שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב

בימים אשר גזירות הקיצוצים פוגעות בעולם הישיבות בארץ הקודש, פנה ‘בית משיח’ אל ההיסטוריה החב”דית, לגלות כיצד נהגו מנהלי הישיבות לפני שבעים ושמונים שנה, בשעה שקופת הישיבה הייתה ריקה וטרם תקצבו את מוסדות התורה •  שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב

אנחנו מביעים בזה תודתנו מקרב לבנו בעד תרומתם החשובה, פח שמן לטובת מטבח של ישיבתנו הקדושה, ברכתנו היא לכם ברכת הנביא (מלכים א’ י”ד) צפחת השמן לא תחסר אצליכם. בברכת התורה ובכבוד רב, בשם התלמידים ובשם ההנהלה מנהל ישיבת אחי תמימים” [הרב אליעזר קרסיק]”.

מילים אלו הן חלק ממכתב תודה ששיגרה הנהלת ישיבת “אחי תמימים” בתל אביב, לחברת ‘יצהר’ שתרמה פח שמן עבור תלמידי הישיבה.

בשנים הבאות גם ישיבת “תומכי תמימים” בלוד נקטה בבקשת תרומות של מצרכי מזון וביגוד ואפילו חוטי חשמל לטובת התלמידים.

בימים אלו אשר גזירות הקיצוצים פוגעות בישיבות בארץ הקודש, פנינו להיסטוריה החב”דית, לראות כיצד לפני שבעים ושמונים שנה, נהגו מנהלי הישיבות שעה שקופת הישיבה הייתה ריקה.

“נספק להם צרכיהם במזונות”

ישיבת “אחי תמימים” בתל אביב הוקמה בשנת תרח”צ, בהוראת ובהכוונת כ”ק אדמו”ר הריי”צ. הרב אליעזר קרסיק מונה להיות “בא כח” אדמו”ר הריי”צ לייסוד הישיבה. לקראת הקמת הישיבה פורסמה מודעה ב’הצופה’, בה מבשרים על קבלת תלמידים לישיבה, שם מבטיחים להם לימוד תורה לצד הזנה:

מודעה רבה לאורייתא

בעזהי”ת מתייסדת בתל אביב ישיבה בשם “אחי תמימים”, על ידי בא כח של כ”ק אדמו”ר שליט”א מליובאוויץ שיצאו לה מוניטין בעולם.

מתקבלים תלמידים לומדי גפ”ת, ואי”ה נספק להם צרכיהם במזונות וכו’. התחלת הלימודים ר”ח אייר תצרח. מקום ההרשמה, תל אביב רחוב הים 16 מיום א’ דחול המועד פסח ואילך.

ההנהלה

הישיבה הוקמה לשמחת חסידי חב”ד בארץ הקודש, אך אלו, אנ”ש, ברובם היו מעוטי יכולת. חלקם הגיעו מרוסיה באותן שנים או מספר שנים קודם, ואך החלו את צעדיהם הראשונים בארץ הקודש. חלקם התפרנסו מעבודות כפיים פשוטות. לרובם ככולם לא היתה אפוא האפשרות להעניק לישיבה תרומות נכבדות. התרומות המזעריות שהפרישו ממשכורתם הדלה לא סייעו למצבה הכלכלי של הישיבה. 

היו גם אי אלו גבירים, כמו האחים הרב משה גורארי’ והרב שמריהו גורארי’, אך הללו ועוד בודדים, היו צריכים לחלק את תרומותיהם הנכבדות בין הישיבה, לבית כנסת, לחסידים שהיו נזקקים, וכן בהקמת מוסדות חדשים.

תקציב ממשלתי לא ממש היה באותן השנים, שכן טרם הייתה ממשלה בארץ ישראל. בעוד שהמוסדות הדתיים בארץ הקודש תוקצבו על ידי “הועד הלאומי” הציוני, הרי שהמוסדות החרדיים לא הכירו ב”ועד הלאומי” בגין המאבק בין הציונים לחרדים, ובגין כך נמנע כל סיוע לישיבות ולמוסדות החרדיים.

