– לדמותו של הרב שמעון הכהן פרידמן , שנקרא בפי כל “ שמעון הצדיק ” - לבדו פעל, ללא

– לדמותו של הרב שמעון הכהן פרידמן, שנקרא בפי כל “שמעון הצדיק” -

לבדו פעל, ללא עוזרים או סגנים, התרוצץ כל יום וכל היום ממעשה חסד למשנהו, נחפז לפגישות עם רבנים ואישים במסגרת מאבקי הרבי, כאשר בין לבין דיבר מעומק לבו על החובה להשתתף במבצעי הרבי. בעיקר עמד לנגד עיניו ענייני משיח וגאולה. הוא לא היסס לומר לכולם מי הוא המשיח, והכול בפשטות אופיינית • קווים לדמותו של הרב שמעון הכהן פרידמן שנקרא בפי כל “שמעון הצדיק”, שהלך לעולמו בחטף בערב שביעי של פסח בהותירו צוואה חדה וברורה: אהבת ישראל קודמת לכל! • נטפי דמע

אחד ומיוחד

אחד ומיוחד היה הרב שמעון הכהן פרידמן המכונה בפי כל “שמעון הצדיק”. אחד ומיוחד היה בחזית המבצעים, כאשר עסק תמיד במבצע תפילין ובמבצעים אחרים ללא עזרה וסיוע. איש אחד שנשא על כתפיו הצנומות פעילות שגם עשרות אנשים צעירים ממנו לא היו מספיקים לבצע.

אחד ומיוחד היה בכל מקום אליו הגיע, אם בבתי אדמו”רים ורבנים אם במשרדי הממשלה או בלשכותיהם של חברי כנסת ושרים. לוביסטים ויחצ”נים לא עמדו לרשותו, והוא לבדו עורר גלי מחאה כבירים.

אחד ומיוחד היה בפעולותיו הנסתרות למען נזקקים, יתומים ואלמנות, כאשר כל חייו הקדיש עבור עזרה בשבילם. גם כאשר התקרב לגיל גבורות, המשיך לסייע בגופו, בנפשו ובממונו עבור כל דכפין שהיה זקוק לעזרה, והכול בסתר ובחשאי ללא פרסום וללא בקשת תודה.

אחד ומיוחד היה באמונתו העזה כי הנה הנה משיח מתגלה ובא, ובכל מקום הפיץ את דברי האמונה של הרבי, הכריז ‘יחי’ באמונה פנימית אמיתית עמוקה, והחדיר את בשורת הגאולה בקרב חוגים רבים.

לא בכדי קיבל מאנשי ירושלים את הכינוי “שמעון הצדיק”. כאשר הוזכר בפני הרבי “הרב שמעון פרידמן מירושלים” הגיב הרבי: “שמעון הצדיק”.

 בסדר מסודר

הרב שמעון הכהן פרידמן ע”ה נולד ביום י”ב לחודש טבת תרצ”ד בירושלים, לאביו הרה”צ רבי מנחם מענדל פרידמן ז”ל מחשובי חסידי ליובאוויטש ומצאצאי הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר ז”ל בעל ‘לב העברי’.  אמו הייתה מיוחסת לכ”ק אדמו”ר הזקן.

בימי חורפו למד בתלמוד תורה וישיבת ‘עץ חיים’ בירושלים. כבר באותן שנים ניכרו בו כשרונותיו בלימוד ומידותיו הנעלות. הוא החל לסגף עצמו בתעניות, ואף נמנע מלשכב לישון על מיטה. כשהגיעו הדברים לרבי, הורה לו “לעבוד את ה’ בסדר מסודר” ולהפסיק עם סיגופים אלו. הוראת הרבי חזקה עליו והוא הפסיק מיד את הנהגתו זו. גם שנים רבות אחר כך, כאשר לעיתים הגיע להתלהבות יתר בדברים שבקדושה, היה ‘עוצר את עצמו’ ואומר: הרבי הורה לעבוד את ה’ בסדר מסודר.

