התפקיד

התפקיד של רב זה לחזק את האמונה הפשוטה בענייני משיח • הקבלה אצל חסידים כיצד להחליט מה לעשות ב’העלם והסתר’ • התגובה של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ”ל על החסידים שמאמינים ברבי מלך המשיח אחרי ג’ תמוז • האסיפה בה החליטו הרבנים להמשיך בהכרזת הקודש “יחי אדוננו” • ‘בית משיח’ מגיש תמליל מהנאום המלהיב והנוקב בכנס בשנת תשנ”ה • משא מאלף

הרב מרדכי שמואל אשכנזי, רבו של כפר חב”ד

אחד הדברים שצריך להיות אצל רב, זה ‘החלק החמישי’ של השולחן ערוך. השליחות היום של כל רב ורב מרבני חב”ד במיוחד, ואחד העניינים המוטלים על כתפיו, זה לחזק את עניני אמונה אצל חסידים, וזה מה שהרבי הטיל עליו. הוא אף פעם לא הוסמך לענות על שידוכים, ולא לתת ברכות, ועל אחת כמה וכמה לא לתת קללות. מה שכן נתנו לו, זה את השליחות לחזק את האמונה הפשוטה אצל חסידים, לחזק את הקשר בין חסידים לרבי.

הקשר בין חסידים לרבי התחיל עוד מהתגלות הבעל שם טוב והמשיך בימי אדמו”ר הזקן. אך הקשר שלנו לרבי, הוא קשר עמוק יותר, לא רק קשר בין חסידים לרבי, ובין אבא לבנים, אלא קשר מהותי בנקודה של משיח: דרכנו הרבי הפיץ את הבשורה של ‘הנה הנה משיח בא’.

ואכן זהו תפקידו ואחריותו של רב: לראות ולהשתדל שכל עניני האמונה שהרבי נתן לפרסם ולהפיץ ברבים, יפורסמו וייושמו למטה מעשרה טפחים ובפועל ממש.

לאחר ג’ תמוז, היו ספיקות בדבר, האם כן להגיד יחי, או… לא רוצה להוציא מפי את המילה ההפכית. אומר את האמת, גם לי היו בתחילה ספיקות: אני בסך הכל בשר ודם, ומי יודע האם אני הולך בדרך הנכונה או לא, בפרט שציבור גדול בחב”ד טוען אחרת.

ב”ה שהקב”ה נתן לי את הזכות המיוחדת להיות בין אלו המאמינים. איני יודע מדוע דווקא אני זכיתי לזכות הזאת, שעל כך אני מודה להקב”ה בכל יום ויום.

אומר בפה מלא: הרבי שילם לי אישית בתקופה הזאת, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, בענייני משפחה. איני יודע במה זכיתי, ודווקא בתקופה זו. דומני, שזה רק בגלל זכות אחת: כי הייתי בין אלו שצעקו “אין לנו אלא דברי בן עמרם”, אנחנו מאמינים באמונה שלימה ברבי שהוא יגאלנו, והוא הוא אדוננו משיחנו וכו’.

איך לבחון כיצד לנהוג?

כל יהודי, כל חסיד, בכל יום, נפגש עם בעיות שונות. אך חסידים תמיד ידעו, שכאשר נמצאים בפרשת דרכים - שואלים את הרבי. היו תקופות שהיינו שואלים את הרבי וזוכים לתשובה גלויה.

לעומת זאת היו תקופות, במשך השנים מאז נוסדה חסידות חב”ד, שחסיד לא תמיד היה בקשר טלפוני או מכתבים עם הרבי, והוא לא ידע איך לנהוג. היו פנים לכאן ולכאן. סברה לכאן וסברה לכאן. מה יעשה אותו חסיד?

בדברים שקשורים לבריאות, עסקים וכדומה - הרבי הבהיר בשנת תשמ”ח, שצריכים להתייעץ עם רופא ידיד, ידידים מבינים וכדומה. אבל מה עושים כאשר השאלות הן בענייני אמונה ויראת שמים?

