השעה הייתה מאוחרת, לא רציתי להעיר את אחת מחברותיי החב”דניקיות, ופתחתי את ספר החת

השעה הייתה מאוחרת, לא רציתי להעיר את אחת מחברותיי החב”דניקיות, ופתחתי את ספר החת”ת. זכרתי שפעם, בימים עברו, כשפתחתי את הספר, ראיתי שם שיש גם דפים של ‘אגרת הקודש’. לא הבחנתי בין ‘אגרת הקודש’ של התניא לבין ‘אגרות קודש’ של הרבי. נטלתי את ידיי וקיבלתי החלטה טובה כפי שלמדתי שעושים, וביקשתי ברכה… * סיפור מופת מדהים של הצלת חיים כפולה, ותשובה מהרבי באמצעות אגרת מיוחדת של אדמו”ר הזקן

“תחילה חשבתי לשמור את הסיפור הזה בחיק המשפחה, אך כשפניתם אלינו והתייעצתי עם בעלי, הוא דווקא היה בדעה שיש בידנו באמצעות פרסום הסיפור לחזק ולקרב יהודים אחרים אל בורא עולם, להראות שיש ניסים גלויים בעולם, ומסיבה זו אני נעתרת לפרסמו”, אומרת לנו כבר בתחילת השיחה הגב’ שירה, שיחד עם בעלה המוסיקאי המחונן עמית יצחק מהישוב בת עין, חוו נס מדהים עם בתם בראשית השנה הנוכחית. מופת גלוי ומפעים לב שממלא אותם בכל פעם מחדש - שהם נזכרים בפרטיו ברגשי גיל ותודה לבורא עולם.

סיפורם המיוחד הוא פסיפס מדהים של השגחות פרטיות מדהימות שאת החותם הסופי שלו ניפק הרבי מלך המשיח דווקא באמצעות ‘אגרת הקודש’ של רבינו הזקן.

בקולה של הגב’ יצחק ניכרת ההתרגשות העזה שחוויה זו מציפה אצלה. למרות שחלפו כבר כמה חודשים טובים והיא ובעלה סיפרו את סיפורם בפורומים שונים, עדיין מידי בוקר כשמביטה על בתה הקטנה מעין רבקה תחי’ היא יודעת שאת חייה קיבלה בנס. “מאז הסיפור, בעלי לא מסיר את הציצית מגופו. הוא יודע שבציצית תלויה בריאותה של הבת”, היא אומרת ומעיניה מבצבצות דמעות.  

בעלי קיבל על עצמו ‘ציצית’, והדופק חזר

“הסיפור החל לקרום עור וגידים כשהייתי בהריון עם בתי הקטנה מעין רבקה. ההריון עצמו היה תקין ועבר בצורה טובה, אך כשחלף החודש התשיעי התבקשתי לסור למרפאה לצורך בדיקות שגרתיות, ומשם הפנתה אותי הרופאה בבהילות לבית הרפואה. ההבחנה הייתה שהעובר נמצא במצוקה ובסיכון ועלי לזרז את הלידה בהקדם האפשרי. לא איבדנו זמן יקר, ובתוך דקות לא ארוכות מצאתי את עצמי בחדר יולדות בבית הרפואה ‘שערי צדק’.  

בבית הרפואה בדקו הרופאים את כל המדדים והרגיעו אותי. הכול נראה היה תקין, וההחלטה שהתקבלה הייתה שאשוב הביתה ואם לא תהיה התפתחות, שאגיע שוב לחדר הלידה. כל הסיפור הזה התרחש ביום שישי. אולם בשבת לפנות בוקר הרגשתי שמשהו לא תקין ועשינו את דרכנו שוב לחדר יולדות. מיד הוכנסתי לבדיקה. תחילה היה חשש למשהו גרוע. הפחד היה גדול והדמעות זלגו מעיני כמים, בעלי שהיה בהליכים של התקרבות לדרך התורה, קיבל על עצמו להתעטף מדי יום בציצית שתישאר על גופו לאורך כל היום. מיד לאחר אותה קבלה טובה, חזר הדופק והיה הדבר לפלא בעיני כולם. הרופאים היו שם די בהלם.