עם ייסוד הישיבה, שלחו אפוא חברי ההנהלה מכתבים לרבנים, לגבאי בתי כנסת ולנכבדים נוספים, עם בקשות לסייע להקמת הישיבה ולביסוסה. כמו כן נשלחו כמה שד”רים ברחבי הארץ לגייס כספים. במקביל, נשות חב”ד בתל–אביב נחלצו אף הן לטובת תלמידי הישיבה.  

הנשים הלכו לשוק הכרמל שם גייסו מהירקנים תרומות של פירות וירקות בשביל הישיבה. הן עצמן היו עומדות בתורנות במטבח כדי לבשל לתמימים. במקביל, היו דואגות לנקות היטב את החדרים בהם לנו התמימים. לאחר שהישיבה התבססה מעט, מונתה הרבנית רחל זיסלין למנהלת המטבח, ובתפקיד זה פעלה במשך מספר שנים.

עם הזמן התמנה אחראי מיוחד להתרמת מוצרי מזון עבור הישיבה - הלא הוא ר’ ברוך מרדכי שפירא שאף קיבל לידיו תעודה מיוחדת כי התמנה לצורך זה: “ר’ ברוך מרדכי שפירא הוא ממונה על ידינו לאסוף כל צרכי אוכל למיניהם, להזנת תלמידי הישיבה, אנו מבקשים לקבל אותו בסבר פנים יפות ולתת לו את נדבתם בעין יפה וברוח נדיבה, ואנחנו בטוחים שכל אחד ואחד ישמח לתת יד ולעזור לנו בהחזקת הישיבה הקדושה ובזכות זה יתברכו בכל מילי דמיטב”.

לחם ממאפיות, בשר מאיטליזים

אייר תרצ”ט.

שנה בלבד חלפה מאז הקמת הישיבה, ובלית ברירה הישיבה המשיכה להתבסס על תרומות של מוצרי מזון. במכתב מיוחד ששוגר לחברת ‘יצהר’, יצרנית שמן וסבונים, מתואר מצבה הכלכלי המורכב של הישיבה:

“אחרי מאמצים גדולים עלה בידינו בעזרת ה’ לייסד הישיבה הקדושה הנקראת בשם אחי תמימים, שבה לומדים ומתחנכים לערך חמישים תלמידים. רק שנה לקיומה והישיבה כבר זכתה להתפרסם לתהילה, באופן הלימוד והחינוך שהתלמידים מקבלים בה. ובמטרתה הנעלית להקים דור חדש של יראים ושלמים.

על ידי הישיבה מתקיים מטבח מיוחד שהתלמידים מקבלים שמה את מזונם שלוש פעמים ביום. קיום המטבח הוא רק מזה שהישיבה מקבלת ממפעלים פרטיים בתור נדבות זמניות או חודשיות מתוצרת מפעליהם, כמו לחם ממאפיות, בשר מהאטליזים, ירקות וכדומה.

אי לזאת אנו פונים גם לכבודם בבקשה לתת לנו יד ולהיות לעוזר לנו בהחזקת הישיבה הקדושה הזו, לנדב עבור הישיבה בתור תרומה חודשית שמן מהתוצרת של מפעלם. תקותנו חזקה כי כבודם ישמחו לקחת חלק בענין נשגב כזה.

בכבוד רב

הנהלת ישיבת “אחי תמימים”

יושב ראש - אליעזר קרסיק

מזכיר - ניסן עבער

לא ידועה מה היתה תשובת חברות ‘יצהר’ ו’פרי מזון’, בשלב זה, אך מה שברור שכעבור שלוש שנים החברה תרמה פח שמן לישיבה, ועל כך שוגר מכתב תודה המופיע בפתיח הכתבה.

כיכר לחם ליום

הישיבה כאמור הוקמה בשנת תרח”צ, ובתחילה מצבה הכלכלי היה בכי רע, עם הזמן החלו להגיע תרומות שסייעו לאחזקתה של הישיבה וכלכלת תלמידיה. אולם בשלהי תרצ”ט פרצה מלחמת העולם השניה, והמצב הכלכלי בעולם כולו היה בשפל עמוק. בעקבות זאת פסקו התרומות שהיו מגיעות מחסידי חב”ד באירופה; גם התרומות מאגודת חסידי חב”ד בארצות הברית התמעט שכן גם אצלם זרם התרומות הדלדל, ומעט הכסף שהיה, הופנה למטרות של הצלת נפשות וסיוע באירופה הבוערת.

