כיון שאצל רשב”י היתה פנימיות התורה בגילוי, לא היה אצלו ענין החורבן כלל, ולכן, בי

כיון שאצל רשב”י היתה פנימיות התורה בגילוי, לא היה אצלו ענין החורבן כלל, ולכן, ביום שמחתו (ביום ההסתלקות, גמר ושלימות כל עבודתו) מושללת לגמרי אמירת “נחם”, כיון שביום זה מודגש ביותר ענין הגאולה • שיחת ליל ל”ג בעומר ה’תנש”א. בלתי מוגה

א. ל”ג בעומר הוא יום טוב ויום שמחה – יום שמחתו של רשב”י, שהודיע והכריז ופירסם שיום זה הוא יום שמחתו, וצוה שכל בני-ישראל ישמחו ביום שמחתו.

ועד כדי כך גדולה השמחה ביום שמחתו של רשב”י, כידוע הסיפור אודות א’ מגדולי תלמידי האריז”ל שהי’ נוהג לומר ברכת “נחם” בכל יום, גם בשבתות וימים טובים, ואף על פי כן, כשאמר “נחם” ביום שמחתו של רשב”י, היתה טענה וקובלנא של רשב”י להאריז”ל, ולא עוד אלא שאותו תלמיד נענש על זה.

ולהעיר על-דבר החידוש בסיפור זה – בשתים : (א) העונש כשלעצמו, דבר היוצא מן הכלל לגמרי שאינו רגיל כלל בצדיקים, כמו שכתוב “ענוש לצדיק לא טוב”, (ב) פירסום העונש, היפך הזהירות שלא לפרסם דבר בלתי-רצוי אפילו על בעל-חי, ועל אחת כמה וכמה על מדבר, ועל אחת כמה וכמה על יהודי, ועל אחת כמה וכמה על יהודי שנמצא בדרגא נעלית כזו שאומר “נחם” גם בימים ששאר בני-ישראל אינם אומרים תחנון מפני קדושת היום. ויש לבאר טעם הדבר – שהעונש ופירסומו הוא כדי להוסיף בהדגשת גודל מעלת השמחה בל”ג בעומר, ושלילת הפכו כו’.

ב. ויש לבאר גודל העילוי דיום שמחתו של רשב”י עד לשלילה בתכלית דאמירת “נחם” אצל גדול בישראל שהי’ נוהג לומר “נחם” גם בשבתות וימים טובים – על-פי הפתגם הידוע “שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב”י לא נחרב הבית כלל”:

ענינו המיוחד של רשב”י הוא – תורה, “תורתו אומנתו”, ובתורה עצמה – חיבור נגלה דתורה עם פנימיות התורה גם יחד, שהרי רשב”י הי’ מגדולי התנאים בנגלה דתורה, מחמשת התלמידים של רבי עקיבא ש”העמידו תורה”, החל מבנין העולם על-ידי לימוד הלכות התורה (נגלה דתורה), “הליכות עולם לו”, “אל-תקרי הליכות אלא הלכות”, וביחד עם זה, הי’ עיקר לימודו (הן הלימוד לעצמו והן הלימוד לתלמידיו) בנסתר דתורה (פנימיות התורה), ושניהם יחד, שלימוד נגלה דתורה הי’ מתוך חיות דפנימיות התורה, ולימוד פנימיות התורה הי’ בגילוי כמו נגלה דתורה.

וענין זה (החיבור דפנימיות התורה עם נגלה דתורה) קשור ושייך לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו – כי, משיח צדקנו הוא בחינת היחידה הכללית, וענינו בתורה פנימיות התורה, בחינת היחידה שבתורה, ולכן, החיבור דפנימיות התורה עם נגלה דתורה (שפנימיות התורה באה באופן של התגלות) הוא ענין הגאולה, כמבואר בארוכה בדרושי אדמו”ר מהר”ש.

וכיון שאצל רשב”י היתה פנימיות התורה בגילוי, לא הי’ אצלו ענין החורבן כלל, ולכן, ביום שמחתו (ביום ההסתלקות, גמר ושלימות כל עבודתו) מושללת לגמרי אמירת “נחם”, כיון שביום זה מודגש ביותר ענין הגאולה.