הוכנסתי לחדר לידה ואכן כל תהליך הלידה עבר בקלות וכשורה, ובכ”ט בתמוז, ערב ראש חודש מנחם אב, נולדה בתנו המדהימה שהכניסה לביתנו אור.

חלפו חודשיים, ומכיוון שבעלי הוא גיטריסט במקצועו, התלונן כל הזמן על הציצית שמפריעה לו לנגן. הייתה לו מחשבה להוריד את הציצית לפחות רק בפרקי הזמן שבהם הופיע. הוא ניגש לרב שלנו, שאל, התעניין אך הרב כששמע באיזה עיתוי בעלי קיבל את ההחלטה הטובה, הרביץ בו מילים כדורבנות על הערך הגדול של הציצית בשמירה עליו ועל בתנו. מאז בעלי קיבל על עצמו בהחלטה גמורה שהציצית לא תרד מגופו. בעלי הוא מוסיקאי מחונן המנגן בהרכבים של זמרים ידוענים, ולעיתים שב הביתה כשהציצית ספוגה זיעה”.

‘קיבלתי על עצמי ציצית, למה זה קורה?’

חודשיים וחצי חלפו מאז, הגיטריסט עמית יצחק הוזמן לנגן באירוע של נשי חב”ד בבניני האומה בערב י”ט בכסלו. “בעלי מנגן רבות באירועים של חסידות חב”ד ותמיד מדבר בהערצה גדולה על הרבי ועל התכנים החסידיים שהוא נחשף אליהם. למרות שאיננו חסידי חב”ד, יש בביתנו הערצה גדולה וגלויה לרבי ולמשנת חב”ד. גם באותו הערב הוא שב הביתה שש וצוהל. הוא סיפר על גדולתו של בעל התניא אליה נחשף, ושיתף אותי במשפט שלא אשכח, הוא אמר ששמע שם משפט שאומר שמי ששמח בשמחתו - שמחת הגאולה י”ט בכסלו - יזכה לשמחה כל חייו.

השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד והלכנו לישון. את בתנו הקטנה מעין רבקה השכבנו לישון בעריסה. לפנות בוקר התעוררתי מתוך חלום מסויט, אי אפשר להסביר את זה בצורה שכלית, אך התעוררתי בחטף כשבתחושה שלי משהו לא טוב קורה עם התינוקת. שלפתי אותה מהעריסה אך מיד חשתי שהיא שמוטה, אפאטית לחלוטין. אני מנסה להעיר אותה ומניעה את ראשה מצד לצד אך לתדהמתי היא לא הראתה סימני חיים. באותם רגעים נכנסתי להיסטריה וצעקתי שהתינוקת נפטרה.

בעלי התעורר בבהלה, נטל אותה ורץ איתה במסדרון של הבית, מנער אותה בעדינות ומנסה להפיח בה חיים. האורות נדלקו וכל הבית היה כמרקחה. אני שומעת את בעלי צועק לבורא עולם: ‘אבל קיבלתי על עצמי ציצית, למה זה קורה’? כחלוף רגעים ספורים הוא שב לחדר, וכשאני מביטה על הילדה, אני רואה שהצבע החל לשוב לפניה והיא שבה לנשום. לא אשכח את הרגעים הללו כל חיי.

בתוך דקות ספורות הילדה שבה לעצמה, נשמה ופקחה את עיניה. אך אף אחד מאתנו כבר לא נרדם באותו הלילה.

ברכה מהרבי - באגרת הקודש של התניא

בבוקר שלמחרת, לאחר שהובהר לנו שהילדה בריאה ושלימה לחלוטין, שבתי הביתה כשמצב רוחי דומה לסירה קטנה המיטלטלת בים סוער. מה בורא עולם רוצה מאתנו? התחושה שלי הייתה שחווינו סוג של תחיית המתים. מחשבות מטלטלות הציפו אותי - מה היה קורה עם הילדה אילו לא הייתי מתעוררת באמצע הלילה? ומדוע הקב”ה מעמיד אותנו בניסיון כזה? ועל מה זכינו כלל לנס כל–כך שמימי?

