי, חוט של פשטות מתוח עליו, משקיע כל כוחותיו הענקיים בעבודת ה’. איזה אור גנוז היה בתוך נפשו הזכה, זיק קדוש טמון וטמיר במסתר בלבבו ולפעמים הוא מתלהט ומתלהב בהתפרצות רעשנית עד שאין להכירו זהו אופיו של התמים הלל’קע, כפי שהיו קוראים לו.

“הכרתיו, ראיתיו, ידעתיו. היה בחור גבה קומה, צנום וזקוף שאין לו בעולמו כי אם ד’ אמות של דא”ח. הוא בילה את העת שלו ביום ובלילה, בלימוד, בהתעמקות ובהתבוננות חב”דית, שיווה לה רוח מיוחד ושם לה צורה מיוחדת. מצד אחד התרחק מחד גוניות, שיש בה יבשות וקרירות, ומצד שני מאס בהתלהבות רגעית המתלהטת ודועכת מיד. הוא כולו חדור מתינות והתבוננות. קוים אלה מסמנים אופיה של התפילה וההתבוננות של התמים המופלג הלל’קע פוצפר. גדולי המשפיעים בליובאוויטש ציינו שהיגיעה בעבודת התפילה שלו היתה להביא לידי גילוי של האלוקות שבחסידות.

“זכורני בחול המועד סוכות האחרון לשהייתו של הלל פוצפר בחברון, בעת שתלמידי הישיבה עזבוה, האברכים וכמו כן הבחורים, הלכו ירושלימה לחוג את החג בין בני משפחתם, ובחברון נשאר קומץ מצומצם של התלמידים הקבועים [השלוחים מליובאוויטש] והדרים בחברון. נכנסתי בהיכל הישיבה שבמקרה היה ריק ורק בדלת הארוכה והרחבה שבארון העשוי בקיר הצפוי, ששימש בחלקו מקום לבגדי התלמידים, רק שם מצא התמים הלל’קע מקום לתפילתו מוסתר מעין רואה ורק קולו ישמע.

“בינתיים הופיעה בישיבה קבוצת מבקרים מארצות הברית, שהכילה אב בא בימים, אשתו ושני בניו. לאזנם הגיע קול רינה היוצא מבין עמודי הארון, המתלהט ומתלהב בהתפרצות רעשנית ברגש עז לבבית, מפזם לחן חב”די טיפוסי. בקול נעים וחודר משנן הלל’קע את המילים ‘אדון עוזנו צור משגבנו’ בהרגש עז כזה עד שהמבקרים עמדו משתוממים למראה זה, וזרם של דמעות התפרץ מעיניהם ובאידיש לא ברורה ביקשו ממני לבאר להם את התופעה הזאת.

“פעם בעת התפילה בישיבה ביקר בישיבה הרה”ח ר’ לייב דיין ז”ל חבר הבד”צ ומעמודי התווך בירושלים, הוא סקר את התלמידים בתפילתם והצביע על הלל’קע באמרו שתפילתו של הבחור הזה עושה רושם מיוחד, מעורר את הלב.

נפש סוערה והומה, רך כקנה וקשה כארז, הכל לפי הצורך, חן הפשטות חופף עליה”.

תפילות באוהלים, פ”נים לרבניות

בשלב מסוים הגיעה גזירת הגיוס גם אל ‘בית הרב’, כאשר הרב בן ציון שניאורסאהן, גיסו של אדמו”ר הריי”צ וצאצא של אדמו”ר ה’צמח צדק’, נקרא להתייצב. בתגובה לגזירה זו, נערכו תפילות מיוחדות באוהלים בליובאוויטש.
עשרה תמימים הלכו לאהל אדמו”ר ה’צמח צדק’ ואדמו”ר מהר”ש, שם נשאו תחינה, ואילו אדמו”ר הריי”צ שלח פ”נים מיוחדים אל אהלי הרבניות; שבע פדיונות לשבע הרבניות הצדקניות הטמונות ליד אהל רבותינו, ולכל אחת כתב בצורה מפורטת כיצד הקרבה בין ר’ בן ציון שניאורסאהן אל כל רבנית הנזכרת בפדיון.
בסופו של דבר, ר’ בן ציון לא גויס לצבא.

מקורות: עבד אברהם אנכי, חסיד נאמן, ארבעה חסידים, ליקוטי סיפורים, זכרון לבני ישראל, המשפיע (הבלין), ליובאוויטש וחייליה, רשימות דברים, תורת אמת, רשימת ר’ בערל יפה, ביטאון חב”ד ובית משיח.