בהגיעו לפרקו נשא את מרת שושנה, בתו של הרב החסיד ר’ ישראל נח הלוי דוכמן ז”ל מחשובי חסידי ליובאוויטש. אחרי נישואיו המשיך בדרכי התורה והעבודה בקדושה עילאית. שנים רבות שקד על לימודו בכולל ‘עץ חיים’, וחי מתוך צמצום כשהוא מקבל סיוע מאחיו שהתגורר בארצות הברית.

“הצדיק”

בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, כאשר צעירי חב”ד בירושלים החלו בפעילות להפצת החסידות בהוראתו של הרבי ובעידודו, התחזק ר’ שמעון בדרכי החסידות והתקרב לחסידות חב”ד. כאשר רצה באותן שנים להגיע לרבי, קיבל מענה מופלא שתוכנו לא לצאת כלל מארץ ישראל, ואין אתנו יודע עד מה.

עם השנים הפך לחסיד נלהב ולמקושר בכל נימי נפשו לרבי. כל הוראה שהגיעה מהרבי, הייתה מתקבלת אצלו בהתלהבות רבה שהפכה מהר מאוד למעשית והיה מבצע אותה מתוך התמסרות רבה. בכל ענייני הרבי פעל גם אצל גדולי הדור ובהם הגאון הרב יצחק יעקב וייס זצ”ל גאב”ד העדה החרדית, הגאון הרב משה אריה פריינד זצ”ל גאב”ד העדה החרדית, והגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל ויבלחט”א האדמו”ר מערלוי שליט”א. בהתוועדויות השונות הִרבה להלהיב את חסידי חב”ד בירושלים למלא את הוראות הרבי ולהצטרף בגופם ובנפשם למבצעים. לצד זאת שהיה מרעיף תמיד דברי עידוד וחיזוק, והיה הרוח החיה בפעילויות השונות, הוא גם היה צנוע ועניו, מתרחק מהכבוד כמטחווי קשת.

צדקותו, פרישותו ופעולות החסד שהפכו אצלו לאורח חיים, יחד עם הברכות שהרעיף תדיר על כל סביבותיו, זיכוהו בכינוי הייחודי “שמעון הצדיק”. יש היודעים לספר כי ב’יחידות’ של הרב עזריאל זעליג סלונים וביחידות נוספת של הרב חיים שטרן, שניהם מחשובי חסידי חב”ד בירושלים, כינהו הרבי “שמעון הצדיק”. ואכן, הכינוי הלם אותו ביותר. כל יום מימי חייו, מבוקר ועד ערב, היה מסור בגופו, בנפשו וברוחו לענייני חסד בעבור הזולת.

בחזית המאבק

למעלה מארבעים שנה לחם בתוקף למען תיקון חוק ‘מיהו יהודי’. הוא היה מראשי העסקנים למען שלימות העם כבר בתקופה הראשונה למאבק למען תיקון החוק, בשנות הל’ הראשונות, ועד לתקופתו האחרונה. הוא נאבק לשם כך במסירות ובאינטנסיביות, ללא הפסקה וללא ייאוש, על אף השנים הרבות שחלפו מאז. בדרכו הייחודית של אהבת ישראל משולבת בתקיפות, שיגר מכתבים אל רבנים ואישי ציבור, שרים וחברי כנסת, ואף נפגש עם כמה מהם.

המשפיע הנודע הרב משה וובר ע”ה סיפר פעם, כי בתקופה שבה נושא ‘מיהו יהודי’ היה על סדר היום, עמד יחד עם ר’ שמעון תחת מרפסת ביתו של שר הפנים דאז, כששלטים בידיהם הנושאים דברי מחאה נוקבים על התנגדות השר לתיקון החוק. הם לא צעקו ולא הכריזו הכרזות, אלא ניצבו מול ביתו בדומייה במשך שעה ארוכה ובכך הביעו את מחאתם. שכנים חסרי מצפון נטלו דליי מים ושפכו על ראשם של החב”דניקים… השניים לא נרתעו ולא נסוגו; הם הסירו את מגבעותיהם כדי שלא יתקלקלו, תלו עיניהם לעבר שופכי המים ואמרו להם: “גם אם תמשיכו לשפוך מים, זה לא ירתיע אותנו. אנו נמשיך להפגין כאן!”