התשובה המקובלת אצל חסידים לכך היא: תביט ותראה, אם הדברים שהנך עושה, יביאו להוספה באמונה, להוספה באור התורה, להוספה בחסידות - סימן שזוהי דרך האמת. אך אם הענין שהולכים לעשותו - עלול לגרום ח”ו לחלישות באמונה שמי יודע אחריתה, אף על פי שמלבישים אותה באיצטלה דקדושה הגדולה ביותר! רוצים להפיץ את מעיינות החסידות, על ידי סתימת המעיין עצמו! דע לך, שזוהי קליפה וסטרא אחרא. היצר הרע הוא אומן במלאכתו וכל פעם בא עם אמתלאות ותירוצים שונים כיצד לשכנע את האדם להתקרר באמונה ולהחליש את העשייה. זו הייתה הקבלה אצל חסידים, וכך נהגו מדורי דורות.

במעט החודשים שעברו מאז ג’ תמוז, רואים בפועל ממש, ואין על זה שום ויכוח - שהבתים, השלוחים, החסידים שהולכים בדרך של חיזוק האמונה, הולכים עם ה”יחי אדוננו” - הם הולכים ומתחזקים. מתחזקים באמונה, ובמילא אחר–כך מתחזקים בדרכי החסידות, מתחזקים בחינוך הילדים, מתחזקים בבתים - ואיני מדבר על בתי השלוחים, אלא על בתים בכפר חב”ד, בנחלת הר חב”ד או בצפת או בכל מקום שהוא.

כמה חסידים מבוגרים שמסתובבים בקהילות, עומדים ומשקיפים לראות מה נעשה. הם אומרים לי: תראה רק דבר אחד: הילדים של המשיחיסטים מחפשים עוד מקורות ועוד רמזים; לומדים טוב יותר, בחיות יותר.

אז בואו נעשה חשבון היכן הקדושה והיכן הסטרא אחרא: אנחנו הרי אנשים פשוטים, איננו מבינים בנסתרות וברמזי שיחות, נעשה לעצמנו את דין וחשבון, מתוך ארבעה, חמישה, שישה חודשים מאז ג’ תמוז. נבדוק, ובעין אמיתית, בלי שום פחד, כמו שכתוב בתניא “אדעתא דנפשיה”.

הסך הכל שנראה הוא: אלו שהלכו בדרך הזאת, מובטח להם שהם ממשיכים בדרך של הרבי, וכבר בפועל ממש רואים את הפירות.

מה שאין כן, ח”ו, אלו שמפקפקים ומסתפקים, על אחת כמה וכמה אלו שפוסחים על שתי הסעיפים (שהם הכי גרועים) - במילא הם הולכים ונחלשים, ומי יודע לאן הם יגיעו…

אלו שדבקים באילנא דחיי, בדרך האמת - הגאולה כבר נמצאת אצלם בפועל ממש. אנחנו נזכה עוד היום לראות איך הרבי עומד ומתגלה, ואז יבחינו כולם, שאלו שחיים היום עם האמונה הלוהטת במשיח - כבר זכו לחיות חיים של גאולה.

ואלו שח”ו חשבו מה יגידו הבריות, אז…

דרך נוספת: לשאול מתנגד…

ישנה דרך נוספת לבחון האם אכן הולכים בדרך האמת, וזה לא רק בעניינים של חסידישקייט, אלא אפילו בעניינים של פיקוח נפש: הייתה קבלה אצל חסידים, לשאול מתנגד ולעשות ההפך. הרבי הזכיר זאת פעם בהתוועדות ואמר: ראו בזה עניינים של הצלת נפשות בפועל ממש.

בשנת ת”ש, פרוץ מלחמת העולם השניה, הגרמנים ימ”ש פרצו לוורשא, ותלמידי הישיבות, מקמיניץ, מיר, לובלין, וגם מישיבת חב”ד ברחו לוילנה, שם היו 5–6 חודשים.

את הסיפור הבא שמעתי מבני משפחתי שהיו עדים למעשה: בצהרי יום חמישי אחד בוילנה, השגרירות היפנית פרסמה לפתע מודעות ברחובות, שבה היא מודיעה שכל החפץ בויזה יפנית, יירשם בדחיפות בקונסוליה היפנית שבוילנה, ועד יום שני בבוקר יקבל ויזת הגירה ליפן.

הציבור לא ידע מה לעשות. מצד אחד היו שמועות כפי שהתברר שהיפנים הם יד אחת עם הגרמנים, מצד שני אולי יש פתח לברוח מכאן. מה עושים במקרה כזה? שואלים את הרבי, אך הרבי היה אז במקלט בוורשה, ולא היה יכולת לקשר עם הרבי, כך שלא ידעו מה לעשות.