הסתובבתי בביתנו כאריה בסורג, לא היה לי ישוב הדעת. האם עלי לשמוח על הנס? או שמא לצפות לעוד חוויה מרטיטה בהמשך? המחשבות לא פסקו מלעייף את מוחי.

כשהגיע הערב והילדים כבר נשכבו לישון, נכנסתי לחדרי ופרצתי בבכי ללא מעצורים. הדמעות זרמו כמים, והיה בזה סוג של שחרור מהחוויה העוצמתית שחווינו לילה קודם. כשנרגעתי קמעה מסערת הרוחות, החלטתי לכתוב לרבי מליובאוויטש ב’אגרות קודש’ ולשאול בעצתו. זה משהו שעשינו בעבר כמה פעמים ונדהמנו מהתשובות המדוייקות.

השעה הייתה מאוחרת, ומכיוון שלא רציתי להעיר את אחת מחברותיי החב”דניקיות, החלטתי לבקש מהרבי ברכה באמצעות ספר החת”ת. זכרתי שפעם, בימים עברו, כשפתחתי את הספר, ראיתי שם שיש גם דפים של ‘אגרת הקודש’. לא הבחנתי בין ‘אגרת הקודש’ של התניא לבין ‘אגרות קודש’ של הרבי. נטלתי את ידיי וקיבלתי החלטה טובה כפי שלמדתי שעושים, וביקשתי מהרבי ברכה.

התשובה שהרבי שלח לי באמצעות החת”ת הייתה בעמוד קי”ב, פרק ז’ באגרת הקודש: והנה אף שגילוי זה על ידי עסק התורה והמצות הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו, אף על פי כן בדרך פרט אין כל הנפשות או הרוחות והנשמות שוות בענין זה לפי עת וזמן גלגולם ובואם בעולם הזה, וכמאמר רז”ל אבוך במאי הוי זהיר טפי, אמר ליה בציצית כו’ וכן אין כל הדורות שוין כי כמו שאברי האדם כל אבר יש לו פעולה פרטית ומיוחדת העין לראות והאזן לשמוע כך בכל מצוה מאיר אור פרטי ומיוחד מאור אין סוף ב”ה ואף שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגול לקיים כל תרי”ג מצות מכל מקום לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות.

אני קוראת את התוכן בעמוד שנפתח, וקולי נשנק מבכי. הפעם הבכי היה בכי של שמחה ואושר. אדמו”ר הזקן מסביר שכל אדם מישראל צריך לשמור ולקיים את כל המצוות, אך לא כל נשמה דומה לחברתה ויש שמקפידים וזהירים על מצווה אחת יותר ובעל התניא מביא לדוגמא את מצוות ציצית.

המשפט שריצד ועדיין מרצד לי מול העיניים ולא עוזב אותי מאז: וכמאמר רז”ל אבוך במאי הוי זהיר טפי א”ל בציצית כו’. הבנתי שהחלטתו הטובה של בעלי לקבל על עצמו ציצית, לא הייתה דבר בעלמא. בזכות הציצית בתנו ניצלה בלידתה וחייה ניצלו בשנית בליל י”ט כסלו”.   

•

זכתה משפחת יצחק לנס מדהים שפרטיו התבהרו יותר באמצעות תשובה שזכו לקבל מתוך ספר התניא.

“ההתרגשות שאחזה בי באותם רגעים ועד היום, היא עצומה. ראינו בעינינו איך בורא עולם מנהל את העולם ואת גדלותו הרבה של הרבי מליובאוויטש, ושל מייסד השלשלת - בעל התניא. כבר באותו היום החלטתי לנסוע עם הילדה לציונו של אדמו”ר הזקן בהאדיטש כדי להגיד תודה. ואכן, בכ”ד טבת, חודש אחרי, כשהילדה הייתה בת חמשה חודשים, נסענו לחגוג בהאדיטש. כל אותו היום לא משנו מהאוהל”.