ג. ונוסף על הדגשת ענין הגאולה בל”ג בעומר בנוגע לרשב”י עצמו – הרי-זה שייך גם לכל בני-ישראל:

לכל לראש – בנוגע לתלמידיו, שגילה להם פנימיות התורה, ועד שנקראים בכמה מקומות בשם “חברייא” (חבריו של רשב”י), “רשב”י וחבריו”, שמורה על שייכותם לדרגתו של רשב”י – מעמד ומצב של גאולה.

ועל דרך זה בנוגע לדורות שלאחרי זה – שעל-ידי לימוד פנימיות התורה, ובפרט כפי שנתגלתה בתורת החסידות, ועד לאופן דיפוצו מעינותיך חוצה, נעשים תלמידיו (“חבריו”) של רשב”י, ובמילא, נמצאים במעמד ומצב של גאולה.

ועוד והוא העיקר – ש”בהאי חיבורא דילך . . יפקון בי’ מן גלותא”, וכשיפוצו מעינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחא – שאין צורך בפירושים והסברים אם נחרב הבית או שלא נחרב הבית, כיון שתיכף ומיד באה הגאולה האמיתית והשלימה ובנין בית המקדש על-ידי משיח צדקנו.

ד. וענין נוסף ועיקרי בל”ג בעומר ששייך להגאולה:

ל”ג בעומר הוא היום שבו פסקו למות תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, ונשארו התלמידים שנהגו כבוד זה בזה, על-פי הוראת רבי עקיבא רבם ש”ואהבת לרעך כמוך” “זה כלל גדול בתורה”.

ויש לקשר זה עם יום שמחתו של רשב”י:

רשב”י הוא א’ מחמשת תלמידי רבי עקיבא שמהם נבנה העולם לאחרי ל”ג בעומר, שאצלו היתה ההנהגה דאהבת ישראל ואחדות ישראל בתכלית השלימות. ויש לומר, שענין זה מודגש גם בתואר “חבריא”, “חבריו” – שמדגיש החברותא והאחדות שביניהם, עד שנעשים מציאות אחת, על-ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל.

וענין זה מודגש גם בתורתו הידועה של רשב”י על הפסוק “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” (ששייכת במיוחד לל”ג בעומר) – שהוא ענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל.

ועל פי זה יש לבאר הקשר והשייכות להגאולה – כידוע שסיבת הגלות היא ההנהגה ההפכית מאהבת ישראל (כדאיתא במסכת יומא), וכדי לבטל סיבת הגלות יש להוסיף ולהרבות באהבת ישראל, ובדרך ממילא מתבטלת הגלות ובאה הגאולה האמיתית והשלימה.

ה. ויש להוסיף, שהדגשת ענין הגאולה בל”ג בעומר היא גם בנוגע לכל העולם כולו:

איתא בגמרא שרשב”י אמר “יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני [כההמשך בגמרא: “ראיתי בני עלי’ והן מועטין . . אם שנים הן אני ובני הן”] עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו”, ולכל לראש – לפטור מן הדין דהגלות, שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה.

וענין זה מרומז גם בשמו של רשב”י [שדרגתו נעלית יותר גם מדרגתו של ר’ אליעזר, ש”אם חד הוא אנא הוא”] – רבי שמעון בן יוחאי:

יש מקומות שנקרא “בן יוחי” ויש מקומות שנקרא “בן יוחאי” (בתוספת אל”ף). ויש לומר, שהאל”ף (ד”יוחאי”) רומז על ההמשכה והגילוי ד”אלופו של עולם” ב”גולה” [כמאמרו של ר”ש בן יוחאי “בכל מקום שגלו שכינה עמהן”], שעל ידי זה נעשה מ”גולה” “גאולה”.

ו. ויש לקשר זה עם ענינו של ל”ג בעומר בספירת העומר:

ובהקדם הידוע שבעבודה דספירת העומר [שהיא באופן ד”ילכו מחיל אל חיל”, מהתחלת הספירה עד לסיומה וחותמה ביום החמישים] ישנם ב’ סדרים: מלמעלה למטה – מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. מלמטה למעלה – ממלכות שבמלכות עד חסד שבחסד.