בלית ברירה חזרה הנהלת הישיבה להתרים מוצרי מזון: לחם, ירקות ובשר, כפי שסיפר הרה”ח ר’ אורי בן שחר ע”ה תלמיד הישיבה באותם ימים: “בעלי המאפיות שהיו בתל אביב, הסכימו לתרום כיכר לחם ליום עבור תלמידי הישיבה. ולגבי אספקת הבשר - על ידי שתדלנותו של ר’ מענדל סלונים ע”ה, הגיעו לידי הסדר עם כמה בעלי אטליזים שיפרישו כמות מסוימת של בשר לטובת הישיבה. לזכותו של ר’ זאב זלמנוב ייאמר כי הוא התנדב לאסוף בכל יום מהמאפיות והאטליזים את הלחם ואת הבשר”.

בד–בבד פנתה הנהלת הישיבה למפעלי מזון בבקשת תרומה של מצרכי יסוד. כמו כן נעשו ניסיונות לפנות לרבנים ולארגונים שונים כדי לקבל סיוע כלשהו. במכתב ששוגר לתורמים הפוטנציאלים הוסבר, כי לרגל המצב המלחמתי בעולם חלה ירידה ניכרת בהכנסות, וסכנה של ממש נשקפת לקיום הישיבה. העובדה שלעת הזאת נהרסו כל ישיבות “תומכי תמימים” בפולין, גורמת משנה חשיבות לקיומה של ישיבה חב”דית בתל אביב. 

בשל המצב הכלכלי הקשה, החלו הרשויות המקומיות לגבות מהתושבים “מס חירום” שהכנסותיו חולקו לנזקקים, למוסדות ועוד. הרב משה עמיאל, רבה הראשי של תל אביב, השיג תרומה מתוך קופת “מס החירום” עבור הישיבה.

גם נעליים הושגו כתרומה מארגון הג’וינט, באמצעות ארגון “ועד הישיבות”, כפי שעולה מהמכתב הבא:

י”ב מנחם אב תש”ד

לכבוד ועד הישיבות בארץ ישראל

במענה על מכתבם המבקשים לכתוב מספרי הנעליים הנחוצים בשביל התלמידים והמורים, הננו למלא בקשתם. מספר 43 - 1. מספר 42 - 3. מספר 41 - 3. מספר 40 - 3. מספר 39 - 4. ביחד 14 זוגות.

אנו מבקשים את כבודם לבקש מהג’וינט להוסיף עוד איזה זוגות בשביל הישיבה. כי נחוץ מאוד מאוד בתודה למפרע.

בואם של פליטים מאירופה לארץ הקודש בשנות המלחמה, גרם לגידול בקרב תלמידי הישיבה, ובעקבות זאת נוצר צורך להגדיל את מערך התרומות. בין המסייעים היה גם ארגון “ועד הישיבות”, והנה מכתב מצורף לתרומה ששלחו אל הישיבה:

יאבו נא בזה לקבל שיק על סך עשרים (20) לא”י [לירה ארץ ישראלית] ונא לחלק את הכסף לבני ישיבה פליטים והמנותקים מהוריהם (שהיו משלחים להם תמיכה) ולשלוח לנו תיכף ומיד רשימה מהפליטים שנחלק להם הכסף בחתימת ידי מקבלי התמיכה וקבלה רשמית מהישיבה שקיבלה סכום זה לחלק לפליטים.

בכבוד רב ובברכת התורה.

ועד הישיבות בארץ ישראל

ההנהלה

[הרב] זלמן סורוצקין

הישיבה פורשת חסותה על הפליטים

בשנות המלחמה ובתקופה שלאחריה התקבלו בישיבה החב”דית בתל אביב תלמידים פליטים רבים. לכותב השורות ידוע שמותם של שלושה פליטים ללא הורים שהתקבלו לישיבה: ר’ זושא וילימובסקי, ר’ יעקב פלס ור’ זלמן לוין.