מאיפה לקח את הכוחות להילחם בעוז במשך עשרות שנים? מסתבר שבכל פעם שהרבי סיים שיחה אודות ‘מיהו יהודי’ או שלימות הארץ, היה ר’ שמעון משיג קלטת עם השיחה הטריה, שומע את הדברים שוב ושוב על מנת להפנים את הדברים ולעבדם בתוכו באופן הראוי על מנת להעביר את המסר המתאים לרבנים וגדולי תורה כמו גם לאישי ציבור בכירים. דברי הרבי הכניסוהו להתלהבות מחודשת לפעול כפי שדרש הרבי.

לפני חצי יובל שנים ביקש להיפגש עם מר שמעון פרס שכיהן אז כשר החוץ וניהל יחד עם יצחק שמיר את ממשלת הרוטציה. פרטי הפגישה עדיין לוטים בערפל. רק מעט סיפר על כך כאשר בא לפני כשנה לנחם את שמעון פרס על פטירת רעייתו מרת סוניה. היה זה לפני כעשרים וחמש שנה כאשר ר’ שמעון המתין מתחת לבית של מר פרס, ושכזה הגיע ממשרדו לביתו, ניסה לדבר עמו על הצורך והחשיבות שבתיקון חוק ‘מיהו יהודי’, אבל השר התחמק ואמר לו כי יוכל לדבר עמו רק למחרת בבוקר. ר’ שמעון לא התייאש והמתין כל הלילה ליד דלת ביתו. בבוקר, כאשר מר פרס יצא עם פיז’מה כדי לקחת את עיתוני הבוקר, פגש את ר’ שמעון הצדיק עומד ליד דלתו. גם הפעם פרס המופתע ניסה להתחמק, אלא שאז הגיעה רעייתו מרת סוניה והכניסה אותו הביתה, הגישה לו כוס תה חם, ור’ שמעון ניצל להעביר את המסר החשוב של תיקון חוק ‘מיהו יהודי’.

לפני כשנה, כאשר מר פרס ישב ‘שבעה’ אחר רעייתו, בא ר’ שמעון לנחמו ושוב הפציר בו לטפל בנושא ‘מיהו יהודי’ בטענה שעדיין לא מאוחר. כאשר התברר שאין מי שיאמר קדיש על מרת סוניה פרס, הודיע לו ר’ שמעון מיידית שהוא נוטל על עצמו את המשימה. הוא אכן אמר קדיש במשך אחד עשר חודשים, שהסתיימו אך לפני שלושה חודשים.

אמת’דיקע של גמילות חסד

איש חסד מובהק היה. חסד קטן וחסד גדול היו שווים אצלו במידה שווה. להוביל זקן לביתו, או להעביר ילד את הכביש היה שווה מבחינתו כמו חלוקת סכומי כסף נכבדים לצדקה. במשך השנים קיבל מאחיו מארצות הברית ומיהודים טובי לב נוספים, סכומי כסף נכבדים, ואת הכל היה מחלק בסתר לנזקקים, אם בירושלים ואם בכפר חב”ד. הוא היה מפעל חסד של איש אחד; בלי ארגון ובלי עוזרים היה רוכש את המוצרים במכולת והולך רגלית עד בית הנזקקים ומוסר להם את מה שהפך להם את השבת לעונג שבת כפשוטה. העובדה שהוא עצמו הסתפק בקב חרובים משבת לשבת, לא הפחיתה את הבנתו, שאצל אחרים שבת צריכה להיות משופעת במיני עונג ומתיקה.

איך הפך הצעיר המתמיד והלמדן למי שטרוד כל ימיו במעשי חסד? פעם גילה כי היה זה הרב אריה לוין, “אבי האסירים”, שפגשו וסיפר לו כי כאשר החל להתעסק במעשי החסד שלו, התחבט האם הדבר נכון, שכן זה גורם לו לביטול תורה. הוא התייעץ על כך עם המקובל בעל ‘הלשם’ שהורה כי מכיון שנפשו נמשכת לחסד, הרי שזה ייעודו בעולם. “אף אני חשתי” סיים ר’ שמעון “כי נשמתי נמשכת לעשיית חסדים, ועל פי דברי ה’לשם’, הבנתי שבכך עלי לעסוק”.