מספר יהודים חסידיים ועוד כמה בחורים, אמרו, שיש קבלה מחסידים, שכאשר חסיד לא יודע איך לנהוג - שואלים מתנגד ועושים ההפך. הם הלכו לאחד המתנגדים, שהיה מהרבנים הגדולים ביותר בוילנה, ושאלו אותו כיצד לנהוג, והוא השיב: “אסור על פי תורה”.

חלק מהחסידים וביניהם היה האדמו”ר רבי שמעון שלום מאמשינוב, היו בדעה שלא לשמוע לדעת המתנגדים, ולקחת את הוויזות. ביום שישי נרשמו החסידים לקונסוליה, חלק אף נרשמו בשבת (מפאת פיקוח נפש), אך היפנים דרשו עבור כל ויזה 150$, וכל זה חוץ מהוצאות הנסיעה, מיד הבריקו לארה”ב לסיוע. גם חלק מהליטאים לקחו את הוויזות והיו זקוקים לכסף הזה. אחד מידידי הרבי שליט”א - הרב אליעזר סילבר, לקח אז מסוק, ועבר בשבת ממקום למקום בבוסטון ובכמה קהילות גדולות לגייס 150,000$ ולהעביר אותם לווילנה לקונסוליה היפנית בכדי לשחרר את הוויזות עבור הבחורים.

הבחורים שלקחו את הויזות, קיבלו מיד היתר יציאה ונסעו דרך רוסיה, בחודש אדר הם היו במוסקבה, משם הם עברו את סיביר, וברוך ה’ תמימים רבים שנמצאים היום בניו–יורק ובמונטריאול ובכל מקום שהוא, זה הודות לאותה קבלה שהייתה אצל החסידים: לשאול את המתנגדים ולעשות ההפך…

כיצד הגיב הרב מרדכי אליהו?

היו כל מיני שמועות מה אומר הציבור הרחב והרבנים הגדולים. למרות שאני יושב בכפר חב”ד, דיברתי אישית עם כמה וכמה שהם ידידי חב”ד באמת, ושמעתי את דעתם. בי”ט כסלו האחרון בכפר חב”ד (שנת תשנ”ה), ישבתי ליד הרב מרדכי אליהו ואדעתי’ דנפשי’ שאלתי אותו: מהי דעתך על העניין הזה?

והרב מרדכי אליהו אמר לי: זוהי הדרך! אין דרך אחרת!

אמרתי לו: הרי אמרו בשמך דברים.

אז הרב אליהו אמר לי: עזוב, מה שמדברים, הנה אני מדבר איתך. עזוב את זה. זוהי הדרך! מה שהרבי התווה זה קדוש וטהור, וככה זה יהיה. אם העולם לא כלי לקבל, אז בגלל זה אני אהרוס את האמונה שלי?

הרי גם היהודים החרדים הם מעטים לגבי כלל האומה, וחסידים עוד פחות, ובמילא משיחיסטים עוד פחות מזה. אבל הרי גם המוח, החלק שבמוח הוא הכי קטן שבגוף. הרגליים הם יותר גדולות והבטן עוד יותר גדולה, אבל מי מתפקד ומי מנהל ומי מפקד? המוח שהוא החלק הקטן שעוד יותר קטן מהמחשב הכי קטן שיש היום בעולם.

בנוגע לענייננו: חזק חזק ונתחזק, אין מה להתפעל, ולהיפך: אני יכול לומר לכם מתוך אמונה שלימה ומתוך שיחות שאני מנהל עם אנשים - כ–ו–ל–ם מאמינים. גם בין הרבנים אין שום ויכוח, כולם אומרים “יחי אדוננו”.

אסיים בזה, שהייתה אצלי בבית אסיפה של רבני חב”ד, וכל אחד מהרבנים דיבר בגילוי–לב ואמר: בקרב בני משפחתי? בוודאי שאני דואג שהילדים והנכדים שלי יגידו רק “יחי אדוננו”! אז אמרתי להם: אם–כן, מדוע שהילדים של החסיד ההוא, או של הבעל–הבית שמתפלל אצלכם, לא יגידו “יחי אדוננו”?… מה איכפת לכם?