בעקבות העליה החב”דית שהייתה לאחר מלחמת השחרור, נחלץ ר’ זושא וילימובסקי, לייסד את ישיבת “תומכי תמימים” בלוד, וקיבל על כך את ברכת אדמו”ר הריי”צ.

הישיבה החדשה אכן נתנה מענה מסוים, הן לתלמידים חב”דיים והן לתלמידים עולים גם כאלו שאינם מבתים חב”דיים. הישיבה בלוד הוקמה באמצע חורף תש”ט. לימים פרשו אנשי אגודת חסידי חב”ד את חסותם על הישיבה החדשה ואף סייעו בהשגת תקציבים ממשלתיים ותרומות חשובות, זאת למרות שהסיוע שהתקבל היה מוגבל כיון שהמצב הכלכלי הכללי בארץ הקודש היה ירוד מאוד, והיה קשה מאוד לקבל תרומות משמעותיות.

הנה עדות למשלוח מזון מיוחד בצירוף חוטי חשמל, שהגיע כמתנה מפריז. כדי לפטור את המשלוח ממכס, שגרו מנהלי אגודת חסידי חב”ד בארץ הקודש מכתב מיוחד:

לכבוד מנהל המכס חיפה

מר יעקב קיסרמן, אחד מחסידי חב”ד הביא לנו מאגודת חסידי חב”ד בפריז מתנה עבור מוסדותינו, פנימיות בלוד וכפר ספריא - חב”ד מטען כדלקמן: תפוחי עץ 200 קילא גרם / סוכר 50 קילא גרם / קפה 10 קילא גרם / אורז 30 קילא גרם / שעועית 10 קילא גרם / שזיפים 10 קילא גרם / צימוקים 12 קילא גרם. כמו כן 500 מטר חוטי חשמל בשביל תיקון הבתים אשר נבנים לילדי עולים בלוד.

ההינו [העזנו] לפנות לכב’ בבקשה לשחרר את כל המטען הנ”ל מכל תשלום מכס.

תודתנו נתונה מראש

בכבוד רב

הנהלת אגודת חסידי חב”ד

הרב אליעזר קרסיק, פנחס אלטהויז, משה גורארי’

ביצים במקום שכר לימוד…

בגין המצב הכלכלי הקשה, היו הורים שהתקשו לשלם שכר לימוד ולו המינימלי. היו הורים שהסכימו להעביר מצרכי מזון חלף שכר הלימוד, אך לשם כך היה צורך באישור מיוחד של משרד הקיצוב והאספקה, שכן בימים ההם האוכל נמכר במשורה. בשביל לקבל את האישור, שיגר מזכיר הישיבה הרב חנוך גליצנשטיין מכתב למשרד הקיצוב והאספקה. המכתב נושא את התאריך כ”ג חשון תש”י:

“במוסדנו בלוד נמצאים ילדים שהוריהם משלמים בעדם שכר לימוד ודמי החזקה. ישנם ביניהם כאלה שכסף אינם יכולים לשלם רק תמורת הכסף הם רוצים לשלוח לנו מצרכי מזון. ביניהם נמצא מר יוסף… מכפר… שיש לו משק ויכול לספק לנו כל חודש מ–200 ועד 300 ביצים. אנו פונים בזה אל כבודו לסדר רישיון להעברת המצרכים הנ”ל”.

מתברר כי מכתבים אלו מהישיבה בתל אביב ובלוד, הם רק קצה הקרחון של בקשות תרומות, קטנות כגדולות, באמצעותם הצליחו מנהלי הישיבות להעניק לתמימים את צרכיהם הגשמיים. עבודתם המסורה בהכוונת רבותינו, תירשם לטובה בדפי ההיסטוריה החב”דית.

בשנים הבאות מונה הרב אפרים וולף למנהלה של ישיבת “תומכי תמימים” בלוד, והוא החל לשנס מותניו בגיוס תקציבים מסודרים לצד תרומות. גם הקמתה של ממשלת ישראל שהחלה לתקצב מוסדות לימוד, אם במעט ואם בהרבה, הקלה על אחזקת הישיבה. הרב וולף השיג תקציבי הממשלה ועליית הנוער בשילוב תרומות, וכך הצליח לייצב את מצבה הגשמי של הישיבה, שהלכה ופרחה עם מאות תמימים ששקדו על לימוד נגלה וחסידות שנהנו גם מארוחות מזינות.