ושניהם אמת – “אלו ואלו דברי אלקים חיים”, ובפרט שבעבודה הרוחנית בנפש האדם יכולים (ובמילא צריכים) לקיים שניהם.

ונמצא, שבל”ג בעומר ישנם ב’ ענינים: בהסדר מלמעלה למטה (מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות) – הספירה דל”ג בעומר היא הוד שבהוד, ובהסדר מלמטה למעלה (ממלכות שבמלכות עד חסד שבחסד) – הספירה דל”ג בעומר היא תפארת שבתפארת.

ועל-פי הידוע ש”תפארת שבתפארת” קשור גם עם הענין ד”לכתחילה אריבער” (דרכו והנהגתו של אדמו”ר מהר”ש, שיום הולדתו בספירת תפארת שבתפארת), מובן, שגם ל”ג בעומר (ספירת הוד שבהוד מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה תפארת שבתפארת) קשור עם הענין ד”לכתחילה אריבער”.

והענין בזה – שמצד ההנהגה ד”לכתחילה אריבער” נמצאים גם בזמן הגלות במעמד ומצב של גאולה (כנ”ל ס”ב), וזוהי הנתינת-כח להפוך ה”גולה” ל”גאולה” על-ידי המשכת וגילוי האל”ף, אלופו של עולם.

ז. וכדי למהר ולזרז את הגאולה תיכף ומיד ממש, ביום ל”ג בעומר דשנה זו – יש להוסיף במצות הצדקה, כמאמר רז”ל “גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה”.

ולכן, יחלקו עתה מטבעות, שוה כסף, וכל אחד ואחד מהמקבלים יתן תמורתו (ובהוספה משלו) לצדקה (להחיות נפש העני) בהקדם האפשרי, בלילה זה [דאף שלילה אינו זמן צדקה, הרי כשנותנים לגבאי צדקה יכולים ליתן גם בלילה], וכל הזריז ומקדים הרי זה משובח.

ויהי רצון שההחלטה על-דבר הנתינה לצדקה (עוד לפני הנתינה לצדקה בפועל, ולפני חלוקת המטבעות) תביא תיכף ומיד את השכר – שעל ידי זה ש”החיית את נפש העני” מחי’ הקב”ה את נפשם של כל בני-ישראל ש”גלו מעל שולחן אביהם”, על ידי זה שנותן להם “כסעודת שלמה בשעתו” “על שולחן אביהם”, שזוהי הצדקה האמיתית והעיקרית שעושה הקב”ה עם כל אחד ואחת מישראל.

והעיקר – שיהי’ בפועל ממש ותיכף ומיד ממש, “לא עיכבן כהרף עין” – שעוד לפני תפלת הבוקר דל”ג בעומר, ולפני קריאת-שמע שעל המטה בליל ל”ג בעומר, ולפני הענינים שבינתיים, כמו, אכילת סעודה [להנוהגים באכילת סעודת ל”ג בעומר גם בלילה, ועל כל פנים טעימת דבר-מאכל ומשקה, שעל ידי זה ניתוסף בבריאות הגוף, כמו שכתוב “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”] – תיכף ובסמיכות לתפלת ערבית וספירת העומר,

– שבה ישנו חידוש מיוחד שלא מצינו דוגמתו בשאר מצוות, שאחר הספירה נוהגים לומר “הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו”, ומסיימים “אמן סלה”, “כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית”, שרומז על בית המקדש השלישי, “מקדש אדנ-י כוננו ידיך”, בית נצחי, ש”בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים” -

יוצאים מהגלות כל בני-ישראל, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, ובאים “עם ענני שמיא” לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, ול”מקדש אדנ-י כוננו ידיך”, ועד – לקדש הקדשים.

[כ”ק אדמו”ר שליט”א חילק לכל אחד ואחת מהאנשים והנשים והטף שיחיו – מטבעות מיוחדות, ליתן תמורתן לצדקה].