מי שהכירו מקרוב עמד נפעם לראות כיצד הוא מתמסר למעשי חסד. במשך שנים ארוכות הייתה לו קביעות לסייע לקשיש להניח תפילין. מידי יום ביומו המתין לו ר’ שמעון בבית כנסת, וכאשר הלה הגיע, סייע בעדו להתעטף בטלית ולהניח תפילין. בשעה שהלה התפלל, ישב ר’ שמעון ועסק בתלמודו. לאחר התפילה סייע לו ר’ שמעון לחלוץ את תפיליו ולקפל את טליתו, ומיד לאחר מכן אץ רץ למעשי חסד נוספים. 

תדיר היה אפשר לראותו מוביל קשישים לביתם או לבית הכנסת, או לכל יעד מבוקש אחר ומנחה בפניהם את הדרך. אף פעם הילוכו לא היה מתון, תמיד הלך נחפז, בדרך למעשה חסד נוסף.

תקופה מסוימת התגורר בכפר חב”ד. רבים עוד זוכרים את האפיזודה הבאה: מטוס נוסעים איחר ונחת קרוב לכניסת השבת. בלית ברירה, הנוסעים הופנו במהירות לכפר חב”ד, שם זכו לקבלת פנים לבבית ולאירוח חם. בתפילת ליל שבת הבחין ר’ שמעון כי אחד האורחים לבוש בבגדים חסידיים אך ללא שטריימל לראשו. כאשר התברר לר’ שמעון שהשטריימל נותר במטען שנותר מאחור בשדה התעופה, לקח את השטריימל הפרטי שלו ומסרו לחסיד בעוד הוא עצמו הסתפק במגבעת של יום חול. ההשאלה לא הסתיימה במוצאי שבת, שכן מרוב טרדות, החסיד עם השטריימל נסע לדרכו ויותר לא ראה את ר’ שמעון שהסתפק מעתה במגבעת פשוטה גם בשבת… 

•     •     •

טלפון שהגיע לביתו בימי ה’שבעה’ גרם להתרגשות עצומה. מדובר היה בחלקו האחרון של סיפור מופלא שהחל בחודשים האחרונים לחייו והסתיים לאחר פטירתו:

הרב ליברמן משלוחי הרבי מה”מ בסין, פגש יום אחד בצעיר יהודי החפץ להקים את ביתו עם נוכריה. השליח ניסה לדבר על לבו שימנע מכך, אך כל דבריו היו לשווא. לבסוף הסכים הצעיר להניח תפילין בלבד, אך מעבר לכך, לא היה מוכן לשמוע, שלא לדבר על ביטול תכניתו. באותה תקופה ביקר השליח בארץ ישראל וסיפר לר’ שמעון על המקרה המצער ואף הוסיף שאין לו מנין להשיג תפילין עבור אותו יהודי. הרב פרידמן בירר אצלו האם הבחור אכן יניח את התפילין, או שמא ישאירם בארון. כשהשליח הביע את אמונתו כי הצעיר אכן מתכוון לכך באמת, ביקש ר’ שמעון ארכה של יום.

למחרת הגיע אל השליח כשזוג תפילין בידיו. בירר השליח מהיכן התפילין, ומשהבין שאלו הן תפיליו של רבי שמעון עצמו, נחרד וסירב לקבלם. “ראה נא”, התחנן רבי שמעון, “עשיתי שאלת רב והוא פסק לי כי מותר לי לתת את התפילין שלי. אני עצמי נמצא בין יהודים ואוכל לשאול תפילין מדי יום, ואילו אותו יהודי, מהיכן ישיג תפילין?!” אכן סברה פשוטה, כה פשוטה עד כי רבי שמעון התחנן והפציר בשליח חזור והפצר עד שנאות ליטול את תפיליו. חודשים שלמים הסתובב רבי שמעון בבתי הכנסת וביקש מיהודים טובים להניח את התפילין שלהם. פעם אף ספג גערה מאחד הגבאים, כיצד זה שליהודי כמוהו אין תפילין משל עצמו…

חלפו חודשים, נשמתו הטהורה של רבי שמעון כבר עלתה לעולם העליון, והטלפון מצלצל בביתו. מעבר לקו נמצא אותו שליח מסין שטרם ידע על פטירתו של רבי שמעון. הוא התקשר לבשר בשמחה כי הצעיר שקיבל את תפיליו של רבי שמעון, הודיע שהוא מבטל את תכנית ההתבוללות שלו!