מקורות: עבד אברהם אנכי, ימי תמימים, ארכיון הציוני ועוד.

קריאת לבו של חסיד

לא רבים מכירים את השם ר’ אליהו צבי דונחין. ובכן, כמה מילים על האיש ודרכי פעולתו: ר’ אליהו צבי דונחין נמנה על חשובי חסידי חב”ד בורשה. לצד היותו חסיד חב”ד הוא היה גם חבר וועד הפועל של ‘המזרחי’. עלה לארץ הקודש בשנת תרצ”א ונהג לכתוב מכתבים בעיתוני ‘הצופה’ ו’הבוקר’ בהם עורר על נושאים חשובים. בין מכתביו אלו היו גם מכתבים המופנים לאנשי חב”ד, להם קרא להתעורר לקראת ימים המיוחדים לחב”ד.

בקיץ תש”ו, שנה לאחר תום המלחמה, ביקש לעורר את חסידי חב”ד לפעול עם הילדים העולים  מארצות המלחמה. וכך כתב:

מכתב גלוי לאנשי חב”ד בארץ

זה כמה שנים התחילו להגיע ארצה מאות ילדים משרידי אחינו בני ישראל בתפוצות שעבר עליהן כוס התרעלה, את הילדים האלה חובה לגדל ולחנך בתוכנו ברוח תורתנו הקדושה והמסות הישראלית, ועל מי אם לא על אנשי חב”ד בארצנו מוטלת החובה הקדושה הזאת? ואיפה, אם לא בארץ הקודש, יאה לגדלם ולחנכם? […]

זכורני: עם הופעת הילדים הראשונים מטהרן [המכונים: “ילדי טהרן” - ש.ז.ב.] באתי באחת השבתות לבית התפילה החב”די תוך מגמה לעשות תעמולה לרעיון הנלבב שאנשי חב”ד יקחו על עצמם לסדר ולהבטיח את חינוכם של 40–50 ילדים בישיבת ‘תומכי תמימים’ וחדר ‘אחי תמימים’ דלובאוויץ - על זה הוגד לי מה שהוגד לי ודבריי לא היו נשמעים.

“כעת אנו עומדים בפני בואם של אלפי ילדים יתומים הזקוקים לחינוך מסורתי לפי דרכי תורתנו הקדושה, אמרתי בליבי: הבה אנסה שוב פעם לדבר על לב אנשי שלומנו החב”דיים, אולי אצליח הפעם לעשות מה בנידון זה. ניגשתי בשבת לבית התפילה החב”די וכששאלתי מה בדבר הילדים נאמר לי כי נתקבלו אצלם לחינוך כארבעה ילדים… אדרבה, הבה נעשה חשבון הנפש: אנשי וניצוצי החב”ד בעירנו [צאצאי חסידי חב”ד הגרים בתל אביב] שמספרם ב”ה מגיע בטח לאלפים, כל הפעולה החינוכית שנעשית מצדם בישיבה ובחדר אשר תחת חסותם אינה מקיפה, כמדומני, אפילו כשמונים ילדים - לרבות את ארבעה הילדים הנ”ל.

עלינו להתעורר ולעורר את אנשי חב”ד להרבה בפעולות ומעשים למען חינוך ילדי השרידים הבאים אלינו לפי רוח התורה והמסורה הקדושה”.

ואכן, ככל שהתייצב מצבה הכלכלי של הישיבה, כך נפתחו שעריה בפני קבלת פליטים, גם כאלה שלא מחסידי חב”ד. אולם ר’ אליהו צבי לא זכה לראות זאת בעיניו, שכן בשבת י’ בניסן תש”ט נפגע מאופנוע בתאונת ‘פגע וברח’ במרכז תל אביב. הוא נפצע קשה ואושפז, ושבועיים אחר כך, ביום כ”ה בניסן, הלך לעולמו.