מעשה ניסים הם כ”ק אדמו”ר הזקן: אדם הזה, כשמוכשרים מעשיו, ותיקן את כל הדברים והבח

מעשה ניסים הם

כ”ק אדמו”ר הזקן: אדם הזה, כשמוכשרים מעשיו, ותיקן את כל הדברים והבחינות שלמעלה, עדיין יכול להיות בעור בשרו, בבחינה התחתונה, שבה עדיין לא התברר הרע והפסולת, ולכן נולדים בבשרו סימנים בגשמיות, שהם סימני הצרעת, שמעשה ניסים הם. התורה עוסקת באדם השלם, שבעבודת ה’ תיקן במעשיו, ובירר את הרע מן הטוב, בכל הדברים, רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין טעונה בירור, ולכן נגעים אלו נולדו בחיצוניותו בלבד.

(לקוטי תורה, פרשת תזריע, כב, ב)

במחשבתו ובדיבורו

 כ”ק אדמו”ר האמצעי: זהו עניין “אדם כי יהיה בעור בשרו”: הנגע נראה בעור ובשר הגשמיים, ובמחשבתו ודיבורו של אדם זה, שכן נשמתו נפגמה בפגם גדול בפנימיות, עד שהדבר מתבטא גם בחיצוניותו.

(מאמרי אדמו”ר האמצעי, תזריע, עמ’ עד)

דינים תקיפים

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: כשישנו “רצוא” חזק לאלוקות, אזי בבחינה החיצונית הנקראת “עור” שהיא בחינת “אותיות” בלבד, מתהווה נגע שעניינו הוא - דינים תקיפים, שזו בחינת הסתעפות גבורות קשות, לאחר ההתעלות שברצוא. הדוגמא לכך ברוחניות, היא מעניין נהר דינור, המתהווה מזיעתן של חיות הקודש.

(אור התורה, מצורע, עמ’ תתכג)

עור ובשר תלבישני

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: האדם השלם, שכל הבחינות מתכללות בו, עם כל שלמותו עדיין אין זה אלא בפנימיות. אולם בחיצוניות, דהיינו בבחינת עור ובשר, שהם “לבושים” של הנפש, ככתוב “עור ובשר תלבישני”, אכן ייתכן שיהיה בהם נגע, מחמת הסתלקות אור החכמה.

(תורת שמואל תרל”ה ח”א עמ’ רטז)

אהרן הכהן

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: אדם - הוא בחינת נשמות דאצילות. זהו שאמר “אדם כי יהיה בעור בשרו”: “אדם” דווקא, שהוא מדריגה היותר נעלה, שכבר תיקן את הכלי. רק באדם כה נעלה יכול להיות בעור בשרו נגע צרעת, כדי שיתקן גם את בחינת החיצוניות. והתיקון הוא על ידי אהרן הכהן שהוא למעלה מעולם האצילות, והוא מוסיף אהבה רבה בנשמות ומעניק כח לתקן גם את בחינת החיצוניות וסוף הלבושים.

(סה”מ תרס”ו, עמ’ רה)

על מהות האדם

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: יופי המידות הוא אכן חלק ממעלת האדם, ברם כיוון שמדובר במידות, שקיימות גם בבעלי חיים, לכן גם יופי המידות, עדיין אינו מהשלמות האמיתית שבמעלת מהות מדרגת האדם. בנדרים כתוב: “איש כי ידור נדר”, לא התואר אדם. בנגעים כתוב התואר “אדם” - אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו’. לעומת זאת בנדרים כתוב התואר “איש”, המורה על המידות, שכן נדרים בכלל, הם עניין של מידות.

(לקוטי דיבורים, ח”א עמ’ 5, ועמ’ 12)

נגע - מלשון נגיעה, ואותיות - ענג

כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח: תוספת ביאור על פי פנימיות העניינים בענין “אדם כי יהיה בעור בשרו וגו’” לנגע צרעת”:

בעור בשרו - שלא זו בלבד שאינו שייך ל”עצם”, לעצמיות האדם, אלא שאינו שייך אפילו לבשר האדם וגידיו, דבר המשתנה ומתווסף בו על ידי אכילה ושתיה, כי אם שייך הוא רק לעור שמסביב, שהוא חיצוני ומקיף לבשר. ו”בעור בשרו”: - החיצוניות של הבשר גופו, אזי נאמר על כך - “אדם כי יהיה בעור בשרו”, לאמור: שאין זה דבר הרגיל אלא מקרה נדיר ומיוחד.

וגם אז, אין זה אלא “נגע צרעת” - נגע מלשון נגיעה, ונגע אותיות ענג. דהיינו שהעניין הבלתי רצוי, אינו אלא “נוגע” בעורו בלבד, וכל עניינו הוא להגיע לתיקונו ולהפוך מנגע לענג.

(דבר מלכות, פרשת תזו”מ תנש”א)

פתגם בגאולה ומשיח

. . ומודגש עוד יותר בשמו של משיח (הגואל) שנקרא בשם מצורע - “מצורע של בית רבי”, ש”יתיב ביני עניי סובלי חלאים”, “מנוגעים, והוא נמי מנוגע” - שמשיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות, ובמצב של גלות, שסובל תחלואי הגלות [כהמשך הגמרא “אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש”, “אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש*, דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה”], ומצפה בקוצר רוח ובכליון עינים להתגלות (מההעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי’ גלות, כפס”ד הרמב”ם “יעמוד מלך מבית דוד וכו’”.

[בהערה 67 בשיחה על המילים ‘היינו רבינו הקדוש’]:

ושם (בהתחלת הסוגיא): “דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר עד כי יבוא שילה, דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו (כמו ינאי, כל אחד הי’ דורש אחר שמו)*, שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו, דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו, שנאמר אשר לא אתן לכם חנינה, ויש אומרים מנחם בן חזקי’** שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי”. וראה גם ירושלמי ברכות פ”ב ה”ד. איכ”ר פ”א, נא. וראה לקוטי לוי”צ על מארז”ל ע’ קו ש”כל הדעות אמת הם ואלו ואלו דא”ח”, עיי”ש.ואנן (חסידים) נעני’ אבתרייהו (בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו) - יוסף שמו, שנאמר “יוסיף אדנ–י שנית ידו גו’ ואסף נדחי ישראל גו’”, יצחק שמו, שנאמר “אז ימלא שחוק פינו”.

*) פרש”י שם. - ולהעיר מדיוק לשון רש”י “כל אחד הי’ דורש אחר שמו” (ולא שהתלמידים חידשו ששמו כשם רבם).

**) כ”ה (“בן חזקי’”) בדפוסים שלפנינו, ובירושלמי ואיכ”ר: “מנחם” סתם. - ולהעיר שרש”י מעתיק תיבת “מנחם”, ומוסיף “בן חזקי’”. וכנראה שצ”ל בפרש”י “ה”ג בן חזקי’”, אלא שהבחור–הזעצער “תיקן” והשמיט “ה”ג”. ועצ”ע.