שנה אחת הגיע אחיו ר’ מרדכי מארצות הברית לביקור בארץ הקודש. ר’ מרדכי ששלח תדיר סכומי כסף גדולים גם לפרנסתו של האח הצדיק וגם בשביל חלוקה לנזקקים, הביא עמו סכום כסף נכבד עבור ענייני צדקה וחסד. ר’ מרדכי נכנס ובא בבית אחיו בשעת לילה מאוחרת, והשניים שמחו להיפגש זה עם זה.

לא חלפו אלא רגעים אחדים ודלת הבית נטרקה. מסתבר שר’ שמעון יצא אל החושך הירושלמי וחזר רק לאחר שעה ארוכה. האח שהתפלא להיעדרותו של ר’ שמעון, המתין לו בסבלנות רבה. כששב, שטח בפניו את תמיהתו, מה ראה לצאת מהבית בשעה כה מאוחרת? ר’ שמעון ענה בפשטות ובצניעות: הרי הכסף שנתת מיועד לנזקקים, אז למה שלא ישנו טוב בלילה? אם אתן להם מחר, יעבור עליהם עוד לילה לא רגוע.

לברך את עמו ישראל באהבה

מעשי החסד שלו התבטאו לא רק במעשים, אלא גם במילים טובות, מלאות טללי נוחם ואהבה. בהיותו כהן, תמיד בירך את סביבותיו. המוני בני ירושלים פנו אליו בבקשם לקבל את ברכותיו ואף ביקשו ממנו שיזכירם בתפילותיו הזכות והטהורות בהם חל את פני ה’ אלוקיו בדביקות מופלאה ובהשתפכות הנפש. כאשר עצרו מאן דהו ברחוב וביקש את ברכתו, היה ר’ שמעון עוצר מהליכתו המהירה, וכאילו כל הזמן שבעולם עמד לרשותו, היה עוצם את עיניו, פותח בברכת “יברכך ה’ וישמרך” בהתלהבות רבה ועוד מוסיף שפע ברכות אישיות מאוצר נפשו הפנימי. אנשים רבים היו ממתינים לו ברחבת הכותל המערבי, אליה נהג להגיע מספר פעמים בשבוע, כדי לעמוד בדוכן של מבצע תפילין ולהציע לציבור המבקרים להניח תפילין. הם היו מבקשים את ברכותיו, והוא היה נענה להם בנפש חפצה ובלבביות מופגנת.

הלוויה המונית בערב חג

ליל ערב שביעי של פסח. ר’ שמעון שהה בבית בנו הרב מנחם מענדל פרידמן, שליח הרבי באור יהודה. בשעות הערב ביקש לפתע לטבול במקווה, בקשה שמעולם לא ביקש. למחרת, בעת שהתפלל ותיקין בבית הכנסת הספרדי בעיר, ביקש לעלות לתורה, אף זו בקשה שלא ביקש כמותה כל ימיו. שוב נראתה באותו יום תופעה חריגה, כאשר קרא את קריאת שמע של שחרית במשך זמן רב, ארוך מתמיד.

בתום התפילה שב לבית בנו, שם שהו בימי החג עשרה תמימים שהגיעו לערוך סעודות משיח ברחבי העיר. היה צורך אפוא להכין ארוחת בוקר לבני המשפחה כמו גם לשאר האורחים. ר’ שמעון לא התיישב בסלון ללמוד כאשר אהבה נפשו, אלא נכנס למטבח והחל לעזור בהכנות לחג יחד עם שאר בני המשפחה הצעירים. לפתע ביקש מכולם להפסיק את עיסוקיהם וביקש תשומת לב. הוא אחז בידו ספר “היום יום”, פתח ביום ח’ אב והקריא: “מפתגמי אאזמו”ר [המהר”ש] מה התועלת בפעולה של חסידות ויראת שמים – כאשר חסר העיקר, אהבת ישראל, ונוסף על כך גרימת צער לזולת”.

לתמיהת בני המשפחה מדוע הוא קורא את הפתגם שבחודש אב ולא את הפתגם היומי, הבהיר כי הרבי קבע את הפתגם בערב תשעה באב, כי אהבת ישראל היא בחינת הקדמת רפואה למכת החורבן; וכבימים ההם כך בזמן הזה – אהבת ישראל היא הדרך לגאולה השלימה.

זמן קצר לאחר שסיים את דבריו, נפל והתמוטט. הוא הובהל במהירות למרכז הרפואי ‘תל השומר’, וזמן קצר לאחר מכן, השיב את נשמתו הטהורה לבוראה.

שעתיים לפני כניסת החג יצאה ההלוויה מבית הכנסת חב”ד בשיכון חב”ד בירושלים. על אף הזמן הקצר לפני כניסת החג, הגיעו מאות רבות של חסידים ואנשי מעשה להשתתף בהלווייתו של הצדיק רבי שמעון שאיננו, כי לקח אותו אלוקים. 

בתחילת מסע ההלוויה, נעמד בנו, שליח הרבי שליט”א באור יהודה הרה”ח מנחם מענדל הכהן פרידמן, ונשא דברים בפני הקהל. הוא ניצל את ההזדמנות לעורר על המנהג לקיים ‘סעודת משיח’ בחג שביעי של פסח מתוך ציפייה ואמונה בגאולה השלימה והכריז בהתרגשות, בקול חנוק מדמעות “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד” קהל האלפים ענה אחריו בקול גדול, היו אלה רגעים מרגשים של אמונה וציפייה להתגלות הרבי מלך המשיח, רגעים של תחינה לראות כבר איך ‘הקיצו ורננו שוכני עפר’ והוא בתוכם, ותיכף ומייד ממש.

על אף שמעולם לא התראיין ולא נכתב עליו בעיתונות, הרי שעם פטירתו, מקורביו פתחו את סגור לבם, והעיתונות החרדית מלאה בכתבות על אודות הצדיק החב”די שהלך לעולמו בחטף. בעיתון ‘המודיע’ פורסמה כתבה נרחבת אודותיו בה סופר כי כאשר בא הגאון הרב נפתלי פרנקל, חבר בד”צ העדה החרדית ומי שהיה שכנו של רבי שמעון שנים רבות, פתח ואמר: “כרכים רבים ניתן למלא במעשיו של שמעון הצדיק”.

הותיר אחריו את בניו הרב מרדכי יואל פרידמן, הרב מנחם מענדל פרידמן שליח הרבי באור יהודה. בנותיו: מרת דבורה פייגה איידלמן, מרת יוכבד גורקוב ומרת יהודית וינר. מלבדם נותרו לו עוד אלפי צאצאים רוחניים הפזורים בכל רחבי הארץ, מכל העדות והחוגים.

•

משפחת המנוח מבקשת אל כל ידידיו ומכריו וכל מי שעמד איתו בקשר ויש באמתחתו סיפורים, אפיזודות, עובדות או תמונות וכל חומר אודותיו, מתבקש לשלחו לת.ד. 770 אור יהודה, או לכתובת הדואר האלקטרוני: geulam770@gmail.com על מנת לזכות את הרבים בחומר זה.

‪*

מכין את העולם / נכדו, הת’ משיח הכהן פרידמן .

עם הוודע דבר השמועה הקשה על פטירתו הפתאומית בערבו של חג, צפו ועלו במוחי אלפי תמונות חיים, אלפי זכרונות מרגעים מיוחדים ונפלאים שחוויתי במחיצתו. מי אני ומה אני שאבוא לספר בשבחו וגדלותו ובוודאי שלא “להספידו” חלילה, שהרי בחב”ד אין מספידים, אבל נקודה אחת חשובה עלתה מיד בליבי… ולעניות דעתי, הנקודה הזו – חשובה לכל אחד מאיתנו, לכל חסיד בדור השביעי.

רבים וגדולים ממני יידעו לספר על גאונותו המבהילה, על בקיאותו בתורת הנגלה והחסידות, על הזהירות בהידור מצווה, על מעשי צדקה וחסד תוך התמסרות מתמדת לטובת ועזרת הזולת בגשם וברוח.

וראש לכל: על התקשרותו האיתנה בלב ונפש לאילנא דחיי – כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. למרות שמעולם לא זכה לחזות בפני המלך ולא זכה להגיע לחצרות קודשנו בית משיח - 770 (זאת ע”פ תשובתו של הרבי אליו – לא לצאת מארץ הקודש). נודעה בשער בת רבים החביבות המיוחדת שרחש בליבו לעשרת מבצעי הקודש של הרבי שליט”א, ההתלהבות שהיתה לו בחזרת שיחה או מאמר והחיות הגדולה בשמיעת כל הגה מתורתו של משיח.

מול קהל מגוון של אנשים מכל קצוות הקשת החרדית ובציבור בכלל, ‘פשוטי עם’ לצד ‘גדולי תורה’ שהיו מגיעים לשמוע דברי תורה וחסידות בהתוועדויותיו ודרשותיו. מכל אלה הוא מעולם לא הסתיר את אמונתו ונאמנותו לנשיא הדור, לרבי מליובאוויטש האחד והיחיד – שהוא ורק הוא מנהיג העם היהודי ודוקא אליו צריכים כולם להתבטל, גם גדולי האדמו”רים והרבנים…

•     •     •

אבל מעל כל אלה, אחרי כל הדברים והאמת הנ”ל – צפה ועולה אותה נקודה – זו שאליה כיוונו חסידים כשהיו מאחלים איש לרעהו “שתמיד נאחז ב’נקודה’!”  סבא זכה “להיות של הרבי”, הוא זכה לעמוד בגאון בחזית עבודת “השליחות היחידה והעיקרית” שהטיל עלינו הרבי שליט”א בש”פ חיי שרה ה’תשנ”ב: להכין את העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. בעבודה זו, ב’נקודה’ של ההתקשרות בתקופתנו המיוחדת – הוא זכה לעסוק בתוקף ובמרץ.

[במאמר המוסגר: עד היום זוכרים מתפללי בית הכנסת ב’שיכון חב”ד’ בירושלים, את אותה שבת קייצית בשלהי שנת ה’תשנ”ב, כש”ר’ שמעון הצדיק” קורא את הברכות בברית המילה של נכדו “ויקרא שמו בישראל: משיח..” והעיר ירושלים נבוכה…]

בכל הזדמנות, הוא דאג להזכיר ולפרסם לכולם את נבואתו של הרבי שליט”א: “הנה זה משיח בא”. בכל פעם שנכח בעת הכרזת קבלת המלכות ‘יחי אדוננו’, היה נעמד מלוא קומתו ועונה בהכרזה בקול רם, עם אותה דביקות וכוונה מיוחדת שליוותה אצלו כל דבר שבקדושה. ומי מדבר על ההתלהבות בה היה מצטרף לריקודי ‘יחי אדוננו’ מתוך חיות ושמחת הגאולה.

זכרונות הילדות שלי מלאים באותם תמונות, מכינוסי האמונה לקבלת פני משיח שנערכו בארץ הקודש, כשסבי היה משתתף בהם דרך קבע - מגיע בגופו לחזק את האמונה בבשורת הגאולה והגואל.

יומיים לפני פטירתו, כשצלצלתי לבית הוריי הוא ענה לטלפון, מייד כשאמרתי “מדבר משיח” הוא נכנס להתלהבות והחל לברך שנזכה כבר כולנו להתגלותו של הרבי מלך המשיח ולהקריב את קרבנות החג בבית המקדש השלישי.

(מתוך אתר חב”ד אינפו)